עלה נעלה וירשנו אותה – פרשת שלח
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

האם היו המרגלים מתחילתם אנשים כשרים או חוטאים? דמותם המורכבת של המרגלים מלמדת על הדרך בה צריך עם ישראל להתמודד עם קשייו ולעמוד בפני הגויים.

סופם של המרגלים ידוע ומפורסם: "ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה[1]". אמנם, מה היה בתחילתם: האם מלכתחילה הלכו בתמימות ורק המראות אשר ראו בארץ הפחידו אותם, או שמא כבר מתחילה היתה הליכתם בעין רעה? מצאנו לכך שתי התייחסויות ברש"י שלכאורה סותרות זו זאת זו.

בתחילת הפרשה מביא רש"י את מדרש חז"ל[2]:

 כלם אנשים - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו.

לעומת זו בהמשך, כשמסופר על חזרת המרגלים, מפרש רש"י, ע"פ דברי הגמרא:

וילכו ויבואו - מהו וילכו? להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה.

האם הליכתם הייתה בעצה רעה או שהיו כשרים באותה השעה? החזקוני מפרש[3], שבשעה שנבחרו היו כשרים אבל מכאן ואילך הליכתם הייתה בעצה רעה. מדוע הלכו בעצה רעה, אם היו אנשים כשרים?

בזוהר הקדוש מבואר שהם חששו לאבד את משרת הנשיאות המובטחת להם במדבר. לפי זה אפשר ליישב, שבאותה שעה כשרים היו במישור הפרטי - למדו תורה, הניחו תפילין וכדו'. אמנם, במישור הלאומי - הציבורי, הליכתם הייתה בעצה רעה, ולא פעלו לשם טובת הכלל.

יש הרוצים לסנגר על הנשיאים ולבאר שלא חששו רק לפרנסתם, אלא למעמד הרוחני של עם ישראל. הנשיאים סברו שטובה להם השהות במדבר, להישאר 'דור דעה' המתקיים בהוויה ניסית - אוכל מן ולומד תורה מפי הגבורה. הם פחדו שהכניסה אל הארץ הגשמית', בה צריך 'לעובדה ולשומרה' - תוריד ממעלתו הרוחנית של עם ישראל. אמנם, גם זו הליכה בעצה רעה, כי הקב"ה חפץ להכניס את עם ישראל אל הארץ הטובה, שהרי שלמות התגלות יחוד ה' לא תתמלא עד אשר תגלה אורה של תורת ישראל  ע"י עם ישראל בארץ ישראל, אז תצא התורה אל הפועל  בהנהגתה את כל סדרי החיים כולם, כולל אלו הארציים.

המרגלים, שהיו אנשים כשרים במובן הפרטי של עבודת ה', הלכו בלב דואג לתור את הארץ. הרעיון החדש של אומה בארצה, היה נראה להם גדול מידי בשביל ישראל. מצדם היה טוב יותר שעם ישראל ישאר במדבר מסוגר בפני עצמו - באוגנדה למשל, ובלבד שלא יתגרה בגויים, החזקים מאתנו בעניינים הארציים. זו היא הטעות היסודית של המרגלים: "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם[4]". מתוך החולשה והפחד לראות את תפקידו הכללי של עם ישראל, כאומה שיעודה להיות אור לכל העמים - מתרגלים המרגלים להסתכל על תפקידנו הלאומי בעיניים של חגבים,וממילא אין פלא, שכך נראים אנו גם בעיני הגויים.

הרב זצ"ל, שהחזיר לעם ישראל את ההסתכלות הכללית בדור התחייה כותב על כך[5]:

...ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו - שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלוהי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הניסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד בלא חשיפת מעיין חיים.

קולו של המנהיג כלב בן יפונה צריך להדהד באוזנינו, בכניסתנו החדשה אל הארץ אחרי אלפיים שנות גלות: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה[6]". אל ימסו אחינו את לבבנו, בל נהיה בעיני עצמנו כחגבים. "...גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הם צרותינו וגדולים הם גם תנחומותינו[7]".



[1] במדבר יג, לב.

[2] במדבר יג, ג ד"ה 'כלם אנשים'.

[3] במדבר יג, ג' ד"ה 'כלם אנשים'.

[4] במדבר יג, לג.

[5] ישראל ותחייתו, ח'.

[6] במדבר יג, ל.

[7] אורות התחייה ה'.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים