טומאה וטהרה – פרשת תזריע
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

הטומאה והטהרה הם נושאים הרחוקים מעולמנו. עיון בטומאת יולדת וטומאת מצורע מחדש כי יסוד הטומאה והטהרה קשור בקשר הדוק להתפעלות והעונג בעבודת ה´.

פרשת תזריע פותחת במילים :

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים. 

אין לך דבר יפה יותר מאשר לידה של חיים חדשים. במה חטאה היולדת ומה פשעה, שנגזר עליה טומאה בלידתה?

המשך הפרשה עוסק בטומאתו של המצורע. רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' מבאר היטב את עניין הטומאה והטהרה אלו, וזה לשונו[1]:

הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף והאבר המצורע דומה למת, וכן הזרע הנפסד כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטיפת דם ממנה יתהווה האדם. הפסדו של זרע זה הוא אם כן ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים. והנה מפאת דקותו של הפסד זה אין מרגישים בו...

הטהרה תלויה בנביעת החיים שבכל דבר, והטומאה, להבדיל, היא תוצאה של העדר חיים. מסיבה זו המת הוא אבי אבות הטומאה וכל שאר הטומאות נמשכות ממנו. כל מקום שהיה בו פוטנציאל של חיים שלא התממש - נטמא. כזו היא טומאת הנידה, שמופרשות ממנה הרקמות המיועדות להפריה ולידה. כך גם טומא שכבת הזרע שהזכיר הכוזרי, וכן המצורע שאיבריו מאבדים את חיותם שהרי "המצורע חשוב כמת[2]".

על פי זה מבוארת גם טומאת היולדת. לא חטא ועוון יש בה, אדרבא, חיים שלמים היא נושאת בקרבה, ואולם כאשר מגיע העת ללדת ולהביא חיים חדשים עצמאיים לעולם, האשה 'מתרוקנת' מהחיים שהיו בה ומכאן באה הטומאה.

התבוננות נוספת על משמעות הטומאה עולה מהבנת היחס בין המושגים 'אסור ומותר' לעומת 'טמא וטהור'. הראשונים -  קשורים יותר לדינים, והאחרונים - הם תאור של מציאות רוחנית. אחת ההשלכות לכך היא שכיוון שהאיסור שהוא 'רק' דין ולא הגדרה של מציאות, הרי שאם עבר האדם על האיסור בלא מתכוון או אפילו נאנס ע"י אחרים - איננו מתחייב. לדוגמא: ראובן שלקח את ידו של שמעון וקצר בשבת הרי ששמעון בוודאי איננו אשם ופטור. אולם אם לקח ראובן את ידו של שמעון והניחה על מת, הרי ששמעון נטמא.

העולה מכך הוא שהתורה מתייחסת אל הטהרה והטומאה כאל מציאות רוחנית ממשית - ממש כמו שאם הכניס ראובן את ידו של שמעון למים רותחים, ראובן אשם אבל שמעון הוא זה שנכווה.

המצורע האמור בפרשתנו מלבד היותו שייך לדיני טומאה וטהרה, מוזכר בתורה כנגע. בעניין הנגעים מובא בספר יצירה רמז[3]:

אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע.

רצונו לומר שלשתי מילים אלו, שאותיותיהם שוות, מוצא משותף אלא שהם דבר והיפוכו. המקור המשותף הוא הנוכחות הממשית של הקב"ה בעולם הנבראים הגורמת שמי שראוי לקבל את המגע האלוקי, אותה מציאות של השראת שכינה מתקבלת אצלו כענג שאין למעלה הימנו, ומי שאינו ראוי, אותו הענג עצמו הופך לנגע. ע"פ יסוד זה מתבאר כי גם הטומאה והטהרה, שכאמור נובעים מתוספת או העדר של כוחות חיים - הם בעצם תוצאה של אותה מציאות רוחנית, נוכחות ה' בעולם, אשר קיומה או העדרה גורמים את הטומאה והטהרה.   

כיום, במידה מסויימת, עבודת ה' שלנו נמשכת עדיין מתקופת הגלות ומציאות של השראת השכינה רחוקה מאיתנו, מה שגורם להעלמות הרגשת העונג בעבודת ה' ובמקביל לכך - להעלמות דיני טומאה וטהרה מאיתנו. בעזה"י, עם התקדמות הגאולה, יחד עם הגעתנו לארץ ישראל, תהיה השראת השכינה ממשית יותר בינינו- "ושכנתי בתוכם[4]", ואז גם יחזרו דיני הטומאה והטהרה - אז תמלא "הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים[5]". 

 

[1] ספר הכוזרי מאמר שני סעיף לא.

[2] שמות רבה א, לד ד"ה 'ויהי בימים'.

[3] ספר יצירה פרק ב'. מובא בכוזרי ד, כה.

[4] שמות כא, ח.

[5] ע"פ ישעיה יא, ט.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים