משאב הזמן
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

הזמן הוא מהמשאבים החשובים ביותר אצל האדם - ומהמשאבים ההולכים ומתכלים בקלות הרבה ביותר. ההתבוננות במשמעות הזמן, בחשיבות הניצול והמימוש שלו נותנת מבט מחודש על אופיו וייחודו של האדם.

האדם המודרני עוסק הרבה בחיפוש ופיתוח של משאבים שונים. חלק מהמשאבים הם יסודות הכרחיים לאדם כמו מים, אוויר וכדו'. מעולם לא הרגיש האדם המודרני שנגמרו לו המים - כיוון שהתרגלנו לכך שתמיד כאשר נפתח את הברז יצאו מים. בצורה דומה מעולם לא הרגיש האדם שנגמר לו האוויר, ולכן האדם מרשה לעצמו לזלזל במשאבים חשובים אלו, אף שברור לכל שהם חשובים והכרחיים. משאב המים הוא כרגע אחת הבעיות הקיומיות של עם ישראל, וחשוב לזכור כי  השמירה עליו חוזרת אל האדם הפשוט, ואל שימושיו הביתיים, ואי אפשר לזרוק את האחריות על החברה והמדינה.

ההתבוננות במשאבים הבסיסיים וההכרחיים תעזור לנו להכיר בחשיבותו של המשאב החשוב וההכרחי ביותר לאדם - הזמן. כמו המים והאוויר, כך גם הזמן הוא משאב שנדמה לאדם כאילו אין לו שייכות אליו, ואין לו צורך לחפש ולהשיג אותו. אמנם, האמת היא שמשאב הזמן הוא מהמשאבים הזמינים והמצויים ביותר לאדם ויחד עם זאת הוא מהמשאבים שהולכים לאיבוד ומתכלים בקלות הרבה ביותר. לא מדובר דוקא על ניצול הזמן ללימוד תורה או קיום מצוות - עצם ההתבוננות על הזמן כמשאב שהולך ואוזל, ועצם ההכרה בכך שהאדם נדרש לבטא את עצמו ולהוציא אל הפועל את עצמיותו בזמן שניתן לו - הכרחית וחשובה.

נאמר על אברהם שהיה 'בא בימים[1]'. הזוהר הקדוש מסביר שהכוונה היא שאברהם בא ו'ימיו עמו'. אברהם הגיע עם ימיו, כי הימים עצמם והזמן עצמו היה מיועד כולו לפעולה ועשייה. רגילים אנו לתפוס את הזמן כפלטפורמה ובסיס למעשים ופעולות שניתן לקיים בו, אך נראה שיש כאן הרבה מעבר - צריך לקחת את הזמן עצמו איתנו. זמן לא מנוצל הוא חור שחור, הוא אנרגיה לא מנוצלת.

נדמיין לעצמנו רכב שמנצל רק חלק קטן מהאנרגיה המצויה בדלק - זהו בזבוז גדול. התחכום וההתקדמות של המנועים השונים הוא בנקודה זו - שיפור יכולת ניצול האנרגיה. כך גם האדם התופס את חייו בצורה בוגרת,  מתרגל להתאמץ לנצל את משאב הזמן ולחשוב ולחפש דרכים כיצד לא לבזבזו.

האדם צריך ללכת עם נטיות ליבו ולמצוא את הדרכים המתאימות לו לניצול הזמן - לימוד, עשיה, פעילות חברתית. העיקר הוא לא להפסיד את משאב הזמן, להיות מסוגל להגיע ולקחת עימו את ימיו כולם בשלימותם.  

היכולת לממש ונצל את הזמן היא אחד המדדים לבדיקת בגרותו של האדם. ככל שהאדם מתבגר הוא מכיר בחשיבותו והוא יודע לנצלו. כן גם פועלים הדברים להיפך - עצם היות האדם מודע לזמן החולף הוא מהדברים המבגרים את האדם ובונים בו קומה גבוהה יותר.

כאשר מדובר בעולם הישיבה הדבר נכון וחשוב עוד יותר. כאשר אדם נמצא לאחר שנותיו בישיבה הוא פתאום מרגיש כמה היה רוצה ללמוד, ופתאום חש כמה הזמן כל כך חשוב ולא מצוי. צריך לזכור זאת גם קודם לכן - בזמן הישיבה, או בשנים המוקדמות של החיים, בהם עדיין זמנו של האדם בידיו.

אנו רגילים למנות את הזמן ולחלקו לחלקים ע"פ גרמי השמיים. אמנם ידוע שאין הזמן מונע מכח גרמי השמים - גם אם היו עומדים מלכת היה הזמן נמשך. המעשים הטובים הם שמניעים את הזמן. כאשר אנו מקדשים את השבת אנו יוצרים את הזמן ומפעילים אותו. בכל יום אנו נדרשים לעבוד את העבודה הראויה לו. בכל פעם שאנו פועלים את הפעולה הנכונה - אנו מחדשים את הזמנים. משל לאדם החופר בור מים - ככל שיוסיף לחפור ולנקות את מקור המים - יצאו המים בצורה טובה וראויה יותר.

שיא השיאים של עבודת הזמן היה בבית המקדש. בכל יום היו מקריבים את הקרבן המתאים לעבודת היום המסויים. מיום שחרב בית המקדש ובוטל התמיד - הזמנים נשתבשו והחשבונות התקלקלו[2]. בימינו עבודת התפילה היא המקבילה לעבודת הקרבנות - היא חיי השעה, כאשר המובן העמוק של המושג הוא בכך שעבודה זו יוצרת ובונה את השעה. אדם שלא התפלל ולא קרא קריאת שמע - הרי זה 'מעוות לא יוכל לתקון' שכן את עבודת הזמן המתאימה הוא לא עבד.

צריך ללמוד מכך לקח חשוב. כאשר האדם לא ניצל את הזמן, לא למד בשעה זו - גם אם למד אח"כ, לא תיקן בכך את הזמן שלא פעל בו. הלימוד שבא אח"כ יוכל לפעול על הזמן בו הוא פועל אבל לא על הזמן שעבר ונפסד. יש לעיתים לאדם נטייה לבזבז את הזמן ולחיות אח"כ בהשלמות של מה שנחסר קודם לכן. ההלכה קובעת כי מי שהפסיד תפילה - קודם כל משלים את התפילה שבא הוא עומד עכשיו, ואח"כ משלים את מה שהחסיר. צריך לדעת מהי כרגע עבודת הזמן, לעבוד את העבודה המתאימה ולא לסמוך על כך שאח"כ ניתן יהיה להשלים, כי אין זה נכון - "מעוות לא יוכל לתקון".

המושג 'יבטול תורה' הוא מושג מכונן בהבנת משמעות הזמן. כאשר האדם לא לומד תורה , המשמעות איננה רק שהידע אותו היה יכול לרכוש - לא נרכש בזמן זה. התורה עצמה מתבטלת, התורה שהיתה אמורה להופיע, שהאדם היה מחוייב להופיע בזמן הזה התבטלה. ביטול תורה איננה מדרגה של צדיקים עליונים אלא היא שייכת לכל אחד לפי מדרגתו - כל אחד והתורה שלו, התורה אותו הוא אמור להופיע. הרב זצ"ל כותב[3]:

כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו. ובודאי אינו דומה אור המתחדש מהתחברות התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת.

כאשר האדם מתרגל להתייחס ברצינות אל הזמן שלו - הוא גופו נהפך לתורה, הלימוד והעשייה שלו הם הם קיומה של תורה והופעתה בעולם.

ישנה הלכה יחודית ביחס לנזקי אדם המלמדת על יחסו של האדם אל הזמן.

הכלל הוא שגרמא בנזיקין - פטור, ולכן אם אדם משבית לחברו את השור או את הטרקטור שלו הוא לא משלם לו על העבודה שהיה יכול לעשות בזמן שהיה מושבת. אבל אם אדם כולא את חבירו ומשבית אותו מעבודתו - חייב לשלם לו על העבודה שהיה יכול לבצע, תשלומים הנקראים 'שבת'. ההבדל הוא שהשור הוא אמצעי לעבודה, הוא יכול לעבוד ויכול לפעול. האדם הוא עצמו עבודה ועשייה. כאשר האדם לא עובד ולא פועל - הוא בעצם לא קיים, אין משמעות לקיומו בעולם.

ההתבוננות וההתעמקות במשמעות הזמן חשובה במיוחד בתקופות של יציאה מהשגרה והמסגרות הרגילות, כאשר זמנו של האדם בידיו, והוא עצמאי לבחור כיצד לנצלו. חשוב לזכור כי ניצול הזמן הוא מהביטויים לגדלותו של האדם ולהיותו פועל ויוצר במציאות, ולכך הוא נוצר וקיים בעולם.



[1] בראשית כד, א.

[2] כפי שכותב הירושלמי ביחס לי"ז בתמוז - תענית ד, ה.

[3] אורות התורה ב, א.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים