שעור כללי - פתיחה למסכת בבא קמא - ארבע אבות נזיקין
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

מסכת בבא קמא פותחת בסדר ארבע אבות הנזיקין. סדר האבות, היחס ביניהם ובין האדם מלמד על צורות ההתייחסות השונות של האדם לרכושו, ועל הדרכים השונות להשפעת האדם על המציאות החומרית.

להורדת דף מקורות - לחץ כאן
פתיחה למסכת

התחלת הלימוד של מסכת הוא כניסה לעולם חדש של מושגים ותובנות. קודם הכניסה אל פרטי הלימוד יש להקדיש מחשבה למצופה מהמסכת, ולערוך תיאום ציפיות ביחס לנושאים שיעלו ויתבארו בה. תיאום זה נעשה מתוך התבוננות כללית במבנה המסכת, במיקומה בששה סדרי משנה ובעיון בנושאיה המרכזיים.

מסכת בבא קמא היא החלק הראשון של 'מסכת נזיקין' - אליה מצטרפות מסכתות בבא מציעא ובבא בתרא, והיא הפותחת את סדר נזיקין כולו. בבא קמא עוסקת בדיני הנזקים השונים, בבא מציעא עוסקת ביחסים השונים בין בני אדם, ובבא בתרא - בשותפויות השונות שבין אנשים. המסכת כוללת עשרה פרקים המתחלקים לשני חלקים: ששת הפרקים הראשונים עוסקים בדיני ממון המזיק וארבעת הפרקים האחרונים בדיני אדם המזיק.

מספר מקורות עוסקים במשמעותם של ששה סדרי משנה - משמעות החלוקה והיחס בין הסדרים השונים. אחד המקורות הידועים הוא הגמרא במסכת שבת[1]:

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'"? 'אמונת' זה סדר זרעים, 'עתיך' זה סדר מועד, 'חסן' זה סדר נשים, 'ישועות' זה סדר נזיקין, 'חכמת' זה סדר קדשים ו'דעת' זה סדר טהרות.

השאלה אותה צריך לברר היא מה הקשר בין נזיקין לישועה, מדוע הרמז לסדר נזיקין הוא במילה 'ישועות'.

על דרך הרמז ניתן למצוא קשר בין היזק וחסרון לישועה מהפסוק "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע[2]", שעל דרך החסידות מקובל לבארו שדוקא מתוך הצרה והנזק מתגלה ומופיעה הישועה. ע"פ הסבר זה משמעות הישועה היא ההרחקה מההיזק, ועיקר החשיבות של סדר נזיקין הוא לאו דוקא בטיפול בתוצאת הנזק ובתשלומים השונים הנובעים ממנו אלא במניעת ההיזק. הלימוד והתוצאה של העיסוק בדיני נזיקין צריך להיות עצם החינוך לדרכי ההתרחקות מהנזק והצרה.

הסתכלות זו שייכת במציאויות שונות ובדינים רבים. דוגמא נוספת לכך ניתן למצוא במצות מינוי השופטים, המתבארת לא רק במינוי דמויות ציבוריות אשר תפקידם לטפל בהיזקים והדינים שהתרחשו, אלא בעצם ישיבתם בשער העיר - "תתן לך בכל שעריך", ואשר תפקידם לחנך את עם כדי למנוע את הופעת הנזק.

המהר"ל בתפארת ישראל[3] מבאר את דברי הגמרא הנ"ל, ובדבריו עולה משמעות מחודשת ליחס בין הישועות לסדר נזיקין.

המהר"ל בדבריו בונה ומתאר את תבנית המציאות כולה, המקבילה לחלוקה לששת סדרי המשנה ומסביר כי המציאות מורכבת משלושה חלקים, אשר כל אחד מורכב מחלק עליון וחלק תחתון:

 

מציאות

מורכב - אדם

נבדלים

עליון

"עיתיך" -  מועד  - זמן

"ישועות" - נזיקין - זכר

"דעת" - טהרה

תחתון

"אמונת" - זרעים - מקום

"חוסן" - נשים - נקבה

"חכמה" - קדשים

  

החלק הראשון של ששת סדרי המשנה מתאר את עצם המציאות - המקום והזמן. החלק השלישי עוסק במציאות העליונה והנבדלת, הקרובה יותר אל העניין האלוקי. החלק האמצעי היא סדר תורת האדם, והוא המתאר את מציאותו, דיניו ואופיו של האדם[4]. האדם הוא הגורם הממצע, המרכיב ומחבר במעשיו את המציאות הנמוכה עם הנבדלות האלוקית העליונה. העיון בהמשך במשמעות אבות הנזיקין יתן ביטוי ליכולת זו של האדם.

תורת האדם, במסכת בבא קמא, נלמדת ומופיעה דרך עיון בדיני הנזקים. ההיזק הוא הביטוי החיצוני והשלילי של המציאות ודרכו ניתן להכיר ולהתבונן באופיו של האדם. לדוגמא: כאשר אדם לומד את דיני אדם החובל באדם, מכיר ומעיין בסוגי התשלום השונים - נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת - הוא לומד על חלקיו השונים של האדם ועל הרבדים השונים של הוויתו[5]. דרך אפשרויות הנזק וסידור סוגי הנזקים השונים עולה ה'ישועה' - המשמעות וההבנה המעמיקה של תורת האדם.

ההתייחסות הבסיסית אל דיני הנזיקין היא כסיבה עצמאית - בירור הלכתי של דרכי התשלום במקרי הנזק השונים. יחד עם זאת, ניתן להתייחס אל דיני הנזיקין כסימן, כפתח להבנה ולהתבוננות כיצד להמנע מהנזק וללימוד ועיון בתכונות השונות והרבדים השונים של 'תורת האדם'.

עיון במשנה הראשונה

המשנה הראשונה מחלקת את הנזקים השונים לארבע קטגוריות. עצם החלוקה יוצרת סדר וארגון לנזקים השונים ומלמדת שאין להתייחס לכל מקרה ולכל היזק כמקרה בודד ופרטי אלא כשייך לסוג וקטגוריה מסויימת. ארבעת האבות יוצרים מבנה שלם ומדרג של השלבים השונים במציאות.

הסברים שונים ניתנו למשמעות הסדר של ארבע האבות במשנה.

ההסבר הפשוט ו'האנושי' ביותר הוא שהאבות נמנו ע"פ סדר לשוני, מעין חריזה של שמותם: השור והבור - המבעה וההבער[6].

הר"י פורת[7] מבאר שהסדר מקביל למבנה של ארבעת השומרים, ע"פ רמת החיוב, כאשר השור הוא האב שיש בו יותר חיובי תשלום, והבור - הוא האב בו יש הכי פחות חיובים, והמבעה וההבער הם מדרגות הביניים ברמת החיוב[8].

התוס'[9] והרשב"א[10] מבארים שהסדר הוא ע"פ ההיזק המצוי ביותר.

רש"י[11] כותב כי הסדר של המשנה הוא ע"פ הסדר המובא בתורה בפרשת משפטים. ניתן למצוא במספר מקומות במסכת שרש"י טורח להדגיש ולחבר את המשנה - התושבע"פ, אל פסוקי התורה, כפי שעולה מדבריו בד"ה הראשון במסכת: "אבות קרי להנך דכתיבי בקרא בהדיא[12]".   

סדר הפרשיות בתורה, באופן כללי הוא כך:          
   "כי יגח" - שור.

   "כי יפתח" - בור.

   "כי יגנוב" - גנב.

   "כי יבער" - מבעה, שן.

   "כי תצא אש" - אש.

הקושי בסדר הפרשיות הוא מיקומו של הגנב בין אבות הנזיקין. בגמרא מבואר שנחלקו רב ושמואל האם מבעה הוא שן או אדם, וע"פ שתי השיטות הדבר קשה: ע"פ ההבנה שמבעה הוא שן - קשה למה בכלל נכתב גנב באמצע, וע"פ ההבנה שמבעה הוא אדם - למה נאמר דוקא גנב, כאשר שאר דיני אדם המזיק נכתבו במקום אחר.

עוד קודם שיתורץ הקושי במיקומו של הגנב - ניתן לראות שהתורה מחלקת את האבות לשתי קבוצות - השור והבור, לעומת המבעה וההבער. ניתן לצרף לכך את התירוץ הראשון שהובא לסדר האבות במשנה, המחלק את האבות לצמדים ע"פ דמיון שמותם. דמיון נוסף בין הצמדים הוא בסוג המילה: השור והבור הם שמות עצם ואילו המבעה וההבער - תיאורי פעולה[13]. חלוקה זו מופיעה גם בלשון התורה בה נקרא המבעה - 'ושלח את בעירו'[14], הרומז לאב הבא - ההבער, בו נאמר "שלם ישלם המבעיר את הבערה"[15].

קושי מרכזי נוסף העולה מפשט המשנה הוא השימוש בביטויים המיוחדים הכתובים בה, שמשמעותם בעברית לא ברורה לחלוטין כמו 'נזיקין' ו'מבעה', אשר גם הגמרא מתקשה בהבנתם ומעלה אפשרויות שונות בהסברם[16]. כפי שיתבאר, 'המצאת' הביטויים הייחודיים באה לבטא את המורכבות והצדדים השונים במילה אחת, וזו 'טכניקה' החוזרת במקומות שונים, וחשוב לשים לב ולהעמיק בכל מקום מה בא הביטוי המיוחד ללמד.

ממונך ושמירתן עליך[17]

כאמור, הפרקים הראשונים של מסכת בבא קמא עוסקים בממון האדם שהזיק. חקירה יסודית הנידונה בנושא זה הוא בשאלה מהו הגורם המחייב את התשלום על ממון המזיק: האם זהו פשיעת האדם בהעדר השמירה, או שממון האדם הוא כידו הארוכה ועל כן החיוב הוא כעין המשכה של האדם המזיק. חקירה זו נוגעת בשאלה יסודית בדבר היחס שבין האדם לרכושו: האם הקשר הוא רק קשר של אחריות חיצונית, או שמא יש צד בממון שהוא כעין הופעה מסויימת של האדם בעולם.

נראה כי התבוננות מעמיקה בארבע אבות נזיקין מעלה שהתשובה לחקירה היא מורכבת וכי שני הצדדים קיימים במציאות, אלא שיש מקרים בהם הצד של האחריות הוא הדומיננטי יותר ויש מקרים בהם הצד של המשכת פעולת האדם הוא הבולט יותר. נראה כי באופן כללי החלוקה של האבות לצמדים שהובאה לעיל מבטאת גם את החלוקה לשני צדדי החקירה. כפי שיתבאר, מלבד החלוקה הפשוטה לשני צמדים - מסודרים האבות ביניהם בהדרגתיות ביחס בין המזיק כגורם עצמאי אשר שמירתו על האדם לבין ממונו המזיק, אשר הוא המשכת כוחו של האדם.

השור והבור הם עצמים העומדים בפני עצמם, מזיקים עצמאיים, אשר האדם מחוייב לשמור עליהם. ביטוי לכך ניתן למצוא בלשון התורה האומרת: "ולא ישמרנו" ו"ולא יכסנו[18]", כלומר חובת האדם היא בשמירה על המזיק. רמז נוסף לכך נמצא בתוספתא[19] האומרת "כל שחבתי בשמירתו - זה השור והבור", והביטוי המעשי לכך הוא בדין המוסר לחש"ו שבשור ובור חייב - כי לא שמר כמו שצריך, ואילו באש פטור[20].

מבין השנים השור הוא אבי אבות הנזיקין והוא מזיק 'עצמאי' יותר, ועל כן בשור תם משלם רק בתורת עונש וקנס על העדר שמירתו - למ"ד 'פלגא נזקא קנסא', ועל כן הוא משלם מגופו - כי הוא נחשב מזיק עצמאי וכביכול הוא עצמו משלם.

הבור לעומת זאת, איננו ממש עצם בעל עצמאות בהיזק - הניזק נתקל בו, אך  מצד שני הוא  עצם שנוצר להזיק - "תחילת עשייתו לנזק", וכל מהותו הוא ההיזק.

המבעה וההבער שייכים כבר לקטגוריה אחרת - ממון המזיק במובן של המשכת פעולתו של האדם, ידו הארוכה של האדם המזיק. ההפרדה בתורה בין השור והבור למבעה וההבער ע"י פרשיית הגנב באה לומר שנעשה כאן דילוג ומעבר לסוג אחר של מזיקים, הקרובים יותר אל האדם עצמו. ביטוי לכך ניתן למצוא בלשונו של ר"ת בתוס'[21] המבאר כי למ"ד מבעה זה אדם, הרמז הוא בפרשיית הגנב כי "שם אדם כתיב בפרשה". לא מדובר כאן באדם המזיק - שלב זה יגיע בהמשך, אלא במעבר לסוג אחר של ממון המזיק, אשר יש עליו כבר שם אדם.

בעל החיים המובא בתורה כדוגמא למבעה הוא הצאן - "ושילח את בעירו". הצאן מתנהג בטבעיות ואוכל, אלא שכאשר זה נעשה במקום הלא נכון - זהו היזק. אין מדובר כאן במעשה ממשי של נזק, ואין כאן כוונה להזיק כמו בשור. הבעייתיות במעשה הוא במקום ובסיטואציה בו הוא נעשה - ועל כן יש לייחס את הנזק לאדם לא פחות מאשר לשה עצמו.

ההבער הוא כבר שלב נוסף במקומו של האדם בהיזק. האש איננה מזיק בעל ממשות וכל כוחה והיזקה הוא מכח האדם[22], ועל כן מובן כיצד יש  שיטה הלוקחת זאת צעד נוספת וסוברת ש"אשו משום חיציו" ולפיה ההבער הוא ממש כעין אדם המזיק.

ההתלבטות של הגמרא האם מבעה הוא שן או אדם מלמדת כי יש כאן מדרגת ביניים - יש 'שם אדם' בהיזק הזה. כאשר המשנה רוצה לבטא את המורכבות הזו, מבלי להכריע בין הצדדים, היא יוצרת מילה ייחודית - מבעה. מילה זו כוללת בתוכה את פעולת ההיזק, כעין ההבער - "ושילח את בעירו", והיא מדגישה ביותר את מעשה האדם המזיק - המבעה. בארמית מבעה הוא מלשון רצון - "אם תבעיו בעיו" - והמבעה מבטא את המעבר לאבות נזיקין המבטאים יותר את האדם ורצונו.

המילה 'נזיקין' כוללת בתוכה גם היא את המורכבות והשניות שבאבות הנזיקין. 'נזיקין' היא מדרגת ביניים בין המילה 'מזיק' - הרומזת לאבות היותר 'עצמאיים' כמו השור והבור, ובין המילה 'נזק' - הרומזת לאבות אשר אינם עומדים בפני עצמם ועל כן הם נזק בלבד ולא מזיק.

יחס האדם אל ממונו

כאמור, מלבד חלוקת ארבע האבות לשתי קבוצות, כמובא לעיל, יש לראותם גם כמדרג בעל ארבע שלבים על הציר בין ראיית המזיק כגורם עצמאי אשר שמירתו על האדם לבין ראייתו בהמשכת כוחו של האדם המזיק.

משמעות ההתייחסות לארבעת האבות כאל מדרג היא שבכל אב יש משהו משתי הבחינות והשוני הוא במידת הדומיננטיות של הגורמים השונים. ע"פ זה ניתן לומר שהשם הכולל 'נזיקין' לא בא רק לכלול את שתי סוגי המזיקים אלא ללמד כי בעצם כל מזיק מכיל בתוכו את שני הסוגים, והשוני הוא רק במינון.

נראה כי ע"פ זה ניתן להעמיק יותר במשמעות אחריות של האדם על ממונו המזיק, ובצורות השונות של התייחסות האדם אל רכושו. להבנת הדבר ניקח כמשל את חלוקת האדם עצמו לרבדיו השונים: האדם עצמו הוא 'חלק אלוק' ממעל, והוא מתגלה בעולם בנשמה, ברצון, במחשבה, ברגשות ובגוף. כל שלב ושלב הוא גילוי נוסף ו'חיצוני' יותר של האדם בעולם.

בצורה דומה ניתן לראות את המבנה והיחס בין האבות השונים - כל אב ואב הוא צורה אחרת של ביטוי והופעת האדם בעולם, וכל אחד מבטא שלב נוסף, הרחוק יותר מהאדם עצמו: ההבער הוא השלב הקרוב ביותר לאדם המזיק והקשר של האדם אליו הוא ממש כעין ידו ארוכה[23]. המבעה הוא שלב רחוק יותר אך עדיין שייכות האדם אליו היא כאל המשכת כוחו, בצורה רחוקה יותר. הבור והשור הם השלב הבא, והם כבר נחשבים כמזיקים עצמאיים, ובהם הופעת האדם והקשר שלו לממונו בא לידי ביטוי באחריות שלו על נזקיהם.

ראיית בעלות האדם על רכושו כביטוי להופעתו בעולם מרוממת את המבט על יכולת הקניין של האדם. ההבנה הפשוטה היא שקניין האדם מתבטא ביכולת שלו להשתמש בממון כרצונו. מבט מעמיק יותר מגלה כי הקניין של האדם בממון הוא הדרך להטביע בו את חותמו ואת עצמיותו, וההשתמשות היא רק ביטוי מעשי לכך.

ניתן להוסיף ולומר, ע"פ חלוקת המהר"ל את העולם ל'מציאות', 'אדם' ו'נבדלים' שהובאה לעיל, שהקניין הוא אחד מדרכי האדם לחבר בין המציאות והנבדלים, ולהטביע משהו מה'עניין האלוקי' הנמצא בו במציאות החומרית. חיבור זה נעשה הן בהבאת המציאות אל האדם והפיכתו לחלק מהופעתו בעולם - כמו במבעה וההבער, והן בהבאת העניין האלוקי שבאדם אל המציאות - כמו בשור ובבור.

 



[1] לא, א.

[2] ירמיה ל, ז.

[3] תפארת ישראל פרק י'.

[4] ע"פ זה ניתן לבאר מדוע בעולם הישיבות מקובל היה בדורות הקודמים לעסוק בעיקר בסדר נשים וסדר נזיקין העוסקים בתורת האדם.

[5] הנזק הוא ביטוי לכוחות הגוף של האדם, הצער - כוחות הרגש, וכח המחשבה מתבטא בחובת הריפוי. השבת והבושת, אשר הם תשלום עקיף ומופשט יותר - השבת הוא גרמא והבושת - קנס, הם כנגד הרבדים הפנימיים והנסתרים יותר של האדם.

[6] מובא בשטמ"ק בשם הוס' רא"ש, ב,א ד"ה 'השור והבור'.

[7] בספרו 'פורת יוסף' ב,א ד"ה ארבעה אבות השור והבור. מופיע לאחר המהרש"ר בגמרא דפוס וילנא.

[8] בסדר ארבעת השומרים המבנה הוא:שומר חינם - הפטור מהכל, אח"כ שואל - החייב בהכל, ולאחר מכן הצמד הבינוניים- שומר שכר ושואל.

[9] שבת ב,א ד"ה 'יציאות השבת'.

[10] ב,א ד"ה 'השור והבור.'

[11] ב,א ד"ה 'השור והבור.'

[12] אע"פ שלכאורה הגמרא כותבת בפירוש הסבר אחר: "אבות קרי להנך דכתיבי בקרא בהדיא".

[13] המשנה היתה יכולה לכתוב 'אש' ולא הבער, כפי שמדייק רש"י בד"ה 'הבער' המצטט את הפסוק "כי תצא אש".

[14]שמות כב, ד. הרמב"ם מכנה את המבעה 'הבער'.

[15]שמות כב, ה.

[16] הדיון בקושי בביטוי 'נזיקין' מובא בשטמ"ק וכן בראשונים נוספים.

[17] גירסת המשנה שלפנינו ב'צד השווה שבהם' הוא "שדרכן להזיק ושמירתן עליך". הרי"ף גורס: "ממונך ושמירתן עליך".

[18] שמות כא, לג ו-לה.

[19] א, א.

[20] בבא קמא ט, ב.

[21] ב,א ד"ה 'השור והבור'.

[22] רמז לכך בפשט התורה הפותחת ב"כי תצא אש" - אפילו מעצמה, ומסיימת ב"שלם ישלם המבעיר את הבערה" - הבערה מתייחסת אל האדם והוא נקרא מבעיר.

[23] לכאורה זו המחלוקת האם אישו משום חיציו או משום ממונו, אלא שנראה שיש לראות מחלוקת זו כשלבים שונים בהבנת האש: למ"ד אישו משום חיציו האש קרובה יותר להיות אדם המזיק וידו הארוכה, מאשר למ"ד אישו משום ממונו , אך עדיין לכו"ע היא יותר 'אדם המזיק' מאשר מבעה. מחלוקת זו היא דוגמא טובה לדרך ההתבוננות במחלוקות כ'חלוקות' אשר הדיעה הקיצונה מבטאת בצורה חדה יותר את הפן הנמצא גם בדיעה האחרת, במינון נמוך יותר.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים