שיעור כללי - בבא קמא - תולדותיהן כיוצא בהן
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

הדיון הגמרא בשאלת היחס בין תולדות והאבות בדיני נזיקין, וההשוואה לדיני שבת וטומאה חושפים שאלה יסודית במשמעות דיני נזיקין ומציגים את הפער בין המבט הנגלה על המציאות לבין המבט הפנימי והנסתר.

להורדת דף מקורות לחץ כאן


פתיחה[1]

השיעור הכללי הקודם חידד את שתי הבחינות הקיימות בדיני נזיקין, הנרמזים בביטויים 'ממונך' ו'שמירתן עליך'. התבאר כי הדרך הפשוטה להתייחס לממונו של אדם הוא כעצם נפרד עליו יש לאדם אחריות בשמירתו, אך במבט עמוק יותר ניתן לומר כי ממונו של האדם הוא ביטוי והופעה של האדם בעולם[2] ולכן כאשר הוא מזיק יש שייכות של האדם עצמו להיזק.

ארבע אבות הנזיקין מבטאים הדרגתיות ביחס בין האדם לממונו על הציר שבין הממון כהופעת האדם בעולם, כפי שמתבטא ביתר שאת במבעה וההבער, לבין הממון כעצם נפרד שאחריות שמירתו על האדם - כפי שמתבטא בשור ובור.

יש להעיר כי התפיסה הפשוטה יותר של האדם היא בראיית המציאות כאוסף של עצמים עצמאיים אשר לאדם אחריות ו'שמירה' עליהם. קשה יותר לתפוס כי לאדם יש שייכות וזיקה אל המציאות עצמה, וישנם דברים במציאות שהם הופעה של האדם ברמה מסויימת. כן גם ביחס להכרה במציאות ה', קל יותר לאדם לקבל שיש מנהיג לבירה, ושהקב"ה משגיח ומנהל את העולם 'מבחוץ'. ההבנה הפנימית והמעמיקה יותר מחדשת כי העולם כולו הוא הופעה והשתלשלות של ההנהגה האלוקית, והמציאות כולה בנויה בהדרגתיות של הופעת ה' בעולם.

סוגיית 'תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן' מציגה ומבררת את ההתייחסויות השונות למציאות, ואת המורכבות בתפיסת שייכות האדם לממונו, כפי שבא לידי ביטוי בדיני נזיקין. נראה כי עיון בסוגיא מעין זו יכול ללמד ולהרגיל את האדם להעמיק את מבטו ויחסו אל המציאות בכללה.

שאלות בפשט הסוגיא

הסוגיא הפותחת את מסכת בבא קמא עוסקת בשאלת היחס בין התולדות והאבות, ומתלבטת האם 'תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן'. עוד קודם שנכנס לעיסוק בהבנת השאלה יש לשים לב שלכאורה השאלה הקדימה את זמנה - עדיין לא נאמרו מהן התולדות, כדי שנוכל לדון האם הם כמו האבות או לא.

מכח קושייה זו נראה שיש להבין אחרת את שאלת הגמרא. הגמרא איננה עומדת מול רשימת האבות והתולדות ומתלבטת מה היחס ביניהם, אלא שואלת מהן התולדות - באיזו דרך הן נוצרות[3]. כאשר התולדות נוצרו בדרך אחת - כעין שבת, ע"פ דמיון של עקרון ומשמעות - ודאי שתולדותיהן יהיו כיוצא בהן, שכן הן זהות לאב בעקרון שלהן, ואילו כאשר הן נוצרות בדרך של סיבה ומסובב - כעין טומאה, ודאי שתולדותיהן לאו כיוצא בהן, כי הן שלב נמוך יותר מהאב.

עוד יש לשאול על עצם ההתלבטות של הגמרא, מה הסברא ש'תולדותיהן לאו כיוצא מהן', הרי ממה נפשך - בתורה נכתבו רק האבות, והם המקור ממנו מרבים את התולדות - א"כ למה שיהיו שונים מהם? האבות והתולדות של טומאה הם דוגמא מיוחדת בהם התורה כתבה גם את האבות וגם את התולדות ולכן יתכן שיהיו שונים בדיניהם.

כאשר מתבוננים בתשובת הגמרא, הקושיא מתעצמת שכן נראה באמת שבאמת 'תולדותיהן כיוצא בהן', מלבד דין צרורות שהוא גזירת הכתוב - אם כן מה ההוא אמינא שתולדותיהן יהיו לאו כיוצא בהן?

עוד יש לברר ביחס לתשובת רב פפא "יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן", האם הוא התכוון בדבריו דוקא לדין צרורות, או שמא יש להבין את תשובתו בצורה כללית יותר? ביתר עמקות השאלה היא האם למסקנה יש בדיני נזיקין תולדות שונים כאשר חלקם הוא כעין שבת - כיוצא בהן, ויש תולדה אחת שהיא כעין טומאה - לאו כיוצא בהן, או שגם למסקנה דיני נזיקין הם קטגוריה עצמאית שיש בה צד של כיוצא בו וצד של לאו כיוצא בו, אשר איננה זהה לשבת וטומאה[4].

כיצד יתכן שיהיו תולדותיהן לאו כיוצא בהן?

כאמור יש לברר מהי המוטיבציה של הגמרא לברר האם 'תולדותיהן כיוצא בהן' - מה ההווא שלא יהיו כיוצא בהן. מספר שיטות הובאו להסבר הדבר בראשונים.

הרי"ף[5] כתב כי הספק עולה מכך שיש בדיני נזיקין מצב בו יש תשלום חלקי - חצי נזק בשור תם, ועל כן התלבטה התורה האם גם בתולדות יהיה תשלום חלקי. לכאורה נראה שלשיטתו הספק לא נובע כלל מההשוואה לטומאה, כפי שלכאורה עולה מפשט הסוגיא.

רש"י[6] כותב במפורש שהספק נובע מההשוואה לטומאה:

הכא מאי - תולדות דשבת הוי כאבות, תולדות דטומאה לא הוי כאבות, והכא תולדות דנזקין מאי? מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או דלמא לא.

הקושי המרכזי בפשט דברי רש"י הוא סיום דבריו "או דלמא לא" שע"פ פשט משמעותו שאם 'תולדותיהן לאו כיוצא בהן' לא משלם - מה הסברא שלא ישלם? על כן נראה שיש לבאר ברש"י שכוונתו לומר שאם אינו כיוצא בהן - לא ישלם תשלום מלא. ע"פ הרי"ף יתבאר שמשלם חצי נזק, אך יתכן שניתן להציע פירוש נוסף לפיו כאשר בתולדה ישלם ע"פ היחס בו הוא אינו 'כיוצא בו' - ככל שהוא רחוק יותר מהמקור, מהאב, וככל שהוא פחות 'כיוצא בו' - ישלם פחות.

יש להעיר כי אף שברור שהיישום המעשי של הצעה זו - לחשב את התשלום על התולדות יחסית לכמה שהן 'לאו כיוצא בהן' - קשה ביותר ליישום מעשי, אין בכך כדי לדחות את עצם הרעיון. באופן כללי יש להכיר בכך שהעולם ההלכתי הנגלה עוסק יותר בחלוקה לקטגוריות ברורות אשר נותנות אפשרות ליישום מעשי, ואילו העולם הפנימי עוסק יותר בהבנת ההדרגתיות והיחס הפנימי בין האפשרויות השונות. כפי שיתבאר בהמשך, בסוגיא זו המבט הנגלה נוטה יותר לחלוקה קטגורית של האבות ע"פ תכונותיהם, ואילו המבט הפנימי מציג את האבות כשלבים הדרגתיים בהתגלות וההופעה בעולם.  

ע"פ הבנה זו, האפשרות ש'תולדותיהן לאו כיוצא בהן' משמעה ראיית התולדות כהופעה מוקטנת של האב, כשלב נמוך יותר בהופעתו בעולם, ועל כן התשלום הוא נמוך יותר באופן יחסי. דיני טומאה הם ביטוי מוחשי ביותר לכך, שכן בהם התולדה היא ביטוי של הטומאה הנמצאת באב במדרגה נמוכה יותר. כדי לבאר את הדבר יש להעמיק יותר בצדדי הספק שהובאו בגמרא - דיני שבת ודיני טומאה.

נזיקין ושבת

כאשר התורה מתארת דין מסויים יש לשאול האם התיאור הוא בדוקא או שניתן להרחיבו. יש מקרים בהם הדוגמא היא בדווקא, כמו למשל בדין בן סורר ומורה בו נאמר "ותפשו בו אביו ואמו[7]" שנלמד שלא ניתן להביאו בדרך אחרת כאשר ההורים ידיים[8], ויש מקרים רבים בהם מרחיבים חז"ל את הנאמר בתורה. את ההרחבות ניתן לחלק לסוגים שונים ע"פ הריחוק מפשט הכתוב: לעיתים מדובר רק בדוגמא אחרת - לדוגמא: אף שנאמר "כי יגח שור" פשוט שגם אם פרה נוגחת הדין יהיה זהה, ולעיתים מדובר בבניין אב בו נלמד מהדוגמא עקרון המושלך למקרים אחרים.

שאלת היחס בין אבות לתולדות מקיפה תחומים שונים במרחבי ההלכה. נחלקו הדיעות האם בסתם, כאשר מופיע דין כלשהוא בתורה יש לו תולדות או לא. תוס' במסכת בכורות[9] כותב שלא, ולכן בשבת צריך פסוק מיוחד שגם התולדות אסורות, ומדברי המהר"י כ"ץ[10] בשיטה מקובצת על סוגייתנו עולה שכן, ובשבת יש מיעוט אחר המצריך לרבות את התולדות. ע"פ שיטת התוס' יש להקשות מניין שיש תולדות בנזיקין, הרי אין לכך ריבוי בפסוק? תירץ האבני נזר שבנזיקין האבות זהים וקרובים כ"כ לאבות עד שאין צורך בלימוד.

נראה כי ניתן לחלק אחרת בין שבת לנזיקין ולבאר מדוע בשבת צריך ריבוי מפסוק כדי לחייב ובנזיקין לא[11].

היחס בין האב לתולדה בדיני שבת הוא כעין בניין אב, כאשר מרחיבים ומוסיפים את כל הפעולות בהם קיימת התכונה של האב, לדוגמא: משקה הוא תולדת זורע כי שניהם באים להצמיח. משמעות ההרחבה של התולדות מאבות המלאכה בשבת נלמדת מדיוק בדברי רש"י בסוגייתנו.

הגמרא בתחילת הסוגיא מביאה כי דעת ת"ק היא שהעושה אב ותולדה חייב אחת. רש"י[12] מחדש כי החיוב הוא על האב ולא על התולדה:

לא מיחייב אלא חדא - אאב מלאכה אבל אתולדה דידיה לא מיחייב.

לכאורה דברים תמוהים - מה משמעות הדבר שחייב דוקא על האב ולא על התולדה, הרי הם זהים? התשובה היא שהחיוב באיסורי שבת איננו נובע מהתכונה הזהה בין האב והתולדה - אחרת היה חייב חטאת על התכונה ולא על האב דוקא, אלא החיוב הוא על האב והתולדה היא כעין נספח המצטרף אל האב, ועל כן החיוב הוא דוקא על האב.

דיני שבת שייכים יותר לתחום האיסורי של המצוות מאשר לתחום המציאותי, ועל כן החיוב הוא לא על התכונה המסויימת של האב ועל התוצאה המציאותית של מעשיו, אלא על  האיסור אותו עשה. משמעות הדבר היא שבדיני שבת לא היינו מחדשים איסור בתולדות, על הדמיון בתכונות, ללא ריבוי של התורה שכן לא ניתן להוסיף איסור ע"פ סברא. על כן בדיני שבת, לאחר שחידשה התורה שיש תולדות- 'תולדותיהן כיוצא בהן' ממש, והתולדה נסמכת ובטלה לאיסור של האב.

דיני נזיקין אמנם דומים לדיני שבת בכך שהתולדות נוצרות מהאבות ע"פ התכונה המשותפת שלהם, אך שונים בכך שהתכונה היא הגורם המחייב[13] ולא האיסור עצמו כמו בדיני שבת. על כן בנזיקין לא צריך לימוד מפסוק כדי לדעת שישנם תולדות, שכן לאחר שהתורה אסרה להזיק וחייבה לשלם את ההיזק - ניתן לרבות כל הדומה לאבות המוזכרים בתורה.

הסתכלות זו על דיני נזיקין שייכת לצד של 'שמירתן עליך', של ראיית המזיקים כתכונות אשר על האדם מוטלת האחריות לשמירתם. התכונות השונות מבטאות את צורות האחריות השונות המוטלות על האדם, ועל כן נובעים מהם החיובים והפטורים השונים הנובעים מאחריות האדם. על כן מובן מדוע תולדותיהן כיוצא בהן, שכן התכונה היוצרת את חיוב השמירה ואת חיוב התשלום היא זהה באב ובתולדה.

נזיקין וטומאה

השייכות של האב לתולדה בדיני טומאה היא שייכות מציאותית - האב יצר בפועל ממש את התולדה ונתן לה מכוחו, מטומאתו. נראה כי נכונה יותר ההגדרה המוזכרת ביחס לתולדות הטומאה כולדות הטומאה שכן נוצרו ממש מהאב, ומשהו ממנו נמצא בתולדה. ע"פ הבנה זו מובן מדוע 'תולדותיהן לאו כיוצא בהן' שכן יש בתולדה רק חלק מהמצוי באב, והיא שלב נמוך יותר.

ההשוואה שהגמרא עושה בין דיני טומאה לדיני נזיקין מלמדת כי ניתן למצוא צד מסויים כזה גם בדיני נזיקין. הדוגמא הקיצונית והמוחשית ביותר לכך הוא דין צרורות בו ניתן למצוא בתולדה את כוחו של האב ממש - הרגל ההופכת את האבן למזיק נותנת בו משהו מכוחה. נראה כי ביתר עמקות ניתן למצוא צד כזה גם בתולדות נוספות בדיני נזיקין. לאחר שמפרטת את אבות ותולדות השור, מעלה הגמרא הוא אמינא שנשיכה תהיה תולדה שן ורביצה ובעיטה - תולדה של רגל, ודוחה זאת מכיוון שתכונותיהן שונות. לאחר מכן אומרת הגמרא:

אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא אהייא?

כאשר פותחת הגמרא במילה 'אלא' משמעות הדבר הוא דחייה וחזרה ממה שנאמר קודם לכן, ויש לתמוה מה הקשר בין הדיון הקודם באבות ותולדות השור לדברי רב פפא?

שאלה זו מקשה ר' פרץ בשיטה מקובצת ומתרץ כי ע"פ ההווא אמינא שנשיכה היא תולדה של שן ורביצה ובעיטה - תולדה של רגל, יש בכך דוגמאות ל'תולדותיהן לאו כיוצא בהן' שכן אין הנאה להיזקן ואין היזקן מצוי ולכן ישלם רק חצי נזק. לאחר שנדחתה אפשרות זו חוזרת השאלה למה התכוון רב פפא בדבריו.

מה משמעות ההוא אמינא שנשיכה תהיה תולדה של שן? נראה כי ניתן למצוא בכך מעין היחס בין האבות והתולדות בטומאה, אם מתבוננים על אבות הנזיקין בעיניים של 'ממונך', בראיית המזיק כביטוי והופעה של האדם בעולם. כאשר מתייחסים לאבות הנזיקין כהופעה של האדם בעולם, גם חלקיהם השונים מבטאים סוג מסויים של הופעה, ולכן השייכות בין האבות והתולדות תהיה ע"פ האיברים בהם נעשו, המבטאים צורות הופעה שונות.

השימוש הראשי והמהותי של השן הוא באכילה, ואילו נשיכה היא שימוש יוצא מן הכלל ו'חיצוני' לשן. ביחס לאדם ניתן לומר שהופעתו של האדם בשן מלאה יותר ומשמעותית יותר באכילה מאשר בנשיכה. מדרגת ביניים בין אכילה ונשיכה היא אכילה שאינה ראויה, אשר מצד תכונותיה שייכת יותר לקרן אך מצד הופעתה בעולם - שייכת לשן. ביטוי לכך ניתן למצוא במכילתא[14] המביאה את אכילה שאינה ראויה כתולדה של שן, וכן בסדר המשניות של פרק שני בה היא מופיעה יחד עם שאר דיני השן.

זהו הדמיון בין נזיקין לטומאה, בהם הופעת הטומאה עוברת ופוחתת מאב לתולדה. ע"פ הבנה זו מתאים לומר שתולדותיהן לאו כיוצא בהן, ושישלם בנשיכה ואכילה שאינה ראויה פחות מאשר באכילה.

אבות נזיקין ותולדותיהן - מבט נגלה ונסתר

נראה כי ההתבוננות הפנימית על אבות הנזיקין היא דוקא בצד של 'לאו כיוצא בהן', בראייתן כהמשך הופעתו של האדם בעולם. מהסוגיא עולה כי כיוון זה נדחה למסקנה, ועל כן התולדות נמשכות מהאב ע"פ תכונותיהן, מלבד צרורות בו מתגלה בפועל הופעת האב בתולדה[15].  

ההסתכלות הפנימית על אבות הנזיקין כהופעה וביטוי של האדם בעולם קשה ליישום מעשי, ולהפיכה לדינים וחיובים מעשיים. קשה לשער ולכמת את רמת הופעתו של האדם בכל תולדה ותולדה, ועל כן קשה לקבוע את דרגות החיוב השונות. על כן מחזירה אותנו הסוגיא, בבואנו לעולם ההלכה והדין אל ההסתכלות הפשוטה יותר והקלה יותר ליישום הלכתי, אל ההתבוננות באחריות האדם בשמירת המזיקים.

יש להעיר כי אף שבאופן כללי הגישה ההלכתית נוטה יותר אל ראיית האבות כתכונות שונות, הרי שודאי הוא שימצא ביטוי מעשי גם לצד הפנימי של ההסתכלות על האבות בפרטי הדינים או בשיטות השונות, כפי שיתבאר בסוגיות הבאות. יש בכך אמירה חשובה שלא לוותר על חיפוש הגילויים והרמיזות ליסודות הפנימיים גם בפן המעשי וההלכתי 

נראה כי כאשר יורדים אל המציאות, אל עולם התשלומים וההנהגה המעשית, חוזרים אל ההסתכלות הנגלית בראיית המזיקים כעצמים עצמאיים אשר האדם מחוייב בשמירתן. סוגיית 'תולדותיהן לאו כיוצא בהן' מלמדת כי יש התבוננות נוספת, מעמיקה יותר, אשר גם אם לא באה לידי ביטוי מוחלט בהלכות המעשיות, הרי שיש בה כדי להאיר באור חדש את יחסו של האדם לממונו ורכושו.


 


 

[1] סוכם ע"י שלמה אברמוביץ.

[2] כן כתב ר' צדוק צדקת הצדיק צא' : "כל קנייני האדם הוא מחלקי חיותו המתפשטים בברואים..." וכן בסעיף פו' :"כל מה שהוא מקניין האדם, אשתו ובניו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו - הכח הוא משורש נשמתו".  מקור נוסף ליחס הפנימי של האדם לרכושו ניתן למצוא בדברי הגמרא בהמשך המסכת, קיט, א: "אמר ר' יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו".

[3] כן כותב הפני יהושע, ב,א ד"ה 'בגמרא מדקתני אבות וכו': "...דודאי אין כוונת הש"ס כאן לענין גוף הדין לידע חיוב ובפטור בתולדות, דאין שייך לומר כן דתולדות גופיה אכתיה לא ידעינן מאי נינהו... אלא היא גופיה מבעיה ליה שדקדק מלשון המשנה 'אבות מכלל דאיכא תולדות' וקא מיבעיא ליה איזה תולדות יש לנו להביא.."

[4] לשון אחרת -  ה'כיוצא בו' של נזיקין אינו זהה ל'כיוצא בו' של שבת, וה'לאו כיוצא בו' של נזיקין אינו כ'לאו כיוצא בו' של טומאה.

[5] דף א' מדפי הרי"ף.

[6] ב, ב ד"ה 'הכא מאי'.

[7] דברים כא, יט.

[8] סנהדרין מה, ב: "ותפשו בו - ולא גידמין.

[9] כה,ב ד"ה 'ואמר'.

[10] שטמ"ק ב, א ד"ה 'עוד שם תימה ר' מ"ש...'

[11] יש להעיר כי דבריו של האבני נזר קשים משני צדדים: קודם כל עצם ההשוואה והדירוג איזה אבות ותולדות קרובים יותר זה לזה ניתן לפרשנות ומחלוקת,ושנית - הגמרא מביאה את שבת כאב טיפוס ל'תולדותיהן כיוצא בהן' א"כ קשה לומר שבנזיקין האבות קרובים יותר לתולדות ולכן רק בשבת צריך לימוד מפסוק.

[12] ב,א  ד"ה 'לא מחייב אלא חדא'.

[13] כביכול, ביחס לדיני נזיקין לא היה כותב רש"י שאם עשה אב ותולדה חייב על האב אלא חייב אחת.

[14] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כב : "ושלח את בעירה אין לי אלא שן לאכל את הראוי לה ולרגל לשבר כדרך הילוכה מנין לשן לאכל את שאין ראוי לה. ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה ת"ל ובער בשדה אחר לרבות דברים אחרים יכול על הכל משלם נזק שלם ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם."

[15] גם בדין צרורות נאמר שהבהמה - היא היוצרת את המזיק, וכיוון שהבהמה עצמה היא הופעה מסויימת של האדם בעולם, הרי שגם התולדה היא הופעה 'נמוכה' יותר של האדם.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים