צוחק מי שצוחק אחרון - פרשת וירא
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

שרה דורשת מאברהם לגרש את ישמעאל לאחר שהוא רואה אותו ´מצחק´. הפירושים השונים לביטוי זה מציגים אתגרים והתמודדויות שונות עם בני בניו של ישמעאל

בפרשת וירא מתוארת דרישתה של שרה מאברהם לגרש את ישמעאל מביתם. המניע לדרישה זו הוא אירוע בו צופה שרה בישמעאל העושה מעשה חמור, כמתואר בפסוקים הבאים[1]:

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.

מהו אותו 'מצחק' של ישמעאל שגרר את התגובה הנחרצת של שרה? מה עשה ישמעאל שכה הכעיס והפחיד את שרה עד שהבינה שאין מנוס מלגרשו?

פירושים שונים הובאו בפרשני התורה, חלקם על דרך הפשט וחלקם על דרך הדרש.

האבן עזרא מפרש בדרך פשט[2]:  

מצחק- כי כן מנהג כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה.

הספורנו לעומת זאת, מכניס גורמים נוספים ומורכבות רבה יותר בצחוקו של ישמעאל[3]:

מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם באמרו שנתעברה מאבימלך.

על פי פרוש זה נתאמת החשש של שרה "כל השומע יצחק לי" - ישמעאל כופר במציאות העל-טבעית שבה נולד יצחק לאחר מאה שנה. ע"פ פירוש זה צחוקו של ישמעאל מכוון בעצם לשרה, והוא טענה על שייכותו של יצחק להמשך דרכו של אברהם.  

המדרש על פסוקים אלו נותן הסבר אחר וחמור הרבה יותר ל'צחוקו' של ישמעאל[4]:

'ותרא שרה את בן הגר המצרית'. אמר רבי שמעון בן יוחאי: רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח. דרש רבי עקיבא: 'ותרא שרה וגו'' אין מצחק אלא גלוי עריות...

בהמשך שם נדרש מפסוקים אחרים ש'מצחק' משמעו עבודה זרה ושפיכות דמים - שלושת האיסורים החמורים עליהם מצווה האדם 'יהרג ובל יעבור'. ביחס לשפיכות דמים נאמר שם:

רבי עזריה משום רבי לוי אמר: אמר ליה ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק הדא הוא דכתיב: 'כמתלהלה היורה זקים וגו' כן איש רמה את רעהו ואומר הלא מצחק אני'.

המדרש מתאר את דמותו של ישמעאל בצורה החמורה ביותר, כאדם שעובר על העבירות הקשות ביותר. אמנם, ישמעאל עושה זאת תוך שהוא עושה עצמו כאילו מצחק, מזיק ופוגע אך מתרץ זאת בכך שאין זה ברצינות אלא רק בצחוק. מכירים אנו, לצערנו, את דמותו זו של הישמעאלי הפוגע, הורג והורס ולבסוף מתרץ את עצמו ואת מעשיו ומוצא צידוק למעשיו החמורים.

כאמור בתחילת המדרש, ר' שמעון בר יוחאי דרש את הפסוקים בדרך אחרת, לשבח:

ואומר אני בו דבר לשבח, אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים. אמר להם ישמעאל: שוטים אתם! אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובת אמנו שרה לאברהם 'כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני' אתה למד 'כי לא יירש עם בני' - אפילו שאינו יצחק, ו'עם יצחק' - אף על פי שאינו בני, קל וחומר עם בני עם יצחק.

נראה כי עומק דבריו של רשב"י הוא שפרוש המילה 'מצחק' הוא 'מנסה להיות יצחק', ועל ידי כך לרשת את מקומו. זוהי כוונת דבריו רשב"י בכך שהוא דורש בפסוק 'דבר לשבח', לא לשבח את ישמעאל אלא לומר שהדבר החמור ביותר הוא דוקא ה'שבח' שבישמעאל, הניסיון להדמות ליצחק. לא המעשים המקולקלים של ישמעאל, על אף חומרתם הגדולה, הם  שמפחידים את שרה אלא הרצון להחליף את יצחק ולהיות היורש.

דברים רבים לגנאי יש בו בישמעאל, והרבה צרות והתמודדויות הוא גורם לבני בניו של יצחק, אך נראה כי עיקר ההתמודדות היא דוקא בדבר ל'שבח' שבו, בהיותו מצחק. הניסיון להדמות ליצחק, להתקרב ולהדמות לו, הוא הצחוק שעושה ישמעאל עם ישראל והוא הסכנה הקיומית המצריכה לגרש את בן האמה.

יצחק לא מתרשם מצחקוקיו הזמניים של ישמעאל. כולו סבלנות וציפייה לצחוק האחרון בבחינת "ותשחק ליום אחרון". "אז ימלא שחוק פינו" - צוחק מי שצוחק אחרון.



[1] בראשית כא ט,י.

[2] שם, ד"ה 'מצחק'.

[3] שם.

[4] מדרש רבא בראשית נג, יא.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים