מדוע התאכזר יוסף לאחיו? - פרשת ויגש
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

מהלכיו של יוסף בהתנהלותו עם אחיו מעוררת תמיהה רבה. מה מסתתר מאחורי האכזריות בה נוהג יוסף באחיו? מה מטרת המהלך כולו?

פרשת ויגש מתארת את שיא ההתמודדות בין יוסף והאחים, שהחלה כבר בפרשות הקודמות. התנהגותו של יוסף לאורך הפרשות מעוררת תמיהה - יוסף מתנהג עם אחיו בדרך קשה, מתנכר אליהם ותופל עליהם האשמות שווא. חס וחלילה אין לחשוד ביוסף הצדיק שהוא מתנקם באחיו על מה שעשו לו, ועל כן יש להבין מה פשר הייסורין שגורם יוסף לאחיו?

ההסבר המקובל הוא שיוסף רצה לאפשר לאחים לחזור בתשובה שלמה על מכירתו. תשובה גמורה היא כדרך שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה[1]:

אי זו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה.

יוסף מסובב מצב הדומה למצב בו היו נתונים האחים בשעת המכירה. בנה של רחל, האשה האהובה, נתון בצרה ואביו יעקב שומר עליו מכל משמר. האחים בוודאי מקנאים בו ושמא בלבם מתפתחת שנאה לבנימין כמו ליוסף בשעתו. יתירה מכך, בנימין מואשם כעת בגניבת הגביע, ולאחים יש דרך טובה ו'נקיה' להיפטר ממנו.

כאן באה תשובתו של יהודה: "ונפשו קשורה בנפשו". יהודה מגלה מנהיגות ואחריות, מוכן להיכנס בעצמו תחת בנימין לעבדות ובכך מתקן את חטא המכירה. יוסף רואה את החרטה על מכירתו - "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו", רואה גם כן את גודל הערבות של יהודה על אחיו בנימין, ומבין שנעשית מצד אחיו תשובה שלמה ואז הוא לא יכול יותר להתאפק ומתגלה אליהם.

אולם, נראה כי יש כאן רובד נוסף, עצה עמוקה של יוסף המסבב המכין את הכלים לירידה למצרים באופן שיוכל עם ישראל לקבל ולפעול את הנצרך ממנו בירידתו למצרים.

מובא במדרש[2]:

מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה. משל לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה. התחילו הכל דולין הימנה ושותין. כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.

אצל יוסף, הצדיק הנסתר, יש עצה עמוקה כמו המים עמוקים שבבאר. יוסף מכין את העצה, קושר נימה לנימה וחבל לחבל כדי שיהודה יוכל לדלות את העצה שבלבו, וממנה יוכלו אח"כ כולם לשתות.

הביטוי 'עצה עמוקה' מובא במדרש לגבי יוסף כבר בראשיתו של התהליך כאשר נשלח אל אחיו לשכם, וזו לשון המדרש[3]:

וישלחהו מעמק חברון. והלא אין חברון נתונה אלא בהר וכתיב 'וישלחהו מעמק חברון', אמר ר' אחא הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה (=אברהם) שהיה קבור בחברון - 'ועבדום וענו אותם' (-בברית בין הבתרים).

יוסף ידע בעומק דעתו שמשפחתו עומדת לרדת למצרים ולהשתעבד שם כדי לקיים גזרת "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם[4]". אביו יעקב שמר גם הוא את הדבר וחשש לרדת למצרים, עד שנגלה אליו ה' במראות הלילה ויאמר: "אנכי האל אלוקי אביך אל תירא מרדה מצרימה... אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה[5]".

יוסף רצה לעשות מעשה שיוכיח שהירידה למצרים באה מתוך עצה עמוקה של התגבשות עם ישראל ולידתו, והיא הכרחית להמשך קיום ייעודו של עם ישראל. לפיכך הוצרך לגרום לאחים לתקן את המכירה ולהיות ערבים זה לזה, כיוון שבכך מתחיל להיווצר המושג של עם.

יתר על כן, על ידי עצתו העמוקה הביא את יהודה, הוא ה"איש תבונות", להביע מוכנות לרדת להשתעבד למצרים ולהיות שם לעבד בתמורה לשילוח בנימין. בנימין הוא הבן האחרון המסמל את שלמות בני ישראל, והוא היחיד שנולד בארץ ישראל. הסכמתו של יהודה להשתעבד למצרים בתמורת לשילוח בנימין, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" - מבטאת את הירידה למצרים כדי לצאת משם כעם שלם הערב זה לזה והולך לקראת מילוי ייעודו האלוהי בארץ ישראל.



[1] ב, א.

[2] בראשית רבה צג, ד.

[3] בראשית רבה פד, יג.

[4] בראשית טו, יג.

[5] בראשית מו, ג.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים