עד דלא ידע
 
ראש הישיבה הרב יוסי שטרן

על משמעותה של השתייה והשכרות בפורים

 סיפור המגילה נפתח במשתה שהכין המלך לכל שריו ועבדיו. לא פחות מעשר משתאות מופיעים במגילה. המשתה, שנראה בתחילה שולי, הולך ותופס מקום מרכזי עד המשתה אשר עשתה אסתר למלך והמן, וכן במשתה הנוסף שם הפילה את המן. ועד בכלל, בביטול הגזרה: "מקום אשר דבר המלך מגיע שמחה וששון ליהודים משתה יום טוב". המשתה השאיר את רישומו גם לדורות כחלק בלתי נפרד מצביונו של חג הפורים, ואלו הם דברי רבא במסכת מגילה (ז:) "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ובאותו לשון נפסקה ההלכה בשו"ע סימן תרצה סע' ב, שחייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואנו עומדים ותמהים האמנם אדם מצווה לצאת מדעתו?! ועוד מה טעם לכל ימי הפורים, כדי שנזכור את אשר זמם לעשות לנו עמלק (המן האגגי צורר היהודים), ואם לא נדע שהמן הוא הארור, מה הואילו חכמים בתקנתם? (ע' משנ"ב מה פרוש ארור המן, וצ"ע אם זהו פשט הגמרא)

בהמשך מספרת הגמרא סיפור מדהים: "רבה ורבי זירא עבדו [עשו] סעודת פורים בהדי הדדי איבסום [השתכרו] קם רבה שחטיה [הרגו !] לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה [החיה אותו] לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. מלבד הסיפור האגדי על תחיית המתים, האם הגמרא מביאה מעשה לסתור? אם ההשתכרות עשויה להביא לידי הרג (או אמירת לשון הרע וכיוצ"ב) אולי כיצד לשקול שנית את ההלכה של "חייב איניש לבסומי בפוריא". (הר"ן לומד שהסיפור אכן דחה את דברי רבא מהלכה)

נראה שהרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב) למד את שתיית היין כחלק ממצוות הסעודה, וזו לשונו: "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". נאים הדברים לאומרם, הרמב"ם שמסמל את הדעת וההגיון בכל מקום, לא מוצא לנכון לפרש את דברי רבא בשתיית יין עד דלא ידע – כיציאה מהדעת, אדם בלא דעת אליבא דהרמב"ם הוא אדם ישן וממילא לא יודע בן ארור המן לברוך מרדכי.

אמנם אליבא דהלכתא כתבו הפוסקים שהחיוב לשתות ולהתבסם הוא למצווה ולא לעכב (ע' באו"ה שם) ועם זאת וודאי צריך להתאמץ לקיים מצווה זו כהלכתה וכקדושתה וכפשטה.

הרב זצ"ל כותב (עולת ראיה עמ' תלט): "ידענו מדברי חכמים אמיתיים (מקובלים) שהארת פורים גדולה למאוד וקדושה גדולה מאירה בו בעולם...וההארה הנמשכת ביום קדוש זה היא מצד קדושת הגוף הישראלי" ועל כן אפילו יסולק אור השכל מכלי הגוף, הגוף בעצמו זוכה להארה עליונה למעלה מהדעת. הרב רוצה לחדש שם לדינא שלמרות ששתוי בכל הימים אל יתפלל, מכל מקום ביום זה הואיל ומצוותו בכך לא מטריד, זולת שיכור גמור שאינו יכול לעמוד לפני מלך.

לפי זה יש לומר שהחיוב להתבסם עד דלא ידע הוא שעור השתיה ולא מגמתה. כלומר, שהשתיה היא באופן שהאדם מסלק מעליו את המחסומים הטבעיים של הבושה והביקורת הנימוסית, עד שיכול להתנהג עם כל אדם כמי שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, אך אם מלך יעמוד לפניו בוודאי שיוכל ליישב דעתו. ואין בזה שקר או צביעות אלא פתיחות ומוכנות להוציא פעם אחת בשנה את הסוד שכמוס במעמקי הנפש. דומה לסיפור המגילה שדווקא דרך ההסתר התגלתה התשועה היותר גדולה, כך גם עם המסכות התחפושות ושתיית היין שמסמל כביכול הסתר של אי ידיעה, מתוכם דווקא יוצא הסוד היותר גדול של הנפש – סודו של הגוף הישראלי של כל איש יהודי.

יתכן שזהו גם המסר העולה ממעשהו של רבה ששחט את ר"ז והחייה אותו. למעשה, תוך כדי השכרות, שיחזר רבה את מהותו של פורים בו הגוף היהודי היה נתון לגזרת כליון "להרוג להשמיד ולאבד", ומלכו של עולם החיה אותנו. ההחייאה לא הייתה רק ביטול הגזרה אלא הוויה מחודשת של חיים – "הדור קיבלוה בימי אחשוראש". זהו הקדושה של הגוף הישראלי שמקבל את התורה מצד עצמו והתאמתו לה. ולא עוד מצד הכפיה של הר כגיגית במעמד הר סיני.

לסיכום: החיוב להתבסם בפורים נובע מתוקף קדושת היום – קדושת הגוף היהודי שאף בלא הדעת יש לו התחברות טבעית עם העל-מודע, ערכי הקודש הנצחיים – "תשועתם היית לנצח".


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים