המקור והמקרה
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

נתייחד חג הפורים בכפילות הימים - י"ד וט"ו. דרך התבוננות בשיטות הראשונים בהבנת היחס בין הימים נעמיק במשמעותו של החג ומשמעות המקריות והמקרה

משונה חג הפורים מכל החגים, אשר נחגג, בקרב עם ישראל בשני ימים נפרדים. בפרזים - נקראת המגילה ביום י"ד ואילו בכרכים המוקפים חומה מימות יהושוע בן נון - נקראת המגילה ועמה שאר מצוות היום - ביום ט"ו. וכבר הקשה הרמב"ן: אני תמה מאד מה ראו על ככה, ומה הגיע עליהם- להיות ישראל אגודות במצווה זו ?!

בתחילה, נבאר את תמצית הסבר הראשונים, לפשר חלוקת החג. בתוכם תשובת הרמב"ן עצמו, פרושו של הר"ן ושיטת הרב הב"י. מתוך פרושם נתבונן, ביסוד החג הנוסף הלא הוא - "שושן פורים" הנחגג ביום ט"ו בכרכים המוקפים חומה מימות יהושוע בן נון.

 

הבה, נקדים את המאוחר ונחשוף טפח מסודו של - 'שושן פורים', למען ירוץ הקורא בביטחון בין המקורות, המדרשים, הרזים והרמזים - המפארים את היסוד המקורי של חג הפורים.

שני החגים - שני פנים הם, בהארתו של החג. בבחינת "ישנו חג אחד" - ועם היותו אחד, הרי הוא מפוזר ומפורד, לשני מידות שונות - המקור והמקרה.

המקור - הוא החג, שזמנו - במילואו של חודש אדר ( ט"ו בחודש). מקומו- הרחק מממלכת פרס ומדי, על אדמת ארץ ישראל הקדושה בתוך הערים המוקפות חומה (המקודשות יותר מא"י בכללותה). והגיבור של החג המקורי- המנהיג הדגול, יהושוע בן נון.

המקרה - הוא גילויו של המקור ומתאר את החג כפי, שאנו רגילים להתייחס אליו. אשר קיבלו היהודים עליהם להיות עושים את החג, בעקבות אותם הימים, שנחו בהם מאויביהם - בימי מרדכי ואסתר. החג המדגיש את ריבונותו של מלך מ"ה הקב"ה, בהנהגת ימי העולם (הסטוריה) ומקריו: זמנו- בי"ד אדר מקומו - דווקא, באדמת נכר במאה עשרים ושבע מדינות וגיבוריו - בראש ובראשונה אישה, אסתר היא הדסה, ודודה מרדכי היהודי אשר הגלה מירושלים.

 

שיטות הראשונים בטעם שמוקפים קוראים בט"ו

 

במשנה הראשונה במסכת מגילה מובא: "כרכין המוקפים חומה מימות יהושוע בן נון קוראים בט"ו" בגמרא(ב ע"ב) מובא המקור לדין המוקפים מהמגילה: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום הארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב" ומדייק בגמ' מדפרזים בי"ד מוקפים בט"ו. כך גם נלמד הפסוק מהמגילה "להיות עושים את יום י"ד לחדש אדר את ויום ט"ו בו בכל שנה ושנה" - שהפרזים הם הקוראים בי"ד והמילה 'את' המוזכרת באמצע הפסוק, מפסיקה ומורה שהמוקפים קוראים רק בט"ו.

משנתינו, הקובעת שהמוקפים חומה מימות יהושוע בן נון קוראים בט"ו, חולקת על רבי יהושוע בן קרחה הסובר: שאותם הקוראים בט"ו הם הכרכים המוקפים חומה מימות אחשורוש. טעם המחלוקת, ר"י בן קרחה מדמה את הככרכים המוקפים לשושן, מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקוראים בט"ו (מפורש במגילה, שיום ההנוח של שושן היה בט"ו- ועשה אותו יום משתה ושמחה) - כך כל המוקפים מימות אחשורוש.

ואילו התנא של משנתינו למד גזרה שווה מהמילה פריזי, שדין מוקפים הוא מימות יהושוע. בירושלמי מובא טעם אחר: "ר' סימון בשם ריב"ל אמר, כדי לחלוק כבוד לא"י, שהייתה חרבה באותם הימים ותלו אותה בימות יהושוע בן נון".

 

שיטת הר"ן (וכמוהו רוב הראשונים):"יש לומר מפני שהיהודים היושבים בערי הפרזות והיהודים אשר בשושן לא נחו מאויביהם ביום אחד, שהרי היהודים הפרזים נחו בי"ד והיהודים אשר בשושן נחו בט"ו ועשו מאליהם כל אחד ביום מנוחתו משתה ושמחה, לפיכך כשקבעו עליהם יו"ט לדורות, קבעו לכל אחד ביום שנח בו והשוו כל הכרכים המוקפות חומה לשושן מפני שבה היה עיקר הנס". מדוע היקף החומה מימות יהושוע? מבאר הר"ן ע"פ הירושלמי "כיוון שהוצרכו לחלוק בין מוקפים לאין מוקפים, כשם שנחלקה שושן משאר עיירות אילו תלו הדבר מימות אחשורוש, א"י שהיתה חרבה באותם הימים, היתה נידונת כפרזים והיה גנאי בדבר לפיכך תלו בימות יהושוע בן נון".

לדעתו א"כ, מוקפים קוראים בט"ו משום המנוחה, שהייתה בשושן ביום ט"ו.

 

שיטת הרמב"ן: "וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי העניין יפה, בזמנו של נס זה, כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם וכשציווה אחשורוש להשמיד ולהרוג ולאבד היו הפריזים והעיירות שאין להם חומה סביב, בספק וסכנה גדולה יותר מן המוקפים וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח משתה ושמחה... ושל שושן עשו ג"כ ממחרת הנס שלהם. וזה היה בשנת הנס בלבד לאחר מיכן בשנים הבאות עמדו הפרזים לעשות מעצמם יום י"ד יו"ט, אבל מוקפים לא עשו כלום לפי, שהיה נס גדול בפרזים וזהו שכתוב: "ע"כ היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום י"ד לחודש אדר שמחה ומשתה"- ולא הוזכר כאן מוקפים כלל. אחר זמן, לאחר, שהאיר הקב"ה עיניהם, ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים, שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל. וראוי להקדים פרזים למוקפים שהיה ניסם גדול ושהם התחילו במצווה. לפיכך קבעו יו"ט של פרזים ביומם (ביום י"ד) ושל מוקפים ביום הנוח של שושן והיה ראוי לפי זה שהפריזים בימי אחשורוש יהיו קודמים למוקפים שבימיו, (ולא בימות יהושוע) אלא לפי שהיה עיקר הנס לאותן שבא"י והיא היתה חרבה, שעדיין לא בנו בה כלום משעת עלייתן, לא ראו שיהיה לירושלים עיר הקודש וכל ערי יהודה וישראל נידונות כפריזים והחזירו העניין לימי יהושוע ("חלקו כבוד לא"י)".

ושמענו מדברי הרמב"ן שתיים: א. שהיו"ט של מוקפים ביום ט"ו, אינו בגלל שושן, אדרבא המוקפין לא עשו יו"ט כלל, אלא, משום הסמך שמצאו לו מרדכי וב"ד מן התורה. כלומר, מקורו של יום הט"ו- כיו"ט, נעוץ בתורה ולא במה שהשכילו בני אותו הדור לעשות מעצמם. (שהרי רק הפריזים הם העשו יו"ט וביום י"ד). ב. עיקר הנס היה קשור במיישרים לא"י (שכבר עלו לארץ ברשיון כורש, וישבו בפרזים טרם הספיקו לבנות את החומות).

 

שיטת הב"י (סימן תרפ"ח סע' א):"כיוון שמצווה זו הוקבעה בזמן חורבנה של א"י, ראו חכמים שבאותו הדור לעשות זכר לא"י בנס זה. וכדאמרינן בפרק בתרא דר"ה (ל ע"א) דאית לן למעבד זכר למקדש. לפיכך תיקנו שמוקפין חומה מימות יהושוע יקראו בט"ו ושאר עירות יקראו בי"ד ואילו לא היו מחלקים בניהם לא היה לא"י זכר בנס זה".

הנה, כל עצמו של יום ט"ו- כיו"ט, בא מכבודה של א"י. חידשו הרב הב"י ( ראה שם שלמד דבר זה מהרמב"ם), שאלמלא זכרונה של א"י, היה מתקיים החג רק ביום י"ד. נמצאנו למדים, שהשמחה והמשתה ביום ט"ו למוקפים חומה מימות יהושוע בן נון, באים מהארת א"י, בנפרד מחג הפורים הנחגג בי"ד הבא, מחמת התשועה ההיסטורית מימי מרדכי ואסתר.

 

צרוף הסברו של הב"י, לשיטת הרמב"ן, מתחיל ליצור את הרושם, שחג הפורים של י"ד - אינו אלא גילוי במימד הזמן, של מקור פנימי המנביע אותו. אותו המקור העליון איננו תולדה של הזמן אלא, ככל דברי התורה הכתובה, מעיד על הוויה על -זמנית מוחלטת המתגשמת בהיסטוריה. רצוננו לומר, שלפי הטעם הפנימי - "ונהפוך הוא" יום ט"ו קודם לקביעת חג הפורים ביום הי"ד כמו, שיתבאר בסמוך. רמז לדבר, ראינו בדברי הראשונים הנזכרים למעלה: בדברי הרמב"ן, התולה את יום ט"ו בסמך שמצאו לו מרדכי וב"ד מן התורה. ובדברי הב"י, המייחס את חגם של המוקפים, לכבודה של א"י, ובלי זכרונה של א"י בחג פורים היה נחגג הפורים רק ביום י"ד, כפי שקיבלו היהודים הפריזים לעשות מעצמם.

 

המקור והמקרה

 

גלוי וידוע, שכל חג מהחגים הכתובים בתורה- יש לו הבטים שונים, כמו גם מספר שמות המבטאים את גווניו המיוחדים. כגון, חג הפסח שזמנו בט"ו ניסן כולל גם את ההתחדשות הטיבעית של העולם ומצד זה מכונה - חג האביב. כמובן החג ההיסטורי של יציאת מיצרים- ונקרא חג החרות. ומעל אלו יש ערך מוחלט אלוהי-עצמי, למהותו של הזמן, (הערה מצות קודמות)המתחדש כל שנה ומאיר בתכונתו.

בכל אותם החגים המפורשים בתורה, 'נתקבצו' כל המאפיינים (הטיבעי ההסטורי והתורני הכוללם יחד)- להסתופף תחת מועד אחד. מדוע נשתנה חג הפורים ששתי הבחינות שבו (המקור והמקרה) נפרדו לשני ימים?

חג פורים הוא הגבול בין התורה הכתובה (תנ"ך) לבין התורה שבעל פה, הנוצרת מתוך ההנהגה האלוהית המושלת, במקרי החיים. בגמ' מסכת יומא (כט.): "א"ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר? (ע"פ המזמור בתהילים "למנצח על איילת השחר" - הנדרש על אסתר, שאמרה אותו כשהלכה למלך) לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים. והאיכא חנוכה? ניתנה להיכתב קאמרינן.

היום מסמל הנהגה טיבעית ואילו הלילה את ההנהגה הניסית. ימי מרדכי ואסתר הם סוף תקופת גלות ביהמ"ק הראשון שההויה הניסית שלטה בו. הנבואה מסתיימת באותה התקופה ואסתר הנכתבת ברוה"ק, נכללת בתוך כתבי הקודש. חג פורים איפה, הוא חג המעבר בין שני סוגי ההנהגה, הניסית והטיבעית, ועומד כגבול בין החגים המפורשים בתורה, לבין החגים שתיקנו חכמים (כגון חנוכה). כיוון שכך, נחלק החג לשני הימים. החג של המוקפים מימות יהושוע שזמנו בט"ו - הוא המשך משהו, של חגי התורה (כאמור, סיבתו של חג המוקפים ,לדעת הרמב"ן, מפני הסמך שמצאו לו בתורה) כחלק מהמציאות המקורית, טרם חוללה ההשגחה האלוהית, את הפריצה לתוך העולם במעמד ההיסטורי. לעומת זאת החג של הפרזים ביום י"ד - מדגיש את המעבר להנהגה, הרואה במעשי התחתונים ובהחלטותיהם חלק בלתי נפרד, מביצוע המגמה העולמית. בשלהי מסכת ברכות כתיב: "שלשה דברים גזרו ב"ד של מטה והסכים ב"ד של מעלה עימהם, חרמה של יריחו, מגילת אסתר ושאילת שלום בשם". מגילת אסתר נלמד שם מהפסוק "קיימו וקיבלו"- קיימו למעלה מה שקיבלו למטה (לשון הבבלי). הרי שב"ד של מטה הם האחראים על קביעת הפורים, עם זאת יש לומר, שהסכמת ב"ד של מעלה עימהם, מאשרת את תקפותו של הגילוי למטה, מתוך הצורה המקורית המוסכמת למעלה. ההסכמה שבאה מלמעלה מתקיימת 'בלבוש' חג הט"ו של המוקפים. וקבלת ב"ד של מטה נחגג בפרזים.

 

זמן מקורי - "קיימא סיהרא באשלמותה"

 

הרחבנו דיו, במסגרת הכפולה של הפורים - חג הפרזים וחג המוקפים. באותה המסגרת העלינו, שדווקא חג המוקפים (שושן פורים) המיוחס, במחשבה ראשונה, כטפל לחג העיקרי, חג הפרזים בי"ד - הוא (חג המוקפים) מייצג את הצורה הקדומה והמקורית של פורים. ואילו חג הפרזים, הוא המשכה של המקור להתגלות במיקרים.

בחלק זה, נתפנה לעסוק בתוכן, המשווה לחג המוקפים את התכונה המקורית. ההתבוננות בערך העצמי של כל רכיב של פורים דמוקפים, תסייע בידינו להתחקות אחר העצמות הראשונית של הפורים, זו שחוללה את המהפכה ב"ימים ההם" של- מרדכי ואסתר, וממשיכה להתפשט גם "בזמן הזה".

כמו בכל התבוננות, הציפייה להתגלות המקור נבחנת בשלושת הממדים של המציאות - מקום, זמן ואדם. ובלשון הקבלה והחסידות, ההתגלות בעש"ן - עולם (מרחב) שנה (זמן) ונפש. גם כאן, החג של המוקפים מושג ע"פ קדמותו במימד הזמן, קדושתו במימד המקום ופנמיותו במימד הנפש. ההבדל בין המקור למקרה ע"פ שלושת המימדים הללו, תראה כך:

 

 

זמן (שנה)

מקום (עולם)

גיבור הסיפור (נפש)

המקור (מוקפים)

ט"ו אדר

ערים מוקפות שבא"י

יהושוע בן נון

המקרה (פרזים)

י"ד אדר

גלות- 127 מדינות

אסתר בשם מרדכי

  

לו נשאלנו, באיזה זמן לחוג חג מסויים, בלי להתחשב בתאריך בו חלה סיבת החג - תשובתנו מן הסתם הייתה ט"ו בחודש. אכן העילה המקורית, הבלתי תלויה בהופעה המקרה בסדר הזמנים, מועדה בט"ו - כאשר הלבנה במילואה. כיוצא בזה שני הרגלים העיקרים חג הסוכות וחג המצות, זמנם בט"ו (שבועות אין לו זמן מפורש בתורה אלא המשך חמישים יום מחג הפסח). כך גם חודשים אייר, אב ושבט נחגגים באמצעם.

על הפלת הפור נכתב במגילה: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן, מיום ליום ומחודש לחודש שניים עשר הוא חודש אדר" ואילו באיזה תאריך בחודש לא נכתב (רק לאחר מיכן בביצוע הגזרה). כביכול נפל הפור על החודש כולו (במדרש). בתחילת מסכת מגילה בירושלמי, נלמד מהפסוק- "והחודש אשר נהפך", שכל החודש כשר לקריאת מגילה, א"ר חלבו: "ובלבד עד ט"ו". מתוך שהחודש כולו היה באותו הנס, הרי שגבורתו של החודש (ט"ו בו) - הוא הראוי לייצג את קדושת החודש מצידה המקורי. וכפי הנזכר למעלה שחג זה של המוקפים בא בעקבות הסמך שמצאו לו בתורה - ע"כ מתאים שזמנו ישווה לשאר הזמנים הכתובים, המקושרים במהות ליום הט"ו.

 

היחס בין יום הי"ד ליום הט"ו דומה ליחס שבין ההכנה הבאה מצד המקבל, לשפע המגיע מהמקור. הדוגמא הבולטת באישים המקימים את היחס הזה: דוד ובנו שלמה. החל מאברהם אבינו החלה לזרוח הלבנה, שישראל מונים לה, כל דור הלך והוסיף נפח משלו ללבנה, שהלכה והתמלאה. דוד המלך הוא הדור הי"ד (דוד בגימ' י"ד) כידוע, דוד המלך היה גדול המכינים. שלמה בנו מלך בדור הט"ו, אזי הושלמה הלבנה ונאמר ששלמה הגיע למציאות שלמה עד שישב על כסא ה'. גם בענייננו, יום הי"ד הוא ההכנה מבחינת המקרה, למען יחול בו ההארה המקורית המתייחסת ליום הט"ו.

 

יהושוע בן נון - הלוחם בעמלק

 

"כרכין המוקפין חומה מימות יהושוע בן נון, קורין בט"ו" - כבר התבאר, שפורים יש מקור קדום ושראוי לחגוג אותו בזמן מוחלט כמו אמצע החודש. את האיפיון של הצורה הפורימית המקורית, נדע ככל הנראה, מהרישא "כרכין המוקפין חומה מימות יהושוע בן נון". ובלבד, שנואיל להתייחס הן אל יהושוע בן נון והן אל א"י והערים המוקפות שבה - כגורמים סיבתיים ולא בדיעבד (למנוע בושה מא"י שהייתה חרבה בימי אסתר).

 

הסמך מהתורה, שעל פיו קבעו ( לפי הרמב"ן הנ"ל) את יום ט"ו - מכוון, כמובן, למלחמת עמלק. ואלו הם דיברי הגמ' (מגילה ז.): "שלחה להם אסתר לחכמים כיתבוני לדורות שלחו לה "הלא כתבתי לך שלישים"- שלישים ולא רביעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה "כתוב זאת זיכרון בספר": 'כתב זאת'- מה שכתוב כאן (מלחמת יהושוע בעמלק) ובמשנה תורה, 'זכרון'-מה שכתוב בנביאים, 'בספר'- מה שכתוב במגילה.

המקור להתמודדות שבין מרדכי היהודי- להמן בן המדתא האגגי - נעוץ במלחמת עמלק לדורותיה. אמנם בדרך האגדה שרשו של המאבק מתחיל כבר בעשו (זקנו של עמלק דרך ממזרות) ויעקב (בנימיו שלא השתחווה לעשיו) ואולי בדרך סתר, אף קודם לכן בחטא אדם הראשון בעקבות נחש עקלתון - אולם, ההתחלה הגלויה של מלחמת החרמה בעמלק הייתה בין יציאת מיצרים לקבלת תורה: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושוע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק ויחלש יהושוע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושוע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים ויאמר כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור."

 

זו הפעם הראשונה שפוגשים בתורה את יהושוע בן נון. ניתן לומר שההכרות עם יהושוע נעשית דרך יעודו במלחמת עמלק. אם כנים הדברים ויהושוע הוא הדמות המקורית (אב-טיפוס) ללוחם בעמלק, מה נוכל ללמוד ממנו, בדרכי מלחמה זו הנמשכת מדור דור.

שלושה דברים: א. הכנתו (הסגולית) למלחמה בעמלק. (כלומר, מי מוכשר להלחם בעמלקיות). ב. דרך הפעולה - הנובעת מאותה ההכנה. ג. המגמה שעומדת למולו - כיבוש א"י. עניין זה כבר ימשך לחלק הבא, בבחינת הכבוד שיש לא"י במלחמת עמלק.

 

יהושוע בן נון מוכן למלחמה בעמלק - יהושוע בן נון היה נשיא שבט אפריים. בשירת דבורה הנביאה נאמר "מיני אפריים שרשם בעמלק, אחריך בנימין בעממך". אפריים בנו הצעיר של יוסף מוכשר למחיית עמלק. באופן כללי, מלחמת עמלק מסורה בידי בני- רחל. יוסף הוא שטנו של עשו. במדרש (תנחומא תצא ט) מובא עה"פ "ויזנב בך" : "מה של בית עמלק עושים היו מחתכין מילותיהם של ישראל וזורקים אותם כלפי מעלה ואומרים בזה בחרת הא לך מה שבחרת". כנד פגם הברית יוצא יוסף הצדיק -"שומר הברית". סיפור המגילה דומה משהו לסיפורו של יוסף, ובעיקר הסיום המוצלח, המקביל במיוחד למהפך בין מרדכי והמן במגילה - "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו ביגדי שש וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מיצרים".

יוסף יותר מכל האבות מבטא את ה"נהפוך הוא", בעוד שתחילת הדרך ניסתרת, יוסף יושב בבית האסורים - בסוף מתגלה איך "ה' חשבה לטובה" כדברי יוסף עצמו.

 

מה הכוונה שיוסף שומר הברית, ויוצא כנגד עמלק שמסלק את הברית? בברכת הברית אומרים "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש"- כריתת הברית היא החותמת של הסגולה הישראלית. מעניין, אבל דווקא הגוף היהודי, הוא זה שנושא את הסגולה. יוסף הצדיק מופקד על היסוד הסגולי. ומה בין סגולה לבחירה? הבחירה, כשמה, היא הדעת הטובה הבוחרת בטוב וסרה מהרע. הסגולה- הופכת את הרע לטוב. גם מה שנראה בהתחלה רע כמו הכח הגופני ותשוקותיו, מתגלה שביסוד הסגולי שאינו אלא טוב גנוז. ע"כ, רובו של הרע עומד להיות ע"י היסוד הסגולי, כסא לטוב. רק שורש הרע המוחלט, שהוא גם המתנגד להפיכת הרע לטוב, אין לו תיקון תחת השמים. יהושוע המשכו של יוסף, לו יאה למחות את עמלק. הכרתת עמלק מאפשרת את יעודו של יהושוע, להנחיל את הארץ ולהפוך את הארציות לקדושה.

 

בתלמוד ירושלמי (א,ה) נדרש שהפור של המן נפל על חודש אדר מעובר הוא החודש הי"ג. וכן מביא בספר 'בני יששכר (אדר א,יא) והוסיף, שזה החודש אין המזל שולט בו, ובשם רבינו אפריים הביא, שמי שנולד באדר שני אין הכשפים שולטים בו. האדר המעובר הוא הנסתר, לא תמיד הוא מתגלה כביכול, איננו חלק מהשורה הרגילה. אדר שני בחודשים מתייחס אל שבט אפריים בשבטים. לאחר הולדת י"ב השבטים מקבל יוסף מיעקב אביו את הברכה ששני בניו יכללו במעמד השבטים. לפ"ז שני בניו של יוסף הם כנגד חודש אדר הבכור (לתולדה) בחינת אדר ראשון ומשלים במקום אביו לי"ב שבטים, אפרים הוא החידוש הנוסף על י"ב השבטים ובבחינת החודש הנסתר.

המזל של החודש רמוז בשמו של נשיא השבט - יהושוע בן נון - נון בארמית פרושו דג. הדג הוא הנסתר מהעין, עין רעה לא שולטת בו. וכך ברך יעקב את בני יוסף "וידגו לרוב". ברכה זו התקיימה ביחוד בשבט אפרים, כפי הנזכר בספר יהושוע (יז): "וידברו בני יוסף אל יהושוע מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר כה ברכני ה'". ובגמ' ב"ב (קיח:) נאמר ע"ז שיהושוע השיא להם עצה טובה להזהר מעין הרע וענו לו - "אנן מזרע דיוסף דלא שלטה ביה עינא בישא דכתיב 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין'. ריב"ח אמר מהכא 'ודגו לרוב בקרב הארץ' מה דגים שבים מים מכסים עליהם אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם". (בהערה אפרים פור פו"ר הפריה )

ראינו איך, יהושוע בן נון, נשיא שבט אפריים, חמוש בכישרון הסגולי הוא המתאים לצאת ולהלחם בעמלק. מעניין, באיזה דרך מלחמתית, המוציא אל הפועל את כישרונו, יוצא יהושוע להלחם בעמלק.

 

יהושוע - והגורל : יהושוע בן נון נבחר ע"י משה להלחם בעמלק. לכאורה פשוט, שמשה הוא המנהיג של דור המדבר בהויה ניסית, וכדי להלחם בעמלק יש צורך במנהיג של א"י כפי שיבואר בהמשך שמצוות מחיית עמלק עיקרה בא"י או מכוחה ("תמחה את זכר עמלק, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך"). א"כ היינו מצפים שיהושוע ילחם את המלחמה הטיבעית כמו מלחמת א"י. אכן מתאור המלחמה נראה איך משה רבינו עולה ראש הגיבעה ומטה האלוהים בידו. בדרך נס מנהל את המלחמה בהרמת ידיו - "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק". תוך כדי כך, מתאמץ יהושוע בהשתדלות הטיבעית - "ויחלוש יהושוע את עמלק ואת עמו לפי חרב".

אמנם משנעמיק נווכח, שהחלוקה הגסה בין נס לטבע, בין משה ליהושוע - אינה מוחלטת. כבר מעצם זה שנשתתפו שניהם בו-זמנית באותה המלחמה, נראה איך הטבע מתאחד במה שמעליו. גם הפעולה הניסית של מרע"ה איננה נס גרידא אלא אמונה כמאמר הכתוב - "ויהי ידיו אמונה". ידועים דברי המשנה (   ) על הרמת ידיו של משה, שאינם עושים מלחמה אלא בזמן שישראל משתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים- מיד הינו נוצחים. וכמו שבנס היה עניין טיבעי-אמוני, כך גם מלחמת יהושוע, שהייתה בבסיסה טיבעית (אור חוזר מכבוש א"י העתידה לפי אותה השעה) - מעורב בה המימד הסגולי הטבוע בגורלו של יהושוע. כל זה נדרש על הפסוק המתאר את נצחון יהושוע- "ויחלש יהושוע את עמלק". מהו ויחלוש? במדרש פסיקתא דרב כהנא נאמר: "רבותחינו אמרו הפיל עליהם גורלות כד"א 'וכאשר יטילו חלשים על המנות'. ארבע שמות נקראו לגורל: חלש פור גורל חבל- ובכולם לקו בני עשו. בחלש לקה עמלק שנאמר- "ויחלש יהושוע", בפור לקה המן שנאמר- "הפיל פור הוא הגורל לפני המן. בחבל עתיד ללקות אדום שנאמר- "חבלי אדום יבואו לו".

יהושוע נשיא שבט אפרים רומז בשמו על הפור שבקדושה, אותו קיבל מאביו- יוסף הצדיק "בן פורת יוסף ...עלי עין". חמוש ביכולות הסגוליות-הגורליות יוצא יהושוע ומפיל עליהם גורלות. הפלת הגורלות לא פוטרת את יהושוע, להוציא את האנשים למלחמה אנושית "לפי חרב", עם זה המלחמה לא מתחילה ומסתיימת בתחבולות האנושיות, ובוודאי לא מלחמת עמלק. יהושוע משרתו הנאמן של משה "נער לא ימיש מתוך האוהל"- מסירות נפשו על שימוש רבו ותורתו, בעבורם רוכש מה שמסוגל אצלו בכישרון, להפוך את הפור של עמלק, לזכותם של ישראל בבחינת - "מה נעים גורלינו".

נראה, שמעשהו של יהושוע- "ויחלוש יהושוע את עמלק", מכוון כנגד מעשהו של עמלק- "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". רש"י מפרש על הפסוק "בחר לנו אנשים"- שיודעים לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפים היו. הכישוף נקרא לחש. יהושוע בן נון (בארמית נון-דג אותיות גד) לא רק שביטל את הלחש העמלקי אלא החליש את כוחו של עמלק ע"י הגורל עצמו. זוהי האסטרטגיה של יהושוע מזרע יוסף, גם הטקטיקה שנקט, בבחרו חבורה מצומצמת שתצא למלחמה (ולא את כל העם, למרות הסיכון המיספרי) - מורה, שההשענות על הגורל הייתה משמעותית עבורו. כמובן, שההישענות על הגורל אינה חוסר מעש או אמונה קטנה הנובעת מחוסר יכולת, להפך, המוכנות להתמסר בידי הגורל העליון רק היא מסוגלת למחות את 'קליפת עמלק' ורק האמונה בסגוליות היהודית, מכינה את המהפכה ("ונהפוך הוא"-בגורל) במקום בו התיקון הבחירי נראה שאינו מספיק.

 

ערים מוקפות חומה - קדושת מחנה ישראל

 

מצוות מחיית עמלק באה בכוחה של ארץ ישראל. וז"ל הפסוק "והיה בהניח ה' אלוהיך לך, מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה - תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". כך גם לומד ר' יוסי (סנהדרין כ.): "שלש מצוות נצטוו ישראל: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם את בית הבחירה.

לפני בניית בית המקדש תמיד מופיע עמלק המתנגד לבית-המקדש, מחיית עמלק מכשירה את בניין בית הבחירה. לפני הקמת המשכן - מלחמת יהושוע בעמלק, לפני בית-המקדש הראשון - מלחמת שאול וסיומה ע"י דוד, ולפני בית המקדש השני (עזרה ונחמיה) - נצחון מרדכי ואסתר. מרדכי, כפי הנראה, הרגיש מרדכי עצמו שליח של א"י ללחום את מלחמתה בעמלק. הגמ' (מגילה יג.) מדייקת מהפסוק "אשר הגלה מירושלים"- שגלה מעצמו ומפרש רש"י: שלא היה כשאר ישראל שגלו על כרחן והוא גלה מעצמו. מסתבר טעמו של הגלות מרצון, כדי להביא את סגולתה של א"י לגלות, ומכוחה להכרית את העמלקי, ובכך לפתוח את הדרך חזרה לארץ ולבניין בית הבחירה השני.

מניין שאב מרדכי את הזכות, להכעיס את המן ולסכן את העם כולו? דבר זה נשאל מרדכי בעצמו "ויהי באמרם אליו יום יום ". ומדוע "לא שמע אליהם" עונה המדרש בשם מרדכי: "..ולא עוד אלא שאני איסגנטירין (דגל) של הקב"ה, שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ וזקני נולד בא"י מיד ויגידו להמן, אמר להם המן: אימרו לו זקנו השתחווה לזקני (השבטים המשתחווים לעשו. השית לו מרדכי עדיין לא נולד בנימין. הנה, זכותה של א"י וטיבעו של בנימין הנולד בה, מאפשרת את ההתגרות ברשע, ומסגלת את הנצחון על עמלק.

 

ערים מוקפות חומה מימות יהושוע בן נון: אחר שבררנו את מקום כבודה של א"י בכלל, בחג פורים של המקור (אותו שיש לו סמך בתורה ונחגג בט"ו), נתייחס עתה, לענינם של הערים המוקפות חומה מימות יהושוע בפרט. בתחילה נציע, את יסוד הקדושה של המוקפים מימות יהושוע, וקישורם למלחמת עמלק, ובהמשך יבאו הסימוכין לכך.

 

במסכת כלים (א.ו-ז) מובא: "עשר קדושות הם: א"י מקודשת מכל הארצות עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכם את המצורעים" וזה פרושו של הברטנורא שם: "עיירות מוקפות חומה מימות יהושוע בן נון, דבמצורע כתיב 'מחוץ למחנה מושבו' חוץ למחנה ישראל. וכשכבש יהושוע את הארץ קידש העיירות שהיו מוקפות חומה בימיו, שיהיו כמחנה ישראל להשתלח מהם מצורעים". נמצא, שקדושת המוקפים חומה חלה מקדושת מחנה ישראל במדבר. אין הקדושה באה מהיקף החומה גרידא (א"כ גם לצורת ההיקף יש משמעות וכדלקמן) אלא מהשראת הקדושה של מחנה ישראל של דור המדבר - בתוך הערים המוקפים שבא"י. ומה היה קדושת מחנה ישראל? שמשלחים ממנו מצורעים. כלומר, הקדושה נעוצה באחדות. מי שמבטל את האחדות כמו המצורע - המוציא שם רע וגורם לפרוד במחנה, סופו שישתלח מחוץ למחנה.

עמלק מתרגש להשמיד את ישראל, כאשר מוצא בהם פרצות של פיזור ופרוד ("ויזנב בך כל הנחשלים אחריך") - "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". ישראל גובר כאשר מוכיח שהפירוד הוא רק חיצוני לו, בפנימיותו רק 'ישנו עם אחד', בבחינת מאמר אסתר - "לך כנוס את כל היהודים". ושוב אנו נזקקים למקור והמקרה. מצד המקרה יפה היא ההתנהגות של ההתכנסות וגילויי האחדות. אך המקור של האחדות נובע מהצורה של מחנה ישראל. כך גם מתנבא נביא אוה"ע -בלעם (בזוה"ק ח"ג קצד. נכתב בלעם ובלק תחילתם וסופם עמלק) - כאשר רואה את עם ישראל שוכן לשבטיו: "מה טובו אוהליך יעקוב משכנותך ישראל, כנחלים ניטיו כגנות עלי נהר כארזים עלי מים. יזל מים מדליו וזרעו במים רבים, וירום מאגג מלכו ותינשא מלכותו". הרי, שסדר השראת השכינה במחנה ישראל, מבטל את אגג מלכו של עמלק, ואת צאצאו- המן בן המדתא האגגי.

יהושוע בן נון בכניסתו לארץ קידש את הערים המוקפות חומה ושימר בכך את אחדותו הניצחית של ישראל, באופן, שגם הפריזים הנראים כפזורים ומפורדים, נמשכים מהמקור האחדותי המסומן בערים המוקפות חומה מימות יהושוע בו נון.

 

קדושת מחנה דור המדבר - כדור אוכלי המן: בספר 'שם משמואל' כותב בשם כתבי האר"י ז"ל, שהמן העמלקי הוא היניקה מהאחור מהמן שירד לישראל במדבר. וכבר הניחו ראשונים רמז לדבר מהפסוק "וישבות המן ממחרת" (יהושוע ה,יב) - שביתת המן היה ביום הקרבת העומר, שהוא טז בניסן "באכלם מעבור הארץ". באותו היום בשנה (טז בניסן) בו שבת המן העמלקי מחייו, כשנתלה על העץ שהכין למרדכי.

מצוות העומר מראה באופן מיוחד את קדושתה של א"י. המשנה המובאת למעלה המזכירה את עשר הקדושות, תולה את קדושתה של א"י - שמביאים ממנה עומר ושתי הלחם. שוב, קדושת א"י היא המבטלת את כוחו של המן. כלומר החלפת המן הקדוש (לחם האבירים) בלחם החדש של א"י, גורם לביטול עמלק (ולתיקון החטא "שנהנו מסעודתו של אותו הרשע"). עדות יותר מפורשת על זה, נמצא במדרש המופלא (אסת"ר ט,ד): "לאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניוהיו יושבים ועוסקים במצוות העומר, שהרי אותו היום ט"ז בניסן היה" המדרש ממשיך ומספר איך התעניין המן בפרטי מצוות מעומר עד שהבין איך, יסודה הפנימי, של מצוות העומר גורם לנצחון ישראל עליו.

 

הגמ' במסכת קידושין (לח.) מקשה: "כתיב ובנ"י אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת (מעבר לירדן שהיא הארץ הטובה), את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען (בערבות מואב ששם מת משה) הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ט"ז בניסן".

במסכת מגילה (יג:) "תנא כיוון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד". שמחתו הפזיזה של המן במוארת עתה יותר, ע"פ ההקדמה שלמעלה. משה רבינו הוא השיא ביכולת ההתנגדות להמן. המן הקדוש ירד בזכות מרע"ה (תיקן עליו ברכה ראשונה של בירה"מ), המן האגגי הוא הפכו של המאכל שירד לדור המדבר מן השמים. שמו של המן רמוז בתורה בקלקול החטא הראשון במאכל - "המן העץ אשר ציויתיך לבילתי אכול אכלת". ה"כ שמח המן הטמא, שהתמזל מזלו לחודש בו מת משה, שכן במיתת משה פוסק המן הטהור לרדת ויש מקום להמן הטמא לשלוט. במה טעה אותו הרשע? שמיתתו של משה היא עצמה יום הולדתו מחדש. יש גם דבר סתר, ביום הולדתו של שרע"ה עצמו בסוד תחיית המתים וכדרשת חז"ל "הנך שוכב עם אבותיך- וקם". אך הנוגע לעניננו, שמיתתו של הרועה הנאמן לא מותירה חלל ריק, יהושוע משרתו הנאמן- 'נער לא ימיש', אשר פניו 'כפני לבנה' - ידע לקבל 'מפני החמה' של רבו, ולהיות ממשיך נאמן. עניין זה רמוז במן שהמשיך גם אחרי הסתלקותו של משה ע"ה. אמנם המן לא ירד אך היו מסתפקין במן שבכליהם. וכשעברו את הירדן לא פסק המן אלא לבש צורה חדשה, בדמות התבואה הניתרת לאחר הקרבת העומר.

יהושוע בן נון שימר את ההויה המיחדת של משה ודור אוכלי המן, ושילב אותה בתוך המציאות הארץ-ישראלית החדשה. כך גם מוסבר הפסוק הנזכר בסמוך "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחריך", והרי בימי יהושוע לא זנה העם אלא שיהושוע היה הולדתו המחודשת של משה המתאימה לכניסה לארץ.

כמו שימור המן של משה ע"י יהושוע משרתו בסוד המן שהסתפקו בכליהם (בחינת משה- אורות בחינת יהושוע- כלים), כך הערים המוקפות חומה הם כביכול, הכלים הגדולים, שבעזרתם שימר יהושוע את קדושת מחנה ישראל של דור אוכלי המן, האחדות המושלמת של מחנה ישראל המוחה את עמלק ומשלים את שם ה' וכיסאו.

 

 


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים