עשר לשונות של שמחה
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

השמחה היא מצווה גדולה - ולא רק בחודש אדר. העמקה בלשונות שונים של שמחה המצויים במדרש תלמד אותנו על דרכים שונים לשמוח

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – איך מרבין בשמחה? נעשה עוד ריקוד?! עוד חיוך?! כדי להרבות שמחה ננסה להיפגש עם הצורה הרחבה יותר של שמחה, זו הכוללת את ערוצי השמחה המגוונים ומזמינה אותנו לשמוח בדרכים מרובות המשלימות לבניין שלם של שמחה. (בלשון פנימית להפוך את השמחה מנקודה בודדה, למערכה שלמה נקרא "פרצוף" – לבנות את פרצוף השמחה)

מובא במדרש (שיהש"ר א,כט): "בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל: גילה, שישה, שמחה, רנה, פצחה, צהלה, עלצה, עלזה וחדוה". כל לשון של שמחה מבטאת דרך ייחודית להגיע לשמחה, הבה ננסה, בקצור נמרץ, להתבונן בעשר הלשונות – ולהעשיר את עולם השמחה שלנו.

גילה – "שמחת ההתגלות וההתחדשות" – גיל מלשון של דבר המתגלה, ראשית השמחה קשור בהתגלות של דבר חדש, כמו בלימוד דבר חדש וכיוצ"ב נותן השראה ושמחה של שאיפות להתקדם וללכת מחיל אל חיל, פסגת הגילה היא התגלות מאת השי"ת כמו זו המובאת בפסוק שעליו נדרש המדרש - "נגילה ונשמחה בך". יש גם רמז יפה לשם יקוק בראשי התיבות היוצאות מהפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". י-ה ייחוד עילא הם השמחה השמיימית האלוקית, ותגל הארץ כנגד ו-ה "ייחוד תתא" – השחה השמיימית מתגלה בארץ בגילה.

רינה - שמחת היצירה -   רינה היא שירה היא תפילה, היא השמחה של היציאה מהכוח אל הפועל. "הזורעים הדמעה ברינה יקצרו". הגילה והרינה הם שמחות המשלימות זו את זו. בעוד שהגילה היא התגלות מהחוץ אל הפנים, הרינה היא השמחה שיוצאת מהפנים וניתן לה להראות בחוץ. כך למדו חז"ל שתפילתו של אדם נשמעת דווקא בביה"כ (ברכות ו) "לשמוע אל הרינה ואל התפילה – במקום רינה שם תהא תפילה" כלומר עבודת הרינה היא לתת ביטוי חיצוני לשמחה הפנימית וכך גוברת השמחה ומתעצמת.

חדווה – השמחה הפנימית – החדווה מזכירה את הייחוד, שמחה שקטה ועמוקה הנובעת מתוך התקשרות פנימית והתייחדות כאחד - "עז וחדווה במקומו". השמחה במסלול של החדווה תבוא אצלנו ככל שנלמד להזדהות עם דברים או אנשים. גם הפנמה ועיכול רוחני מביאים את החדווה, כמו יתרו שהזדהה עם ישראל על השמועה הטובה - "ויחד יתרו".

פצחה – שמחת הטבעיות והראשוניות – מה בין לפתוח ולפצוח? שהראשון הוא שם כללי להתחלה והפציחה היא פתיחה מתוך חפץ ורצון ספונטאני. "פצחי רינה וצהלי.." – להכשיר את עצמנו למצב שבו נוכל לפצוח ולומר בטבעיות כל מה שבלבבנו, אפילו סתם לפצוח בשיר גם אם אין לנו הסבר למה אני שר עכשיו. הפציחה קשורה גם בעצם השמחה של ההתחלה, נכון שכל ההתחלות קשות, אך לא פחות מזה כל התחלה נושאת בתוכה משהו משמח וצריך להרבות בשמחה ולפצוח (כמו לפצח) יום חדש, דף חדש וכיוצ"ב וכל יום יהיו בעינך כחדשים.

ששון – שמחת המאמץ - יש שמחה פשוטה שבאה בטבעיות עם ההצלחה כשכבר רואים את התוצאה, אבל יש גם לשון של שמחה שבאה תוך כדי העבודה והמאמץ – זהו הששון. הששון מוזכר פעמיים עם הישועה – "השיבה לי ששון ישעך", "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה..". הישועה באה מתוך צרה או קושי ומתוכה ייוושע, שמחת השאיבה שהיא שמחת העבודה ולא רק שמחת הניסוך, וכן בברית מילה הקשור לששון ("שש אנכי על אמרתך") לא אומרים שהשמחה במעונו כיוון שיש צער לתינוק, שמחה לא אבל ששון בהחלט, שהוא לשון השמחה המיוחדת אפילו כשיש דם ודמעות, ששון על אמרתך ובריתך.

שמחה – בשמחה תמיד – כיוון שלשון השמחה היא המורגלת לא נדרש אליה כאן, רק נאמר שהשמחה היא תנועה נפשית תמידית וכל לשונות השמחה נועדו לכוון אותה למצבים המתחלפים במציאות. לא צריך סיבה מיוחדת לשמוח כמו שבן לא צריך לעשות מעשה מיוחד לזכות בתשומת ליבו של אמו – "אם הבנים שמחה", השמחה התמידית מגדלת ומלווה כל הזמן את המידות שלנו ואת תולדותיהם המעשיים.

עלץ, עלז – שמחת המשמח – הכללנו את שני הלשונות הללו ביחד, נראה שמוצא משותף לשניהם והוא השראת השמחה הניכרת סביבה. האדם העליז והעולץ, בשמיעה שטחית יש להם זיקה שלילת משהו המזכירה ליצנות – "מושב ליצנם". אבל לשונות אלו באים בדיוק לתקן את הליצנות הם ליצנים קדושים שמלמדים אותנו שהשמחה מתרבה ככל שאנו ממשיכים אותה לזולתנו. הגמ' במסכת תענית (כב) מספרת על אליהו שהתגלה בשוק ואמר על שניים שהם מזומנים לחיי עולם הבא, וכשנשאלו אלו לזכותם ענו שהם רק מבדחים אנשים עצובים! הומור בריא.

צהלה – השמחה הפועלת – צהלה היא ממשפחת המילים שהצליל (הניגון) שלהם מורה על תכנם. (אונומטופאה) צהלה מוזכרת גם כהשמעת הקול של הסוס – "צהלת אביריו". עוד לפני שהסוס דוהר עלי קרב כבר משמיע הוא את מצהלותיו, הצהלה היא השמחה המדרבנת, כלומר, יש שמחה שנלוות אל דברים אחרים כמו התגלות, הפנמה, הזדהות וכיוצ"ב כנ"ל אבל הצהלה היא ליצר שמחה בעת הצורך – "צהלי קולך בת גלים". העיר שושן צהלה לא רק על ההצלה אלא כדי להמשיך את ההצלה הלאה להיות מקרינים את ביטחונם על אויביהם.

תרועה – שמחת הענווה ושמחת הנצחון – התרועה קשורה למלך ("תרועת מלך בו" – המלכות) המלך הישראלי המידה החשובה ביותר שבו היא הענווה – "לית ליה מגרמיה כלום", בזכות כך יכול המלך לכלול את כל ישראל ולנצח על כל כוחותיהם כמו מנצח בתזמורת ומתוך כך לנצח את כל המתנגדים לעמו ולהתקיים לנצח. הענווה היא הבסיס לשמחה אדם גאה שום דבר לא ישמח אותו, יהודי ענו כל דבר אצלו הוא לשון של שמחה: כהתגלות והתחדשות, כיציאה מהכח אל הפועל, כהתייחדות והזדהות עם אנשים או שמחה טבעית הניפצחת מעצמה, העניו גם שמח תוך כדי מאמציו וקשייו, שמח תמיד ומשמח אחרים בעליצותו, אינו מתבייש לצהול בשעת מפעלו ומתוך אלו זוכה להכרה של תרועת מלך בו.

 


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים