התלמוד והמעשה - עיון באגדתא בתלמוד
מאת: ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

סופו של כל תהליך הוא משמעותי להכרת אופיו המיוחד. סופה של מסכת ניכר בדרך כלל בדברי האגדה שבה, ולעיתים ניתן לזהות גם בסופו של פרק אמירה ייחודית השופכת אור על הנאמר בפרק כולו.

סיום הפרק הראשון של מסכת בבא קמא, הפרק הכולל את כלל אבות הנזיקין, מלמד על הצד המתוקן של הנזיקין - ה'ישועות' שבסדר נזיקין. האגדתא האחרונה בפרק דורשת פסוקים שונים מהם עולים שוב אבות הנזיקין של השור - אבי אבות המזיקים: "משלחי רגל השור והחמור", "...בהם עמים ינגח יחדיו". עיון בסוגיות אלו יוכל לברר את הדרך למציאות התיקון שבאבות הנזיקין.

המשנה האחרונה בפרק הראשון[1] מציגה את ההבדל בין תם למועד בגדרי דרכי התשלום - חצי נזק מגופו לעומת נזק שלם מן העליה. הגמרא לעומת זאת, מושכת את הדיון לצד האגדה ומאריכה לדון באגדות שונות דרך הדיון במילה הייחודית 'עליה', המגדירה את אופי התשלום של שור מועד.

סיום הסוגיא מתאר את קבורתו של חזקיה המלך, והגמרא מציינת את ההבדל בין מה שעשו לחזקיה למה שעושים בימיהם לאנשים שנפטרו. בתחילה נאמר שמוציאים ספר תורה ומניחים אצלו אך לא אומרים, כפי שאמרו על חזקיה: 'קיים זה מה שכתוב בזה'.

לאחר מכן אומר ר' יוחנן שבימינו אומרים 'קיים זה וכו'..' אך לא אומרים 'לימד זה מה שכתוב בזה', אף שעל חזקיה אמרו אף את זה[2]. שאלוהו תלמידיו ו"הא אמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה", וא"כ מה החידוש בכך שבימינו לא אומרים 'לימד' אלא רק 'קיים' הרי הקיום גדול יותר? תירצה הגמרא שיש הבדל בין ללמוד לבין ללמד: המעשה עדיף מאשר הלימוד העצמי, אך הלימוד לאחרים עדיף ממנו.

סוגיא זו מקשרת אותנו לסוגית המקור הדנה בנושא זה במסכת קידושין, שם מסופר[3]:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה ר''ע ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

סוגיא זו מציגה בפנינו מחלוקת בין ר"ט לר"ע, אך ההכרעה של החכמים קשה: לכאורה מסקנת דבריהם שהתלמוד גדול, אך מה משמעות הביטוי 'שמביא לידי מעשה'? אם מדובר בנימוק למה התלמוד גדול, הרי שהוא בעייתי, כי הוא מסביר בעצם מדוע המעשה גדול.

עוד יש להקשות על הבנה זו שהמסקנה היא שתלמוד גדול, שכן ביטוי זה מופיע בסוגיא בבבא קמא כראיה לכך שהמעשה גדול, כפי שעולה מפשט הדו שיח בסוגיא[4].

אמנם, המשך הסוגיא בקידושין מלמד כי ההכרעה היא ברורה - גדול תלמוד, ועל כן מובאות האמירות "גדול תלמוד שקדם לחלה ארבעים שנה...", ו-"אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה".

סתירה זו מעלה תוס' בשתי הסוגיות - בבבא קמא ובקידושין. ר"ת מבאר כי באמת הלימוד עדיף, כפשט הסוגיא בקידושין, והקושיא בסוגייתנו היא מכך שאם אמרו על אדם שקיים כל התורה - אין צורך לומר שגם למד, שהרי הלימוד מביא לידי מעשה ואם קיים ודאי שגם למד.

המהר"ל בנתיב התורה[5] מבאר את ההכרעה של החכמים בלוד באופן אחר. מבאר המהר"ל כי לימוד התורה הוא עילה פועלת, חכמה היוצרת ופועלת בעולם. ככל שהלימוד גדול יותר - המעשה מופיע בצורה גדולה יותר, ומביא יותר לידי ביטוי את הגנוז בלימוד. חשיבות המעשה הוא דוקא כאשר הוא מגיע כגילוי של הלימוד - אחרת הוא מנותק ותלוש וחסר חיות רוחנית.

לימוד כזה אין משמעותו דוקא ללמוד מה לעשות - הלכה מוסר וכדו', אלא ללמוד לימוד גדול - לימוד המגדל את העולם וממילא מגדיל את פעולותיו ומעשיו.

הבנה זו משנה את היחס הכללי של האדם בין החומר והרוח בחייו. החומר איננו רק כלי קיבול לרוחו של האדם ונשמתו - הוא אמצעי לגילוי וההופעה שלהם. עולם פנימי שלא מוצא את הדרך לבוא לידי ביטוי הוא עולם מצומצם וחסר - הוא איננו גדול.

הרב קוק מבאר באחת מאגרותיו[6] את אחת האגדתות המסיימת את הפרק בבבא קמא[7]:

אמר ר' יוחנן משום רשב"י: מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור - כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים...

הרב קוק מבאר כי דרשה זו מציגה את היחס בין ההכנה לבין התוצאה - בין האמצעי למטרה. גמילות חסדים היא ודאי דוגמא למעשה בו החשיבות המרכזית היא לתוצאה. לימוד התורה לעומת זאת, הוא לימוד שיש לו ערך עצמי : "עצם העסק בתורה מצד עצמו - אע"פ שנראה כמו הכנה לתכלית, הלא הוא נשגב וגבוה מאוד". כמו כן דורש הרב את היחס בין השור - השייך לעולם ההכנה בחרישה והכנת השדה, לבין החמור הנושא את התבואה ואת התוצאה.

העולה מדבריו של הרב הוא שיש משמעות מיוחדת ע"פ הבנה זו לדרך לימוד התורה, באופן שתבוא לידי הופעה בעולם המעשה - אך גם המעשה מקבל אופי מיוחד. כאשר האדם עושה מתוך לימוד - הוא מקשר את פעולותיו לשורשם העליון. האדם מסוגל להפוך את הנחת התפילין שלו למעשה של לימוד, מתוך כוונה והבנה של המשמעות הפנימית של מעשיו.

ע"פ זה ניתן להבין את השייכות של סיום זה לפרק של ארבע אבות הנזיקין.

הדרך להמתיק את אבות הנזיקין, ולמצוא את ה'ישועות' שבהם, היא בהכרה שמזיקים אלו הם הופעות של כוחות במציאות. היכולת לראות את המעשה כגילוי והופעה של ה'לימוד', ולמצוא בהם את התכונות והכוחות הפועלים בהם, מאפשר לקחת את הכוחות ולהופיע אותם גם בצורה חיובית ומתוקנת בעולם המעשה.



[1] טז, ב.

[2] כן כותב רש"י שם בד"ה 'כי הוה עייל'.

[3] מא, ב.

[4] כן מפרש רש"י בד"ה 'מביא לידי מעשה': אלמא מעשה עדיף. צ"ע שכן רש"י בקידושין בד"ה 'שהתלמוד מביא לידי מעשה' כותב: "נמצאו שניהם בידו".

[5] פרק ה'

[6] אגרות הראיה ד' א'שלה.

[7] בבא קמא יז, א.


פורסם באתר "ישיבת ההסדר עכו"
www.yakko.co.il
© כל הזכויות שמורות