ברכות התורה – השורש, הגזע והפרי
ברכות התורה: השורש, הגזע והפרי
ברכות פרק א' שיעור כללי 7 - הרב יוסי שטרן
א. פתיחה
1.
על הברכות
במשנה נאמר:
"בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה" (משנה ברכות א', ד')
מתוך הדיון בברכות קריאת שמע מגיעה הגמרא לעסוק בברכות התורה, אך המשנה הזו היא בעצם הפתיחה לעיסוק בברכות ממש, כשמה של המסכת. ברכות המצווה, ברכות הנהנין וכו', הן העיסוק ברוב המסכת. למעשה, גם התפילות מיוסדות על הברכות - ברכות קריאת שמע, שמונה עשרה. גם למצוות יש ברכות.
לקריאת שמע יש ברכות. כפי שרואים, זו הדרך של חז"ל, זה ה"מטבע שטבעו חכמים בברכות" (ברכות מ:), בשביל להגיע ל"שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח').
במבט ראשון נדמה, שברכה היא תמיד טפלה לדבר עצמו, ערך מוסף. הדבר בולט בברכת המצוות, שהברכה היא נלווית למצווה עצמה. שנתרכז במצווה שנכוון דעתו בקיום המצווה וכדו'.
הגמרא מפתיעה אותנו מאוד כאשר היא אומרת שהארץ אבדה על זה "שלא ברכו בתורה תחילה":
" דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (ירמיהו ט): מי האיש החכם ויבן את זאת (על מה אבדה הארץ)? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב (שם): ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה" (נדרים פא.)
לכאורה ברכה לא מעכבת, אז למרות ערכה של ברכת התורה גבוה – בגלל שלא ברכו בתורה אבדה הארץ?!
תשומת לב שפה הקדוש ברוך הוא היה צריך לומר את זה, כי החכמים והתורה יכולים לומר טענות על חטאים ועבירות וכדומה, אבל הקדוש ברוך יכול לומר: זה לא עבירות ממש, אלא כי לא ברכו בתורה תחילה. אם כן, בלימודנו נראה ופה ננסה שבעל השמועה יהיה לנגד עינינו…[1]
על הגמרא בנדרים ישנו קטע מפורסם של המהר"ל בהקדמה – 'בתחילה' – של תפארת ישראל. כך פותח המהר"ל את דבריו:
"ודבר זה מן התימה שיהיה חרבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחלה, ולא בשביל עכו"ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון. אמנם ביאור זה כי הדבר שהוא סבה אל מציאות דבר אחר הוא ג"כ סבה אל קיום מציאותו" (תפארת ישראל, הקדמה)
בהמשך, המהר"ל ממשיל זאת אל שורשים ועץ – שהשורשים הם הסיבה לעץ, ובלי השורשים[2] העץ לא יחזיק, גם אם נראה לזמן מה שהוא שורד. על פי המהר"ל, אם כן, התורה היא העץ ("עץ חיים היא למחזיקים בה"), וברכת התורה הם השורשים – הם הסיבה לתורה! מדוע? משום שהקדוש ברוך הוא הוא סיבת התורה, וברכות התורה הוא להידבק בקדוש ברוך:
"…ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחלה לומר ברוך נותן תורה לישראל, והיה אהבה אל הש"י במה שנתן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב השי"ת בשביל הטוב שנתן לו התורה, ואז היה זה סבה ג"כ שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השי"ת נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים אף אם היו עוברים לפעמים מצוה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים, וזה היה מן השי"ת אשר הוא סבה לתורה והוא גם כן סבה שלא תתבטל… ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחלה, מה שהוא יתברך סבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, מצד הדבקות הזה היה השי"ת סבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גורם שאבדה הארץ" (שם)
שכחת ברכת התורה היא שכחת הקדוש ברוך הוא, נותן התורה, ועל כך אבדה הארץ[3]. רעיון זה, אותו פיתח המהר"ל, יכול לשמש אותנו להבנת אחד משלושת הרבדים של ברכות התורה, כפי שיעלו מניתוח הסוגיה אצלנו.
"א"ר יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה..." (יא:)
על פי שמואל, האדם נפטר מברכות התורה אם אמר את ברכת אהבה רבה. המימרא הזו מפתיעה למדי – מדוע שנפטור אדם מברכה אם אמר את ברכת קריאת שמע? גם נוסח דברי שמואל, הפותח ב"השכים לשנות" דורש בירור - אם הוא לא השכים?! אולי בדיעבד הוא יפטר באהבה רבה, אבל ככה למחוק את ברכת התורה?! את הפטור של אהבה רבה היינו מבינים יותר אם היה כתוב שבמקרה והאדם לא בטוח האם בירך ברכת התורה הוא יוצא ידי חובה באהבה רבה. כל מי שקורה את הגמרא הזו אמור להבין שהדרך הראויה, על מנת לא להפסיד את ברכות התורה, היא להשכים לקרות. בהמשך העיון ננסה להציע הסבר נוסף לנקודה זו.
בהמשך, הגמרא מביאה שלוש גרסאות לברכת התורה:
"מאי מברך?
אמר רב יהודה אמר שמואל אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה.
ורבי יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה' א-להינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל.
ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות.
הלכך לימרינהו לכולהו" (יא:)
כפי שנאריך בהמשך, מסתבר שכל ברכה כוללת יסוד עקרוני אחר בברכו התורה. הברכה האחרונה, השלישית, שהיא "המעולה", מסתבר שהיא לא רק משובחת אל היא כוללת יותר. מסקנת הסוגיה, שיתכן שהיא דברי רב המנונא עצמו, היא לומר את כולם – כיוון שבכל אחד יש יסוד שאנו לא רוצים לפספס.
אנו נראה שלוש מחלוקות בין הראשונים, שחוט אחד שוזר ביניהן:
1. האם צריך ללמוד אחרי הברכה?
2. מהו תוקף הברכה – דאורייתא או דרבנן?
3. הערות בנוסח הברכה.
כפי שנראה, מתוך המחלוקות בוקעות ועולות טענות עקרוניות, החוזרות בכל אחת מהם. בעיקר בשאלת היסוד: האם ברכת התורה היא ברכה על לימוד התורה, או שהברכה היא למעשה מצווה עצמאית.
הירושלמי מביא את המימרא של שמואל, שנפטרים באהבה רבה, אבל מוסיף תנאי בשם רבי אבא:
"שמואל אמר השכים לשנות קודם ק"ש צריך לברך לאחר ק"ש א"צ לברך א"ר בא והוא ששנה על אתר" (ירושלמי א', ה')
האם צריך ללמוד אחרי ברכות התורה? התוספות מביאים שלושה הסברים לשאלה היחס לירושלמי, של לשנות על אתר:
"נשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד?
והשיב ר"י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד.
ועוד אפי' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום...
והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה (פ"א דפאה) ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' שהיא ברייתא (מס' שבת קכז.) מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר. אבל א"צ כמו שכתבתי..." (תוספות יא: ד"ה שכבר)
אם כן, יש בפנינו שלוש אפשרויות:
1. הבבלי חולק על הירושלמי, ולא צריך לשנות על אתר (הסבר ראשון בר"י).
2. הירושלמי דיבר על אהבה רבה שאז צריך לשנות על אתר, אבל ברכות התורה לא צריך (הסבר שני).
3. אה"נ, צריך תמיד אחרי ברכת התורה ללמוד דבר מה (מנהג הצרפתים).
יוצא שאו שצריך לשנות רק באהבה רבה, או בשניהם, או באף אחד. מתוך הבנה במה הם חולקים, נראה שלוש הבנות בברכות התורה, המקבילות לברכות השונות.
השאלה האם צריך ללמוד מיד אחרי הברכה, יסודה בשאלת ה"הפסק" – האם אדם שכיוון בתחילת היום, לדוגמה, נחשבת הכוונה שלו על שאר היום. בסתם מצוות אנו אומרים, כדברי רב יהודה בשם שמואל, שצריך לברך "עובר לעשייתן" (פסחים ז:), אך בברכות התורה התוספות מציעה שהדבר שונה, ומסביר גם את היסוד שעומד מאחור הדברים:
"וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה" (שם)
לפי התוספות, כאשר אדם החליט שהוא לומד תורה אז זה המקום שלו, והוא לא מייאש את ליבו.
לעומת התוספות, הרמב"ם פסק שצריכים ללמוד אחרי ברכות התורה. נדמה, שיסוד המחלוקת טמון בהבנת היחס בין הברכה למצווה:
א. הרמב"ם: הברכה טפילה ללימוד, ובלי לימוד הברכה חסרה.
ב. התוספות: הברכה עומדת בפני עצמה, ולכן גם אם הלימוד אינו צמוד לברכה יש חשיבות לברכה. כנראה גם אופי הלימוד ותכליתו מושג בדרך שונה.
על מנת להבין איך הרמב"ם, הסובר שהברכה טפילה ללימוד, מבין את ברכות התורה, לעומת בעלי התוספות, נעיין בשאלת תוקף הברכה.
הרמב"ם לא מונה את ברכת התורה כמצווה בפני עצמה, ואילו לפי הרמב"ן תוקף ברכת התורה הוא מדאורייתא. למעשה, הרמב"ן מונה את ברכת התורה במניין המצוות:
"מצוה ט"ו שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו. ובשלישי שלברכות (כא.) אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנ' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ...והעולה מזה שברכת התורה לפניה מצות עשה דאורייתא…" (השגות הרמב"ן, שכחת עשין).
את הפסוק "כי שם ה' אקרא" הכוונה (כפירוש המהרש"א ועוד) שכשאני קורא בשם ה', בתורה שהיא שמותיו של ה', אז צריך להביא גודל לא-לוהינו. אולם, רש"י אומר שהתורה היא בעצם השירה, ו"כי שם ה' אקרא" זו הברכה. בין כך ובין כך, יוצא מחלוקת עקרונית פה.
נראה להציע שיסוד המחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם נעוץ בהתייחסות המעשית של הרמב"ם לתורה, למול ההתייחסות הסגולית של הרמב"ן:
1. הפרויקט הגדול של הרמב"ם הוא למעשה לימוד התורה כולה. פירוש המשניות, היד החזקה, ספר המצוות - לימוד התורה למצוותיה. הברכה היא כמו שאר הברכות על המצוות. לכן, הברכה היא יותר דרבנן, כי המצווה היא לימוד התורה עצמו, ולימוד למצוותיה.
2. רמב"ן - מטרת הלימוד להגיע ולהדבק בקב"ה. ברכת התורה היא עיקרית וחשובה, כי על ידה מדבקים יותר בקדוש ברוך הוא[4]. הלימוד הוא סגולי יותר.
הנוסח המופיע אצלנו לברכה הראשונה של ברכות התורה היא "על דברי תורה". כך גם מופיע ברמב"ם (תפילה ז', י'). אולם, נוסח אחר (תוספות, רא"ש) הוא "לעסוק בדברי תורה".
הרב קוק מסביר את יסוד הנוסח של "לעסוק בדברי תורה":
"הצווי הא-להי עומד הוא, ביחש לקשורנו עם התורה, למעלה מגדר של למוד והבנה בעלמא, שיש דוגמא להם בכל ידיעה של איזה מין חכמה בעולם. אבל הצווי הזה בא מצד החיים האמתיים, שהם הם הנם עצמותה של תורה, ושבהעסק שאנו מתעסקים בדברי תורה הרי יש לנו קשר עם המקוריות של החיים, שזהו ענין נעלה יותר ויותר מכל ערך של תלמוד, שמשתקף רק ע"פ הקשר של המדע ושל ההבנה, שהם יכולים רק להזריח איזה אור רוחני על הנפש המתעסקת במדע, אבל לא יוכלו להנחיל מדת חיים מקורית, שהיא באה רק עם סגולתה של תורה" (עולת ראיה, ברכות התורה)
הרב קוק כתב את זה לנוסח של "לעסוק", ולא היה יכול לכתוב את זה על הנוסח של הרמב"ם. יוצא, שבעצם שאלת הנוסח היא השאלה על מה מברכים:
1. על – מברכים על לימוד התורה.
2. לעסוק – מברכים על הקשר שמעל הלימוד.
לפי גישת הרמב"ן, כאמור, הברכה היא המוכוונות היא שם ה' - "יודעי שמך". לפי הרמב"ם, הברכה היא על עצם מעשה הלימוד.
כעת אנחנו יכולים להבין מדוע לפי הרמב"ם יש חובה ללמוד ישר אחרי הברכה, אך לפי בעלי התוספות וגישת הרמב"ן מסתבר שלא. אם אני מבין את הברכה כברכה על המצווה, ודאי שאצטרך ללמוד מיד, כי "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן" (פסחים ז:). אך אם אני מבין שהברכה היא על המוכוונות שלנו לעמוד מול הקדוש ברוך, מובן מדוע לא צריכים לסמוך את הברכה ללימוד, כי כל הברכה היא בעצם המודעות הכללית שלי, כל היום, לקרבת ה' ועמידה לפניו[5], מה שיתממש אחר כך גם בלימוד התורה שבפועל.
את הברכה השניה אנחנו מסיימים "המלמד תורה לעמו ישראל", וכך כתוב ברמב"ם. אבל בגירסת הרב קאפח יש שמסיימים את הברכה השניה "הנותן תורה לעמו ישראל".
דברי הרב קאפח מסתברים בדעת הרמב"ם, כי בשו"ת הרמב"ם נאמר:
"שתהיה החתימה נותן התורה היא כוונת הברכה, לפי שענינה (של נתינתה הוא) אשר מחייב אותנו ללומדה, זה ענין נתינתה והוא כוונת הברכה, (ר"ל) לבקש העזרה כדי ללומדה. אבל מי שחותם בהמלמד תורה, הוא טועה, לפי שהא-לוהים אינו מלמדנו אותה, אלא צוונו ללומדה וללמדה, וזה בנוי על עיקר דתנו, והוא שעשיית המצוות (היא) בידינו, לא בהכרח מן הא-להים לעשותן או להניחן" (שו"ת הרמב"ם קפ"ב)
הרמב"ם אומר לא להגיד המלמד תורה, כי הקב"ה לא מלמד אותנו את התורה, אלא בידינו ללומדה. זו שיטת הרמב"ם, שהברכה היא באופן מובהק על לימוד התורה שלנו.
אבל אם נלך בשיטת הרמב"ן או בגישות חסידיות כאלה, היינו אומרים - אדרבה, הקב"ה כן מלמד אותנו את הדברים!
כאמור, להלכה "נימרנהו לכולהו". מדוע? האם כשלא יודעים מה לפסוק אז פוסקים הכל?! מסתבר, שהתורה היא עניין שלם - 'תורת ה' תמימה' - המורכב[6], חלקים שונים, ולכן הברכה מורכבת יותר. חז"ל רוצים להגיע לתמימות של התורה על כל מרכיביה, ולכן בסופו של דבר מביאים את שלושת האפשרויות. כאשר רוצים לאפיין את ברכת התורה, אפשר לאפיין אותה כאחד משלושת הקטגוריות הבאות:
1. ברכת המצווה.
2. ברכת השבח.
3. ברכת הנהנין[7].
כפי שציינו בתחילה, נראה שניתן לשייך כל ברכה לסיווג אחר. התורה נקראת 'עץ חיים' נשתמש לצורך כך במשל של המהר"ל אותו ראינו בפתיחה: שורשים, גזע ופירות. סופו נעוץ בתחילתו, אז נתחיל מהפירות.
1. הפירות: ברכת המצוות – "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"
"אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיהו ג', י'). הרובד הראשון של ברכות התורה הוא הפרי, ברכה לשם מצוותיה. כדברי הרמב"ם "שהתורה נתנה לשם מצוותיה". "תורה צווה לנו משה" – בגימטריא 613. התורה ניתנה בשביל לדעת ולעשות את המצוות.
גישה זו יסודית מאוד במקומות רבים. ידועים דברי הרב אליהו די וידאש, הראשית חכמה:
"נודע היות אמת שעיקר עסק התורה הוא יודע להביאה לקיום המעשה, כדפירש במסכת ברכות פרק ב (יז, א), מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין שנאמר (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם" (ראשית חכמה, הקדמה)
האדם חושב ש"ראשית חכמה" זה ההגות היהודית, אבל האמת היא ש"לא נאמר אלא לעושיהם".
אם כן, הברכה הראשונה נתקנה בשביל הלימוד בפועל. רובד זה מתאים בוודאי לפסיקה הדורשת לומר "על דברי תורה" – אבל גם את הביטוי "לעסוק" אפשר להבין כהתעסקות, כעשייה בפועל.
הביטוי "יודעי שמך" ו"לומדי תורתך" מוביל ל"והערב נא". הערב נא זה כמו שנשמע, פשוטו כמשמעו, שיהיו ערבים עלינו דברי תורה. פשוט להנות מדברי תורה. האדם מפסיק להנות רק ממאכלים טובים, ונהנה מהלימוד. נהנה מהמפגש עם תורתו של הקדוש ברוך הוא.
מתוך העסק בתורה, ומתוך הנעשה - הוא מגיע לנשמע. אחרי שהאדם לומד יש לו מה לשמוע, יש לו את אור התורה, את ערבות התורה.
המהר"ל מדבר על נר מצווה ותורה אור:
"וביאור זה, כי המצוה שהיא מעשה האדם, ואין מעשה האדם רק על ידי הגוף וכל גוף הוא תחת הזמן כאשר ידוע כי כל דבר אשר הוא גוף הוא תחת הזמן, ולכך המצוה שהיא על ידי גוף האדם היא מגינה בזמן בלבד, וזה שאמר שהמצוה היא לשעה. אבל התורה שהיא בלא גוף שהיא השגת השכל אין לגוף עסק בה, וכל דבר שאינו גוף אינו תחת הזמן ולכך התורה מגינה לעולם כאשר האדם דבק בתורה השכלית שאין לה התלות בזמן כלל. ולפיכך אמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור והם המאירים לאדם להביאו אל תכליתו האחרון, המעלה העליונה אשר הוא בקשת וחפוש כל חי אשר הוא על האדמה" (נתיבות עולם, נתיב התורה ה')
המהר"ל כותב זאת גם על "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה":
"כבר אמרו (קידושין מ' ע"ב) גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואין הפירוש כמו שמבינים כי כאשר לומד תורה ידע אח"כ לקיים התורה על ידי שלמד התורה, וזה אינו כי בשביל כך אין גדול התורה, אבל הפירוש הוא כי התורה היא פועלת שיצאו המעשים לפועל, כי כל שכל הוא שפועל בגשמי ולכך התורה שהיא שכלית פועלת באדם הגשמי שיצאו המצות שבתורה לפועל, ומפני שהתורה היא עלה ופועל למעשה המצות כמו שאמרנו בשביל כך אמר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה כי התורה היא עלה פועלת, וידוע כי העלה גדול מן אשר הוא עלול" (שם)
האדם דבק באור הא-לוהי, בשכל הא-לוהי. כאן זה כבר לא רק הפירות, אלא זה הגזע עצמו. אולי יש לו שורשים ופירות, אבל זה העץ עצמו. הלימוד עצמו הוא תענוג, הוא הנאה.
הכי מזוהה עם התנועה הזו של הלמדנות הרב חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א, בספרו "נפש החיים". אכן שם, המשל שמשתמש הוא הוא אחיזה והדבקות בעץ עצמו:
"וכן אמרו בתנחומא (פ' תבא) בפ' והיה אם שמוע ובפ' האזינו ובמדרש תהלים (מזמור א'). ואמר הכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. כי צריך האדם לקבוע בלבו וידמה בדעתו. כי אלו היה טובע בנחל שוטף ורואה לפניו בנהר אילן חזק. ודאי יאמץ כח להתאחז ולהתדבק עצמו בו בכל כחו ולא ירפה ידיו הימנו אפינו רגע אחד. אחר שרק בזה תלוי עתה כל חיותו מי פתי ולא יבין שאם יתעצל ח"ו אף רגע א' וירפה ידיו מהתאחז בו יטבע תיכף. כן התו"הק נק' עץ חיים אילנא דחיי. שרק אותו העת שהאדם אחוז באהבתה ועוסק ומהגה בקביעות. אז הוא חי החיים האמתים העליונים קשור ודבוק כביכול בחי העולמים יתב' שמו דהקב"ה ואורייתא חד" (נפש החיים שער ד')
לכן התורה נקראת עץ חיים. האדם צריך להיות דבק בתורה, להתחזק בתורה. אם תעזוב את התורה תטבע – ולכן צריך לאחוז את הגזע. זה נכון ב"סור מרע", שהאדם עלול לטבוע, אבל גם ב"עשה טוב", שהאחיזה בגזע מביאה אותך להכרות והדבקות בדבר ה'.
השורשים, היסודות, הם לראות בתורה לא רק ערך עיוני שכלי של לדעת את דבר ה', אלא להכיר את נותן התורה, את הקדוש ברוך הוא בעצמו. בדבקות. ברוחנית.
כשמדברים על הברכה הזו, "המעולה שבברכות", במובן זה היא גדולה יותר מהתורה. הברכה הזו מדברת על "אשר בחר בנו", נותן התורה:
"ואמר לי רבי שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וגו' אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר (ירמיה ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" (תנא דבי אליהו רבה פרק י"ד)
אז דרכם של בני אדם לומר שהתורה קדמה, אך אני, אליהו, אומר שישראל קדמו. התורה היא הדרך לברר את נפשות האדם, את החלק א-לוה ממעל. "אשרי תמימי דרך" (תהלים א', א') – כך מתחיל דוד המלך לדבר על התורה. התורה היא הדרך להגיע אל השורשים שלנו.
כך גם בעניין תורה לשמה אצל הרב קוק:
"ענין תורה לשמה - לשם התורה. כי מציאות החכמה הוא רצון השי"ת שתהי' בפעל, והיא מציאות יותר נחמדה ומעולה מכל מה שאפשר להחשב, ואין החסרון כי-אם מצדנו, שמצד היותנו שקועים בגוף אין אנו מכירים כל ענין גודל וחוזק ועילוי מציאותה.
וחכמת התורה הרי היא הגילוי הא-להי כפי רצונו ית' הבא מצד עבודתנו ותלמודנו. והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם-כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו, וכיון שהקב"ה רוצה שיגדיל תורה, הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה השי"ת בגילוי מציאותו, שיתגדל" (אורות התורה ב', א')
תורה לשמה היא תורה שלא רק מחדשת את חכמת ה' בעולם, אלא את עצמות ה' בעולם, את השורשים שלנו. כפי שהיה שגור על לשונו של הרב צבי יהודה, "אשר בחר בנו", ומתוך כך "נתן לנו את התורה". קודם כל ההתחלה, השורשים, הם שהקדוש ברוך הוא בחר בעמו ישראל.
ה' נתן לנו את התורה – כדי שהתורה הזו תתגלה על ידי רמ"ח מצוותיה ושס"ה איסוריה, ותוציא את רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים שלנו לפועל. האדם יכיר את עצמותו דרך התורה. ועצמותו היא גם היותו חלק מכלל ישראל.
שלושת הברכות הם תהליך התעצמות. ראשיתו במחויבות המעשים ללמוד על מנת לשמור ולקיים להיות בן ברית, אזי לחכמת התורה, "יודעי שמך", מתוך כך בא להתדבק בכנסת ישראל ובנותן התורה – "אשר בחר בנו מכל העמים... נותן התורה".
כך נגיע למה שהשל"ה כותב:
"וזהו שסיים בברכת אהבה רבה, והאר עינינו בתורתיך ודבק לבינו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. ומה טוב הוא כשפותח הספר יאמר, הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה, ולידי מדות ישרות, ולידי ידיעת התורה, והריני עושה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה. זהו הנקרא תורה לשמה.
"וענין 'לשמה', הכוונה, שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו השם יתברך 'ולמדתם אתם'… ומה טוב הוא, כשפותח הספר יאמר, הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה, והריני עושה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, זהו נקרא תורה לשמה". (של"ה מסכת שבועות, נר מצווה אות ס"ה-ו')
זה קבלת שורש נשמתו של האדם. התורה הופכת את עם ישראל לעם הנבחר.
כפי שראינו, ברור שהרמב"ם יותר קשור למצוות, והרמב"ן יותר קשור לסוף, לגילוי הא-לוהי שבתורה. יש מדרגת ביניים שהיא מתאימה "ליודעי שמך". פה נכנס החילוק של התוספות בין ברכת התורה עצמה שאין צורך ללמוד מיד אחריה, לבין אהבה רבה שצריך ללמוד אחריה. אם מכוונים את העניין הרוחני של ברכות התורה, אז בכל מקרה מכוונים כלפי מעלה ואין צורך ללמוד בפועל מיד אחר כך, אבל אם הכיוון הוא ברכת אהבה רבה אז צריך לימוד.
===
[1] על פי הירושלמי (שבת א', ב'): "גידול אמר כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו". (כאן בעל השמועה זה קב"ה בעצמו ולא בכדי).
[2] בחלק השני של השעור נציין ששלושת ברכות התורה מכוונות לשלשה חלקים המשלימים זה את זה והמשל בזה הוא העץ על שלושת חלקיו: השורשים, הגזע (והענפים) והפירות. אז נחזור אל המשל של המהר"ל כאן, שורשי העץ שהם סיבה לעץ.
[3] אנחנו בערב ראש חודש תמוז, וכבר עומד על קצה הלשון לדבר על אובדן הארץ. על מה אבדה הארץ? אנשים חושבים על קיום מצוות התלויות בארץ וכו', שזה גם נכון, אבל שוכחים את היסוד - צריכים לזכור שזו ארץ שעיני ה' א-לוהיך בה (דברים י"א, י"ב).
[4] קשור למצווה לפי הרמב"ן לזכור את יציאת מצרים.
[5] סבתה של אשתי הייתה אומרת שהיא נוטלת ידיים בבוקר וזה מספיק לכל היום. בנטילה לא אומרים את זה, אבל בתורה כן.
[6] כמו שנישואין הם ענין מורכב, ועל כן יש להם שבע ברכות.
[7] אמנם נאמר ש"מצוות לאו להנות נתנו", אך תורה דווקא כן. הדברים ארוכים, וראו לדוגמה על כך בט"ז יורה דעה (רכ"א, מ"ג): "דודאי התורה משחמת לב, שהרי אסור ללמוד בימי אבלו, אם כן לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן לאו להינות ניתנו אלא בזה נמשך הנאה לאדם...".
