שריקת התפכחות

מונדיאל – האם אפשר אחרת?

שיחת מוסר, פרשת תולדות התשפ"ג– הרב יוסי שטרן

הקדמה – לומר דבר הנשמע

"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע"                                                              (יבמות סה:)

לפעמים צריכים לקיים את המצווה של לומר דבר שלא נשמע. כשרכבת דוהרת מולך, לעלות על הפסים ולנסות לעצור את הרכבת בידיים זה לרדת מהפסים. לדבר על תופעה כלל עולמית ולנסות לומר ש'העולם השתגע, תעצרו את הרכבת ותנו לי לרדת' – זה לתת אגרוף לקיר ולחשוב שהקיר יישבר. במקרה כזה סביר יותר שהיד תשבר ותצא פתטי מכל הענין.

ובכל זאת, אני בוחר כן להגיד את הדברים. אני לא יודע אם הם נכנסים לגדר של "דבר הנשמע", אבל אני מאמין שיש פה אמון. יש איזה אמון בסיסי שהשיח פה הוא לא נתינת אגרוף בקיר, ושהאנשים פה הם לא קיר. המטרה שלי היא לבוא ולחבק את הנשמה של האנשים, ולומר להם: 'יש לכם בחירה חופשית! אתם יכולים לבחור אחרת!".

לא נח להיות בעמדה של מחריב המסיבות ומשבית השמחות, בוודאי אם המסיבה היא בפול ווליום מחריש אזניים. ובכל זאת, הבקשה היא כרגע – וההקדמה במידה מסוימת יותר חשובה מהתוכן, זה שהאדם בא פתוח לשמוע עוד נקודת מבט ועוד זווית. כל אחד מחליט מה הוא עושה, אבל הבגרות היא השלב הנפשי שבו האדם מסוגל לשמוע. היכולת לשים רגע את המסיבה בצד ולהקשיב, ואחר כך להחליט אם הוא רוצה ואיך הוא רוצה לחזור אליה. זו גדלות בעיני. אלמלא האמון הזה זה לא הייתי עומד פה היום.

אני לא מחזיק מעצמי אדם שלא קולט את המציאות, ולא חושב שאני לא מחובר. אני יודע ומכיר. נכון, אני לא חי את זה מבפנים כדי לדעת איך "מיניה וביה אבא ניזל ביה נרגא" (סנהדרין לט:). אני פחות מכיר את כל הניואנסים, ולכן זה מעט פחות אותנטי ופחות יהיה עם פירוט מדויק של התופעות והשמות. בכל זאת, אפשר גם מבחוץ לחבק את הנשמות ולעזור לא ליפול לגובה הדשא. ובכלל, אם פה בישיבה לא נוכל להגיד דברים כאלה אז הרמנו דגל לבן.

הבקשה, כאמור, היא לבוא פתוח ולשמוע - גם אם חלק מהדברים נשמעים בחריפות מעט. חשוב להדגיש – אני לא יוצא פה למלחמת חורמה, ואם העולם כולו שם אז כנראה יש פה משהו – אבל לא על המשהו הזה באתי לדבר, אלא על הדבר האחר שיש פה. ויש פה התמודדות – זה לעומת זה (קהלת ז', י"ד), ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כ"ה, כ"ב). אני מוכן לעלות על המסילה ולהניף דגל, שריקת התעוררות.

א. אשר לא הלך בעצת רשעים

אנחנו נפסע בעקבות הפסוקים הראשונים בתהלים:

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה"                                                                   (תהלים א', א')

אני לא נאחז כרגע ב"עצת רשעים", אלא משתמש בזה השתמשות חסידית, כדי לציין לעצמנו כמה נקודות שקשורות להצטרפות לדבר הזה. הבאנו את הפסוק בעיקר בגלל סופו "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה"

כך אמרו חז"ל על פסוקים אלו:

"תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים ועליהם הכתוב אומר (תהלים א', א') אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה"                                                          (עבודה זרה יח:)

מאיפה הגיע הכדורגל? מה המקור שלו? בסופו של דבר זה לא דברים פרוצים או סדרות עם מיניות – זה רק כדורגל! זה סתמי! רוב האירועים הם אפילו לא בשבת. למה אני נתפס לדבר הסתמי הזה? התשובה לכך היא שדווקא ה'סתמי' הזה הוא, בעיני, הכי מסוכן!

אבל ההתחלה שלו הייתה הרבה פחות תמימה. הכדורגל, והספורט התחרותי בכלל, עבר גלגולים ועידונים – אבל עדיין, זה עידון של המשהו המקורי. מי יעץ את העצה הזו? מאיפה התחילה האולימפיאדה, תרבות הגוף? מהיכן הגיע הרעיון של הכי חזק והכי גבוה וכו'?

"תנאי היא [דתניא] אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים ורבי נתן מתיר מפני שני דברים אחד מפני שצווח ומציל ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה"                                                             (שם)

מדוע רבי נתן מתיר? מפני שני דברים: שצווח ומציל ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה. רבי נתן מתיר כי ככה היו מתירין עגונות. זאת אומרת, שהיו חוטפין גברים ונותנים להם להלחם עם אריות ודובים, ולא יודעים שהם נהרגו. מתירים כדי שיוכלו לומר לאישה זו שבעלה נהרג על ידי אריה, ולזו שבעלה על ידי ברדלס. זה היה הדבר 'האמיתי'. זה המקור. זה הדבר הכי קמאי וחייתי בתוך האדם, והוא היה ממשיך אלמלא חסמים מוסריים יחסיים שהעולם התגלגל אליהם.

יש אולי עידון מסוים, אולי אלו "תולדותיהן לאו כיוצא בהן", אבל הם עדיין תולדותיהן. הספורט התחרותי הוא הזירה בה אנשים נלחמים עד זוב דם. זו אלימות, וזה מה שהאדם רוצה לראות. בסופו של דבר זה קריאת דרור ליצר של ה"יותר חזק, יותר מהר, יותר בכח". אם היינו מסתכלים על התחרויות של לפני מאה שנה היינו מזדעזעים מרמת האלימות, וכך גם בטח יסתכלו עוד מאה שנה עלינו.

האווירה במגרשים שונה ממקומות אחרים. אף אחד לא הולך לשם כמו שהוא הולך לקונצרט, כי האדם רוצה להיות שותף. אמר לי תלמיד: 'אתה לא מבין, זה להיות חלק מזרם'. אז אני באמת לא מבין, אבל אני דווקא מבין מה זה אומר להיות חלק מזרם. אותו זרם שהיה לרומאי וליווני, כששאל מי ינצח הדוב או האדם, ולרגע היה נראה שהאדם מצליח, ואז הדוב עשה מה שעשה.

כאמור, היום הצליחו למצוא איך לעשות זאת בצורה מעודנת, אבל בסוף זו תחרות שתכליתה למצוא מי יותר חזק. הרעיון הזה מסתובב בספורט תחרותי בכלל ובוודאי בספורט שהוא פחות בראש ויותר מחובר לקרקע ולגוף. הרבה אגרסיביות, שהתקשורת יודעת לצלם אותם בתקריבים, הערצה של הדברים, קריאת דרור לפראות שיש לאדם. גם אם התרבות שלו מכתיבה לו להמנע מפעולות רעות בפועל, הוא מתרגש להיות חלק מהכוחניות הזו.

יהיה מי שיטען, שעדיף שבמקום להלחם מלחמות אמיתיות ילחמו דרך ספורט. אז ראשית, אף אחד עוד לא הוכיח שבזכות זה העולם הפסיק להלחם. דווקא מלחמות העולם, שהיו לא מזמן במונחים היסטוריים, היו הרבה יותר גרועות.

כמו שיגידו על זנות – שליבנו על כל אותן הבנות שנמצאות שם והלוואי ונמצא את הדרך להציל אותן – אבל הפיתרון הוא לא למסד בגלל זה. המיסוד יכניס עוד אנשים לשם. העידון, הסובלימציה, יובילו להכנסת עוד אנשים לתוך המעגל. כך גם קורה בתחומים אחרים, כמו לגליזציה של סמים קלים וקשים. אתה מקבל את אותו הדבר עצמו, רק שהופך אותו ללגיטימי וסוחף המונים.

גם אם זו אכן דרך הכדורגל אפשר לעשות שלום בין המדינות, וסוף סוף יש טיסה ישירה למדינה עוינת, זה נראה כך, כי אנחנו בעולם הנאור שמכיל. אבל בפועל נהרגו מאות או אולי אלפי אנשים בדרך בשביל כל ההכנות והעבודות, כי האלימות לא מתחילה ונגמרת במגרשים. היא התחילה לפניהם וממשיכה אחריהם.

אבל אפילו אם זה באמת היה גורם לשלום בעולם, או לפחות בעיר, כגון בעכו עירנו. חושבים שקבוצה משותפת של כדורגל, שנייצר 'דו-קיום' דרך הספורט נמוטט מחיצות כך נפתור את הבעיות. ובכן, לא בבית הספר שלנו. אם המכנה המשותף היחיד שלנו הוא שאנחנו מסוגלים להביא 11 אנשים לרדוף אחרי כדור, והדרך היחידה להביא שלום היא להוריד את כל הערכים ולהביא את כולם לגובה הדשא, עם כוס בירה, זה להנמיך את הכל. זה לשים באותו מכנה משותף פרופסור וילד בן 7, שצועקים ועושים אותו דבר עם צעיפים.

יש פה אמירה כאילו, בפנים, תכלס' כולנו באותה רמה. לא משנה כמה תורה למדת כמה תארים עשית, זה השלום שלנו. שלום של דשא. זה בעצם לומר – כל השאר, כל הערכים והזהות של כל אחד היא מה שגורם למלחמות. בוא נחנך את הילדים שלנו ללכת לחוג כדורגל. כך יוצא שאתה שואב ומוריד את כל הערכים, ולא לייצג שיש ערכים שונים, שעליהם נלחמים. הפסיפס והצבעים האלו זה לא צבעים של נבחרות, זה צבעים שונים במהות, והם נפגשים בזירות האקדמיות והתרבותיות. להוריד את הכל ולהשאר בסוף עם הרגל ועם הכדור והדשא, גם אם זה איזה שהוא עידון, זה עידון מוחק, הוא משאיר את התחרותיות גרידא, ומרדד את השאר.

כל הסיפור הזה יוצר סביבו תעשייה אדירה עתירת מוחות וכספים, שסוחפת את כולם אחרי ההבל. "וילכו אחרי ההבל ויהבלו" (ירמיהו ב', ה'). הסחת דעת בשביל לחגוג כלום. להתלהב מזה שיש לכולם על מה לדבר. עד שמישהו יקום ויאמר – 'המלך הוא עירום'. מישהו זוכר מה היה במונדיאל הקודם? זה ידע מצטבר?

אשמח בפורמטים אחרים לעשות דיון ולשמוע אולי כן, אבל בנגלה הדברים יותר קשורים לעצה מאיפה זה הגיע.

אגב, נראה לנו שכל העולם שם, אבל זה מקסימום חצי עולם. חצי העולם השני סובל מאוד בחודש הזה – הנשים (למרות שיש כמובן חריגות, שמקבלות נראות תקשורתית). אחוז הגירושין עולה, ולנשים רבות החודש הזה הוא הסיוט שלהן, הוא הסיוט לנשיות שלהן. לא הצליחו לסחוף אותן לעולם הכדורגל הזה, הוא לא כזה מעניין אותם. זה מראה שהאלימות, הכסף, הכבוד והכוח, גביע הזהב – לא מדברים אליהן. הן לא חוטאות בכדור-עגל הזהב

אם כן, עלינו להזכיר לעצמו שהמקור של הספורט התחרותי הוא מעצת הרשעים של העולם היווני-רומאי. אנחנו לא צופים במשהו תרבותי אלא בפולחן, בזרם, יש קתרזיס, שבא ממקום של יוון ושל רומא שבתוכנו שמחפש איך לצאת.

אך במידה ונבחר, אנחנו יכולים לו.

ב. בדרך חטאים לא עמד

מלבד יצר האלימות הקמאי, "הלך בעצת רשעים", יש גם "בדרך חטאים לא עמד". חטא הוא מלשון החטאה. מהי אותה ההחטאה? לאדם יש מטרה, הוא לא חיה. יש לו בחירה חופשית ודרך – ויש משהו שמחטיא אותו מדרכו.

הביטוי המתאים פה הוא "חבל על הזמן" – במובן של חובל, מכה. לא רק פספסת, אלא פגעת בזמן שלך, פגעת במטרה שלך.

הפגיעה היא קודם כל במונחים של זמן – הזמן הוא חשוב. אנחנו לא מודעים כמה זמן זה לוקח לנו. אני חושב שראיתי פה משחק ושם תקציר, אבל זה מצטבר לחשבון גדול, ובכל מקרה יש איזה הסחפות, שאיבה. זה בנוי בצורה כזו, זה חזק ממך. האדם רוצה את החזק הזה – זה מכניס אותו לבפנים. גם אם יש לך חברותא ועל החברותא הזו אתה לא מוותר, אבל מבקש שיספרו לי מה היה אחר כך, ומתעדכן, ודעתך חשובה לנו. וכל השיח שנוצר זה זמן, זה איכויות של זמן. זה חוסר ריכוז.

לאדם יש תכונה שהוא נמצא באיזה שהיא מטרה. תמיד יש לו את האירוע המרכזי, מה שראשו ורובו בתוכו, ויש את האירוע המשני. כשהתורה שלך היא האירוע המשנה, אז הדברים נכנסים מהצד, למחצה לשליש ולרביע. דווקא בזמן חורף, ליבת השנה. אין חג או אירוע באמצע, זה ליבת הלימוד – חודשיים של רצף. ואת הרצף והזמן הזה האדם שורף. הוא אומר: אני רק רואה משחק אחד או שניים, אבל הוא נמצא בהרבה יותר מזה. הוא הולך לישון מאוחר, הוא מתעסק בזה. זה לא הולך ביחד.

עם כל הרצון לעשות גם וגם – לפעמים גם וגם חרבונא. הרבה פעמים יש זכור לטוב, אבל יש גם חרבונא.

וזה לא רק הזמן אלא איכות הזמן. האדם היה יכול לקבל את הטוויסט בחייו בחורף, והוא כמעט בידיים מאבד את זה. הוא נכנס לסוג של פולחן. כאשר האדם מודע לבעיה הזו ובכל זאת הולך, לא מדחיק ולא מכחיש.

הגמרא מספרת על רב אשי שאמר לתלמידיו, לקראת הלימוד על שלושת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, ירבעם אחאב ומנשה (משנה סנהדרין י', ב'), כך:

"רב אשי... אמר, למחר נפתח בחברין"                      (סנהדרין קב:)

 מספרת הגמרא:

"אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן?! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא. אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן [מהיכן צריך לבצוע המוציא לא למדת, וחברך אתה קורא לנו?!]... א"ל מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים?! אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי [אם היית שם, היית נוקט בשיפולי גלימתך ורץ אחרי]!"                       (שם)

היה פעם יצר של עבודה זרה בעולם. יצרא כזה. מנשה אומר לרב אשי: אם אתה היית בתקופתי היית מצטרף אלי. נכון שאבא שלי חזקיה ביער את העבודה הזרה, אבל לרוב האנשים ככה זה עובד. אתה צודק בכל הטענות, אבל היה היצר. עבודה זרה זה לקחת פסל ולהשתחוות אליו – ויש משהו שהוא מרגש, מדברים עליו, אתה יכול להיות שייך לו בכל מקום. והפסל הזה מוציא אותך ממסלולך. המונדיאל הוא חג, חגיגה – עם טקסיות, ודיבורים והופעות. בכל מקום ובכל זמן ובוודאי בדור מפותח תקשורתית, וכל אחד יכול להיות מעורב ולהמר ולהשתקע בזה.

האדם עושה אידיאליזציה ורציונליזציה ומפשיל שולי גלימתו לרוץ אחרי זה, ועוד משתבח כמה הוא מבין. בסופו של דבר זה אותה גברת בשינוי אדרת. פעם היו כוכבים כאלו ועכשיו יש אחרים, שחקנים שנערצים וילדים מחכים למוצא פיהם. זה שהאדם נולד עם כישרון לרוץ ולהבקיע זה אומר שהאמרות שלו שוות משהו?! המרחק בין הרגלים לראש לפעמים גדול יותר מכדור הארץ לשמש. אבל אנשים אוהבים הרמוניה, ומניחים שיש לפניהם דמויות מופת.

אדם יכול לומר שהוא לא מעריץ, אבל הוא יודע שמות, קבוצות ומקומות וזה בא על חשבון שמות אחרים. הוא היה יכול להשתנות בזמן הזה, ובקמום זה הוא נכנס ועוקב ושותף, ולפעמים שותף פעיל. זה היצר של עבודה זרה. אני לא רוצה לומר יותר מדי את הביטוי 'עבודה זרה', אבל כן יש פה יצר שמניע אותנו. החטאה

כשיש לאדם דרך ומגמה, הוא עובד ועומל כדי לעלות ולפתע משהו מצליח להזיז אותו – שיסתכל במראה ויראה את ביטול הזמן באיכות ובכמות. זה סימן וסיבה שיש פה משהו גדול ממך וחזק ממך שהוא קרוב ליצרא דעבודה זרה. היא קיימת בעולם, לובשת צורה ופושטת צורה – וכיום היא הדרך הכי חזקה בדור הזה. כל עוד אדם חיי על מלא את שגרת חייו ופה ושם מבליח משהו, סקרנות על מה מדברים, ניחא. אבל כהדבר מוציא תובע ממך שבוש של סדר הזמן משהו שמקלקל את השורה זו נורת אזהרה לאהבה זרה.

אפילו אם חלילה האדם רואה כמה סדרות ברצף זה לא אותו דבר, כי פה הוא עוקב ומזדהה ויש לו את הקבוצה והוא צובע את עצמו בצבע נעשה שותף סוג של מחויב, וזה כבר סינרגיה רצינית, זה לא דבר מה בקטנה מהצד.

האם כל העולם טועה? לא. אבל כל העולם הולך בעקבות היצר, כפי שמנשה מלך ישראל תיאר.

ג. ובמושב לצים לא ישב

החלק השלישי של הפסוק הוא "ובמושב לצים לא ישב". דיברנו על המקום של האלימות והמכנה המשותף הנמוך שמקורם ב"עצת רשעים", וכן על ההחטאה, ביטול הזמן בכמות ובאיכות הנובע מהיצר הגדול של להיות שותף למשהו. מתוך זה מגיעה ההיסחפות. מכאן מגיע גם למושב ליצים. כפי שנאמר בגמרא בעבודה זרה איתה פתחנו:

"דרש רבי שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וכי מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן לץ [אלא] לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ"                                                    (עבודה זרה יח:)

פתאום הוא מגיע למקומות שהוא לא חשב שהוא יגיע. זו ישיבה, תופעות הלוואי – הגד לי מה הן תופעות הלוואי ואומר לך מה הדבר עצמו. אומרים שספורט זה בריא, אבל לפעמים אנשים מתוועדים ביחד בעישון, בירה, אוכלים מה שאוכלים במסבאה אפופת עשן. זה מושב ליצים, ליצנות כזו.

ליצנות לא כבדיחות, אלא הוואי שהוא הבאי. האדם מרשה לעצמו לשבת בכל הפיצוציות, יחד עם, מחילה על הביטוי, 'ערסים', ונעשה דו קיום ונמצא מכנה משותף וכולם יעשו חיבורים גדולים ובא לציון גואל – אבל זה מושב ליצים. תסריט את עצמך ותראה איך אתה נראה, במקום הפרוץ הזה. רואים צעירים, בני תורה, יושבים ונוהים אחרי זה במקומות מרכזיים. אז "מה בין בני לבן חמי?" (ברכות ז:) מה בינינו? תגיד זה משהו נקודתי?! זו הנקודה. שזה לוקח אותך.

אנשים רוצים לא רק צפיות, אלא גם ציפיות. מתחיל משם הליצנות של ההימורים. כשאתה מתמכר, זה מתחיל ממקום שאתה נמצא בקונטרול ובשליטה, ומהר מאוד זה נהיה אנדר-קונטרול. לא במובן שצריך לאשפז אותו, אבל הוא נסחף אחרי הדבר הגדול שכל העולם עסוק בו.

למגרש הוא לא יכול לעלות, למרות שזה היה דבר טוב של בריאות וספורט. אז הוא מהמר ונכנס לזה בצורה הזו. אגב, כאשר גברים מהמרים, זה יכול גם להוביל לפירוק משפחות, כפי שציינו לגבי החצי השני של העולם הסובל.

סיפר לי קרוב משפחה שלנו שלומד באוניברסיטה, שהפרופסור, ראש החוג, הוציא טבלת הימורים לכולם. לא יודע אם זה מותר, אבל הוא מוציא טבלת הימורים 'בשביל הקטע' שבאוניברסיטה כולם כך. זה לא מה שמכשיר את זה, אלא מלמד על האוניברסיטה.

ההימורים והאווירה מסביב, זה התמכרות. לא רצינו להגיע לשם אבל נסחבנו לשם. יש פה "ויקומו לצחק" (שמות ל"ב, ו'). חטא העגל זה לא רק הפסל, זה המחולות. זה התרבות הפנימית שהאדם מכתיב לעצמו. זה מושב ליצים. תלמיד שנמצא במושב של ישיבה והופך את זה למושב ליצים.

ד. כי אם בתורת ה' חפצו – ובתורתו יהגה יומם ולילה

אני רוצה לעבור לחלק של האמון, שלא לתת אגרוף בקיר. כאמור, אם זה חזק ממנו אז למה להגיד, בוודאי כאשר מנגנוני ההגנה עובדים שעות נוספות. הסיבה שאני מדבר בכל מקרה היא כי יש אמון. כי תורת ה' חפצו. כי האדם יודע שיש תורה והיא מהשמיים, ובתורת ה' חפצו. זה לא פעם ראשונה שכל העולם מצד אחד ואנחנו מהצד השני (על פי בראשית רבה מ"ב, ח'). הם יכולים לשחק, ואנחנו לא נפריע להם.

אני מתפלל בכל ליבי שישראל לעולם לא תעלה לשום שלב במונדיאל. יש מגרשים אחרים שהם לאו דווקא מבחן הגמרא הבינלאומי שבו אשמח שנצטיין. פרסי נובל, תחרויות מתמטיקה וכדו', ואם ישנו את אופי השירים (כמו שהיה פעם, ולא כמו שהיום שירים באנגלית בעלי תוכן מפוקפק) אז גם תחרויות כאלה. בכדורגל לא הייתה לנו שאיפה להצטיין. ממליץ שנשאיר משהו – עם כל הכבוד לנו –לאומות העולם. נשאיר את זה ל-11 כוכביא. אנחנו 'עם הספר', שבתורת ה' חפצו.

כשהאדם במקום של תורת ה' חפצו הוא מאמין שהוא יכול לשנות, הוא מאמין שאפשר להשתנות. הוא יודע שאפשר להחזיק בתפיסת עולם ובערכים. אני לא עושה משהו רק כי כולם עושים, כי אני רוצה להיות בשיח.

קודם כל תורת ה' חפצו. מי שנגע בעולם האמיתי, בקודש, בגמרא, ברב אשי, בחזקיה המלך – יודע שאפשר להשתנות. זה לא גזירת גורל. נכון, הדרישה פה לא בקטנה – אבל האדם יכול. בתורת ה' חפצו – זה חפץ פנימי. הוא מכבד את עצמו ושם לעצמו גבולות.

תארו לעצמכם שהישיבה הייתה 'מפנקת' ובלובי היו כל היום את כל המאכלים הכי טובים שהאדם רוצה. שוקולד וממתקים וכו' כל הזמן. כל הזמן פיתויים וגירויים ודברים לא בריאים – זה טוב? האדם היה שם לעצמו גבול ואומר שזה לא טוב. זה שיש כל הזמן משחקים וכל הזמן מדברים על זה זה לא טוב לי. מותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג', י"ט)?! היכולת לקום ולאמר – אין! לא רוצה את זה. לפחות לא באופן הנסחף.

תורת ה' חפצו, ואני יודע שזה אוכל לי את הזמן וחובל לי את הזמן וגורם לי לעקוב אחרי דברים במשך חודש שלם. שטובי המוחות שעומדים מאחורי התעשיה יודעים איך לעשות את זה, ואיך כל מקום שלא תפתח זה קופץ לך יותר ממכת הצפרדעים. צריך לכבות את החדשות באמצע אם רוצים לא לשמוע. לא מספיק להימנע – צריך להיות אקטיביסט כדי לצנן את הלהב והשיגעון הזה.

אם לאדם יש עמוד שדרה, הוא מחזיק מעצמו ואומר שיש לי דרך, אז בתורתו יהגה – זה תורתו, לא רק תורת ה'. תורת ה' זה כדי לדעת ש-ה' בסעדי, שיש שמים, יש מח ולא רק רגל. כך זה נהיה תורתו.התורה תחילה היא תורה ה' ולבסוף נעשית תורתו – 'תורה דיליה' (עבודה זרה יט.).

התורה שאני לומד פה היא התרבות שלי, תורתי שלי, הדיוקים שלי, הזוגיות שלי לעתיד וחינוך הילדים שלי לעתיד. בשביל זה באתי לישיבה. עוד חקירה ופלפול זה חשוב, אבל בסופו של דבר תורה ה' מעצבת לי את התרבות ומעניקה לי את היכולת להתמודד ולשים גבולות. היום זה קמפיין כזה זה ומחר זה קמפיין אחר, ועל האדם למצוא אלטרנטיבות.

ויש חלופות. היום כולם מדברים על זה, אז על מה אני אדבר – על מה שדיברת אתמול. זה שאין משהו אחר זה יצר להמשך לחיצוניות.

המסוגלות שלנו כפרטים וכחברה, להיות כעץ שתול על פלגי מים, היא העומדת פה למבחן. האדם מגיע לישיבה לשנה, שנתיים שלוש, ארבע וחמש. הוא מכניס שורשים לאדמה, אבל אם השורשים לא מגיעים למים אם כל פעם הוא נע ונד. אם האדם נאחז בסלע הוא יבקע אותם ויגיע למים. להגיע ליציבות, למים החיים. ככה "פריו יתן בעיתו ועליהו לא יבול".

אם אדם לומד תורה וגמרא ו''חכמתו' מרובה ממעשיו, וכשמגיע סחף הוא לוקח אותו לשם, בחודשים חשוון וכסלו –החדשים הכי יקרים בשנה מבחינת הלימוד –אז הוא נתקל באבן ולא מכניס שורשים. ברגע שהאדם מצליח בכח הבחירה שלו בכל אופן לעבור את אבן הנגף ולהעמיק את השורשים, אז פריו יתן ועליהו לא יבול. אפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד. ועלהו לא יבול.

ה. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק

רגע לפני שאני מסכם, אני רוצה לבוא לעזרה בתורת ה'. אנשים באו לפה עם רצון שהוא לא רק בפנימיות, אלא זה רצון הטבעי שלו. הוא בא למוסד שכמוסד, כמקום ציבורי, הוא לא נופל. כהוויה כללית לא נופל.

אז ההצעה היא קודם כל במובן הפרטי. מי שיכול לעבור מסך. מי שיכול להתמודד עם זה ולהקשיב לזה. הקשבתי. זה הצעד הראשון. צעד שני דיברתי עם חברים. צעד שלישי לפחות עשיתי צעד, לא בסדרים.

אבל אני רוצה מעבר לזה, כישיבה, לאפשר לאותם אנשים שרוצים להיות במרחב של תורת ה', שיהיה כחפצם. שלא יהיה מושב ליצים. לכן הבקשה-דרישה היא, לאפשר – לפחות במרחב – שיהיה פנוי לעבודת ה' ולתמידים כסדרם, ולתורתו יהגה. זה דורש מאיתנו קצת, להיות לויאלי גם אם לא הבנתי עד הסוף.

זה אומר שלא הופכים את זה לתרבות שלנו. מי שצופה שיסתכל בטלפון שלו, אבל לא כמה ביחד מסתכלים, זה לא הופך להיות הווי חדרי. כמה שפחות. יש הרבה אמון שזה אפשרי, ורוצים לעבוד עם הבגרות. כמה שפחות במרחבים הציבוריים, ובטח שלא שיח כזה בבית המדרש. להתגבר לא בשבילך – אלא בשביל הכלל. תנו לישיבה להתנהל. אדם אמר לחברו, אבל שזה לא יהפוך להיות השיח בישיבה.

אנחנו נותנים גז, ולא מפסיקים לתת גז - אבל צריך להיזהר שלא ניתן גז עם אמברקס למעלה. חוויתי פעם את החוויה של נסיעה עם אמברקס והריח השרוף של הגלגלים והבלמים, אני לא רוצה לחוות את זה. כל השיח יעשה שרוף. אלא אם כן מורידים את הרגל מהגז, מה שבוודאי לא יקרה – אנחנו לא נתחשב בשיעורים שמתי יהיו המשחקים. מי שיש לו את הלהט הזה בינו לבין עצמו, עם החבר בפיקוסים, אולי לאסור עליו זה "דבר שלא נשמע". אבל מצופה מהחברותא הבוגרת שתדבר עם הצעירה, והחברים שיצרו את האווירה. לא נוכל בלי שיתוף פעולה. איש את רעהו יעזורו.

אותו דבר מול הפיצוציות. אם ימצאו עשרה צדיקים בסדום לא אשחית את העיר, אומר ה' לאברהם. ואנחנו אומרים: לא רוצים שיהיו עשרה שנמצאים בבת אחת במושב לצים, שלא נראה הרבה אנשים בצומת. הנראות פה היא סיבה וסימן ומושב לצים. זה אבן שלא מאפשרת את הכבוד הזה של בתורתו יהגה. את השורשים של עץ שתול על פלגי מים.

סיכום – וכל אשר יעשה יצליח

התחלנו ונסיים באמון. יש לנו ניסיון, ואנחנו יכולים לעמוד בניסיון הזה. דבר ראשון הקשב שהתבגרנו, שאנחנו לא באותו מקום שהיינו בו אם לא היינו הולכים לישיבה. יש לנו דרך ומטרה, ואנחנו רוצים לראות איך יבנה הבית שלנו והילדים שלנו.

תרבות הגוף התחילה במלחמות של לחיות או למות, וגם היום יש מקרים כאלה, והיו אנשים שפגעו בעצמם. מקרי הקיצון האלה מלמדים שהאווירה שסביב והפראות שסביב מבינים מי יעץ את זה, מאיזה כוח בנפש זה יעוץ.

דיברנו גם על החטאים, שאנחנו מחטיאים פה. זה לא בקטנה, בין הסדרים – זה אווירה, זה ריכוז. אם זה מסיט את עצמך מהמטרה, זה סוג של התמכרות, עבודה שהיא זרה, של פולחן עם קודים פנימיים ושפה, שמסיטה בסופו של דבר את האדם. הוא מדבר על כוכבים ושמות, ומספר בשבחם.

ובסוף, זה יכול להגיע גם למושב ליצים, שהאדם מוצא את עצמו במקומות מסוימים, לצד אנשים, עלול להגיע גם להימורים.

מה שיכול לעזור לנו זה בעצת טובים. הגענו לישיבה. זה פתח להתקדמות במובן חיובי. האמונה תעביר אותנו מהרגל לראש, "ראש דברך אמת" (תהלים קי"ט, קס), "החכם עיניו בראשו" (קהלת ב', י"ד). יגעת ומצאת תאמין (מגילת ו:).

שנזכה לתחיית הקודש במדינתנו, לייצר תרבות חלופית בבנין שלם בעזרת ה'.

.