תקציר:



היקף גוויל באותיות

סוגיות סת"ם במנחות- שיעור כללי 2 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. סוסי אש

"סוסי אש - אינון אתוון דאורייתא (הקדמת תקוני זוהר), במה שאין האדם משיג מעומק הרעיון בכחו העצמי, מתגדל כח היצירה ע"י חבורו עם האות שבתורה, ועולה הרבה יותר מכחו, כמהירות הנסיעה ובטחונה ע"י הרכב"                                                                 (אורות התורה ה', ד')

אחרי שהבנת את התוכן, אתה עולה על סוסי האש שנושאים אותך מעבר. להבין שאותיות התורה וצירופיהן ושמות ה', הם קודמים לרישומים של סימנים מוסכמים של תוכן - בלי לבטל שום דבר מרוממותו של התוכן, האות קודמת. כתב אחד מעכב. אות אחת מעכבת.

יש ספר שלם של הרב קוק, "ריש מילין", שעוסק בכך.

2. קוצו של יוד

הסוגיה מגיעה מתוך דברי המשנה, ש"אפילו כתב אחד מעכבן". כותבת על כך הגמרא:

"פשיטא אמר רב יהודה אמר רב לא נצרכה אלא לקוצה של יוד"  (מנחות כט.)

יוד היא האות היחידה שתלויה באוויר. נחלקו הדעות לגבי קוצו של יוד:

1. רש"י (כט. ד"ה קוצו): הנקודה שיורדת למטה, הרגל למטה.
2. תוספות (כט. תוד"ה קוצו): ודאי שצריך רגל, קוצו של יוד הכוונה לתג שיורד למטה מראש היוד.
3. זוהר: קוץ היוד הוא תג שמגיע מעלה. זו הנקודה שמתרוממת למעלה.

הביטוי "קוצו של יוד" הפך להיות ביטוי של דקדוק אפילו על קוצו של יוד. משם זה הפך להיות ללעג, על כל מיני שומרי תורה ומצוות שמגזימים.

יהודה ליב גורדון כתב שיר ארוך בשם קוצו של יוד (הפותח במילים "אישה עבריה מי ידע חייך"), שמסתיים כך:

"לֹא, אַנְשֵׁי חֶסֶד, לָאֵל מֵעָוֶל חָלִילָה! הֵן כִּשְׁרֹנוֹת טוֹבִים חַנַּנִי צוּרִי שַׁדַּי, גַּם הַהַצְלָחָה לִי פַּעַם פָּנִים הִצְהִילָה, כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל טוֹב אֲנִי וִילָדַי וְכִנְשֵׁי הַתַּעֲנֻגוֹת חָיִיתִי גַּם אָנִי – אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי" (יהודה ליב גורדון, קוצו של יוד, אב תרל"ח)

הוא רואה בקוצו של יוד כסמל לסבל ולקושי של עם ישראל שנגרם עקב עולם התורה והלימוד הנוקדני. אבל אנחנו לוקחים את זה למקום אחר. קוצו של יוד זו לא הנקודה הקטנה והלא משמעותית, אלא להיפך - זו ספירת הכתר[1]. אי אפשר לכתוב את הכתר, אז יש סימן קטן ודק שמסמל זאת. זה מבטא את הספירה היותר עליונה, את מה שמעבר לאותיות. ולמסקנה, גם קוצו של יוד הוא חלק מהכתב.

בכל אופן, עיסוקנו היום הוא במוקף גויל, כיוון שהגמרא דוחה את ההסבר של קוצו של יוד כ"פשיטא", ומציעה שמדובר בהיקף גויל. כפי שנראה בסוף, ייתכן שגם הדין של היקף גוויל קשור ביסודו לדין קוצו של יוד.

ב. היקף גוויל – תוצאה או מעשה

1. תוכו של ה' - הסוגיה

כאמור, הגמרא מציעה שלא מדובר על קוצו של יוד, אלא על היקף גויל:

"אלא לכאידך דרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה"                          (מנחות כט.)

בפשט הכוונה שאסור שהאותיות תהיינה דבוקות אחת לשניה, כך מובא ברש"י. בהמשך יש פה שתי סוגיות, וסוגיה קטנה באמצע שצריך לראות היכן היא מתיישבת:

"אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו פסול א"ר זירא לדידי מפרשה לי מיניה דרב הונא ורבי יעקב אמר לדידי מפרשה לי מיניה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול"                                  (שם)

אם ו' נפסקת, אז קיבלנו אות י'. אבל גם אם אות ה' נפסקת, זה יכול להיות י' או ר' וכו', ולפעמים אי אפשר לקרוא. מה שעושים זה מביאים תינוק שהוא לא חכם ולא טיפש ורואים אם הוא מזהה את האות הזו אזי הכתב כשר

הגמרא דנה באות ה' - אם ניקב תוכה כשר, אם ירכה פסול. ירכה של האות זה וודאי חלק הכתב הימני של האות. מהו 'תוכה'

1. רש"י: הירך השניה שנמצאת בתוך ה-ה', הירך השמאלית.
2. רש"י2: המילוי, הקלף, בתוך האות.

לאפשרות השניה יש לשאול: לכאורה פה הפסול לא בגלל שנדבקו האותיות - שהרי אין הצמדות לאחרים, אלא זה בתוך האות. אין שום דיבוק בין האותיות. לכן רש"י העדיף את הפירוש הראשון, שתוכו של האות ה' זה הירך השמאלית עצמה. (הנמצאת בתוכה של האות ד המקיפה אותה)

אולם, האפשרות השניה מופיעה במפורש בירושלמי (מגילה א', ט', שתוכו הכוונה לקלף שבאמצע.

נשוב בהמשך אל ניקב תוכה. אבל גם בחלק הראשון יש קושי שהרי נפסק בגמ' שאם ניקב ירכה (החלק הימיני) ותינוק יודע לקרוא האות כשרה. והרי עכשיו אמרנו צריך היקף גוויל מארבע רוחות וכאן ברוח אחת אין היקף גוויל אלא נקב?

2. היקף גויל - שלא יהיו אותיות דבוקות

כותב הבית יוסף:

וא"ת והיכי מכשרינן באיפסיק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ (כט.) כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ויש לומר דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת אבל היכא דאיפסיק בנוקבא לא והכי דייק לשון רש"י שפירש שאין גויל מוקף לה שמדובקת באות אחרת …"                                                        (בית יוסף על או"ח סימן לב )

כל הבעיה של היקף גויל, לפי זה, הוא כי יש דיבוק בין האותיות. כל עוד אין דיבוק בין האותיות, בין אם כי הגיע הכתב לקצה היריעה (ואינו מוקף שם גוויל) ובין אם יש נקב, אין פה בעיה. זה ההסבר הראשון בבית יוסף.

החקירה היא בהיקף גויל:

א.    היקף גויל זה בשביל שלא יהיו אותיות דבוקות.

ב.    היקף גויל הוא מסיבות אחרות, כפי שנראה.

3. היקף גויל מלא - בזמן הכתיבה

"ועוד יש לומר דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה אם ניקבה אח"כ כשרה כיון שתחלתה היה בכשרות אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו אע"פ שיש בה שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א (תפילין ה"כ)"                                                                (בית יוסף שם)

רק אם מתחילת הכתיבה היה נקב פסול משום חסרון בהיקף גוויל. ויקשה, אם אתה מדבר על צורת האות, מה זה משנה אם היה לפני או אחרי? לכאורה העיקר שיש היקף גויל, מה זה משנה שהיה פעם אות עם היקף גויל ועכשיו אין?!

אם גוי כתב מזוזה זה פסול. אם יהודי כתב מזוזה לא כסדרה באלו גם אם הכתב נראה ללא פגם מעשה הכתיבה היה פסול, אז יש הלכות כתיבה איך שכותבים את הדברים – ולרוב השיטות זה פסול של לא כסדרן (רמב"ם תפילין א', י"ז). כך גם בדין חק תוכות, שפסול בעצם כי לא נכתב כמו שצריך. בכל אופן, מבין הבי"י שכתיבה תמה זה דין בכתיבה. בזמן הכתיבה עצמה.

צריך לעשות לדברים סיומת[2]. אם אחר כך טושטשה הסיומת בדיעבד יהיה כשר. אם כתבתי מראש בסוף יריעה או בנקב לא סיימתי את הכתב, אבל אם כתבתי כמו שצריך אז זה עובד, במבחן המעשה, לא התוצאה.

4. היקף גויל בגיטין – כתיבה תמה

בגמרא בגיטין נאמר:

"תנו רבנן הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ... ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לא צריכא דמעורה"                                   (גיטין כ:)

התוספות שואלים על כך:

"לא צריכא דמעורה. מכאן מדקדק ר' יצחק בר מרדכי דאין צריך בגט שתהא כל אות ואות מוקפת גויל מארבע רוחותיה כדאמר הכא דמעורה ור"י אומר דאין מכאן ראיה דהא דקאמר דמעורה היינו רגל ך' של שיטה עליונה בט' של שיטה שתחתיה או ראש ל' בה' או בח' שלמעלה הימנה ומ"מ נראה לר"י דאין צריך ראיה להכשיר דדוקא בס"ת תפילין ומזוזות בעינן שיהו האותיות מוקפות גויל כדאמר בפרק הקומץ (מנחות דף לד.) משום דכתיב בהו וכתבתם כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפידא" (תוספות שם ד"ה דמעורה)

את דעת הר"י עוד נציין, כי הרמב"ן חולק על כך - אבל בכל מקרה למסקנה הר"י סבור שיש חילוק בין ספר תורה תפילין ומזוזה בהם צריכים שהאותיות יהיו מוקפות גויל, לבין גט.

האור זרוע אומר:

"ואין לחלק ולומר דדוקא בתפילין (כעין) [בעינן] שתהא אות מוקפת גויל אבל לא בגט דהא כתיבה כתובה בו ואין זו כתיבה. ומעשה בא לפני מורי אב"י העזרי זצ"ל בגט שלא הקיף גויל את האות ופסלו." (אור זרוע גיטין תשט"ו)

לפי האור זרוע, הבעיה היא במבחן התוצאה – צורת האות , ולכן לא משנה איך זה התחיל לפני כן. אולם, לפי התוספות יש הבדל בין גיטין לבין סת". בגיטין זה כשר, כי מסתפקים בזה שזה ניכר. יש אמנם מעשה מצווה של כתיבה - "וכתב לה" אבל אין דין 'וכתבתכם' - כתיבה תמה.  

אם נגיד שזו בעיה בצורת האות תהיה בעיה, אבל אם אין בעיה בצורת האות זה יהיה פסול רק בסת"ם ובגט יהיה כשר.

5. דיבוק אותיות – בדיעבד כשר?

למדנו מהבית יוסף שאם נפסק בנקב אחרי זה יהיה כשר. שאלה לבית יוסף - האם גם בדיבוק אותיות בדיעבד זה יהיה כשר, שהרי בשעת כתיבה זה היה כשר?

"ומ"מ דוקא בנפסק ע"י נקב דהב"י בתירוצו השני הוסיף דע"י נקב בעינן ג"כ שנפסק אח"כ אבל בנגיעה אות לאות אף שנכתב בכשרות ונפסק אח"כ פסול כדמשמע בסעיף י"ח. דבר משה חא"ח בסי' י"ג... סובר דגם זה תליא בב' התירוצים שבב"י ולתירוץ ב' כשר אך שצריך לחוש לחומרת ב' התירוצים ונמצא שיש בזה לדבריו ספיקא דדינא.

ומהסעיף י"ח אין ראיה כלל דשם מיירי בעת הכתיבה גופא אחר שנגמר צורת האות נגע אות בחבירו משא"כ בזה שכבר סילק ידו. וסברא זו מוכרחת ממ"ש השו"ע מגיע לסוף הקלף ע"כ דאין סובר כהירושלמי דמכשיר בנגיעת אות לאות אחר שנגמרה צורתה וכמ"ש הפרישה וביאור הגר"א ואעפ"כ כתב לבסוף בלי היקף קלף מתחלתה דוקא משמע דאם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר וע"כ הטעם כמו שכתבנו ומתוך מה שציין הגר"א בסי' י"ח סק"נ עי"ש משמע ג"כ שמפרש להשו"ע דמיירי בעת הכתיבה ואין סותר כלל לסברת תירוץ הב' שזכרו הש"ע בסט"ז. היוצא מדברינו דאין ראיה להחמיר יותר בזה ממה שסובר בעל דה"ח שם עי"ש דהוא ספיקא דדינא ונ"מ לענין להוציא אחרת עי"ש" (ביאור הלכה ל"ב, ט"ז)

מחלוקת האם יהיה כשר בדיבוק אותיות אחר כך.

בבית הלוי כתב:

"ועיין בב"י שהביא בשם הרשב"א דבנדבק מלמעלן פסול ולא מהני שיגרור אח"כ הדיבוק (דכיון דנפסל קודם גמר האותיות גם כשגוררן אח"כ פסול דהרי הוא חק תוכות, אבל מלמטן כשר, כיון דנגמר כתיבתו בהכשר ונדבק אח"כ מהני גרירה ולא מקרי חק תוכות. וסיים הרשב"א דמשום דמהני גרירה תני כשר דגם גרירה א"צ, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו. וכן הוא דעת הסמ"ק הביאו הטור דנדבק קודם גמר כתיבתו לא מהני גם אם יגרור ובנדבק אח"כ מהני"                    (בית הלוי על התורה, הוספות)

לפי הרשב"א, בגלל שראוי לגרור אז לא צריך לגרור, "דכל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו", אם אני יכול לעשות את הדברים אין צורך לעשות אותם בפועל. בכל אופן דווקא אם ניקב או נדבק לאחר כתיבה כפי שלמדנו עד כה

"אבל הרא"ש פוסק דבכל גווני מהני גרירה דבכה"ג לא מקרי חק תוכות"         (שם)

גרירה מועילה בכל מקרה, כי זה לא נחשב 'חק תוכות'. למרות שנדבק בזמן הכתיבה, אם אתה גורר זה כשר. ויש לעיין הלא בשעת כתיבה לא היה הקיף גוויל ומה שגורר כעת מכשיר מעכשיו את ההיקף גוויל ומשווה לאות צורה והרי זה 'חק תוכות' שפסול?!

להלכה, כתב השו"ע:

"מ"ם פתוחה שנדבק פתיחה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות… ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה, פסול. ואם גרר והפרידה כשר, ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתבוה כתקנה"                                           

                                                              (שו"ע או"ח ל"ב, ט"ו)

יבואר לפי הדרך שלישית

ג. היקף גויל כמטרה בפני עצמה

1. הצעה שלישית – היקף גויל הוא ערך בפני עצמו הקשרו להלכתה ומשפטה של האות (כפי שכתב רש"י)

עד עכשיו ראינו שני הסברים בהיקף גוויל:

1. מבחן התוצאה
2. בדרך המעשה.

אבל שניהם דיברו על איך האות נראית או איך היא צריכה להסתיים בכתיבה. אולם, אפשר להסביר בצורה נוספת - צריכים רווח בין אותיות לא כסימן להראות איפה מסתיימות אותיות, אלא זו עצמה המטרה - שיהיה היקף של גוויל.

רואים שהשו"ע פסק זאת, לפחות מההיבט הזה, שמטרה היא רווח. זו לא צורת האות, אלא דין שונה בפני עצמו. ממילא, מובן מדוע לא צריכים את זה בגט, כי זה חלק מתמות הכתיבה. וכן מדוע מותר לגרור גם אותיות שנדבקו בשעת כתיבה שהרי אין פיסול בצורה האות רק יש חובת רווח בין אות לאות ולכן גם אם בשעת כתיבה היה רווח ואח"כ ניקב הרווח אמור להיות פסול כי הרווח הוא מציאות לעצמו.

ויש בזה לימוד גדול על הצורך ברווח להתבונן בין אות לאות ובכלל בחיים הרווח הוא המרחב שמאפשר את ה'רוח' היוצאת מהאות.

אם כן, יש בידינו שלוש הסברים:

1. תוצאה - שתהיה תוצאה של כתיבה שאפשר לקרוא אותה ולא דבוקה לאחר.
2. מעשה הכתיבה - כמו חק תוכות. גם אם לבסוף התוצאה לא תתקיים (כמו ניקב אחרי כתיבה)
3. מוקף גוויל - ריוח בעצם.

מעין האפשרות השלישית אנו מוצאים בדברי רש"י בתחילת ספר ויקרא:

"ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רויח למשה להתבונן בין פרשה  (רש"י ויקרא א', א')

לדוגמא בשירה המובאת בתורה יש רווחים יותר גדולים, זה פואמה, זה לא רק המסר המילולי אלא גם את המעבר. יש ברווח, אותיות רוח, אותיות חור, הרוח שנכנסת בין אות לאות. אומרים שבקלינאות תקשורת, מטפלים הרבה פעמים בילדים שלא עושים רווח. בכתיבה, בדיבור. עשה רווח. תנשום. הרווח הזה נותן מקום להתבונן היטב. להפנים, לדרוש.

2. הצעה רביעית – העיקר הוא הגוויל – 'האש הלבנה'

בתפיסה המרחיבה, שאולי היא המקורית, המחזירה אותנו לקוצו של יוד, אולי המקור הוא הגוויל. הרקע שעל גביו נכתבים האותיות הוא בחי' רקיע שבו נתלים המאורות. יש דבר קדום למדיום של האות הכתובה. האות כשמה היא כבר הסימן שמבטא משהו תם – שלם למעלה מהשבילים השחורים המבטאים אותו.

ההד ההלכתי לזה הוא בשניים:

בתחילת הסוגיה למדנו "ניכתב תוכה כשר" בפרוש השני כתב רש"י חללה של האות. בהוו"א פסול מאיזה טעם והלא יש הקף גוויל מסביבות צורת האות? אלא שהפרוש המרחיב ל'הקף גוויל מארבע רוחותיה' הוא שלכל אות קודם הקף[3] המתחם קדום שלה, כנ"ל. ולפי הירושלמי אכן שייך לפסול בניקב חללה. ובשו"ע כתב שיש להיזהר בזה.

לעיל ראינו את הסוגיא בגיטין, האם צריך היקף גוויל בגט, וכתב התוספות:

 " ...ור"י אומר דאין מכאן ראיה דהא דקאמר דמעורה היינו רגל ך' של שיטה עליונה בט' של שיטה שתחתיה או ראש ל' בה' "

לפי התוספות אם רגל של ך נכנס לתוך המרחב של האות ט אין בזה פסול של 'היקף גוויל' אבל הרמב"ן חולק שם. ומטעם הנ"ל שההקף גוויל הוא כל מרחב האות.

וכן פסק בשו"ע:

"אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם, כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל, אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף"                                                                  (שו"ע ל"ב, ט"ו)

יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה"                                                                                (שם ט"ז)

צריך שהכתיבה תהיה תמה וזוהרת - לא רק שלא נאבד אותיות, אלא שאות תהיה עם חלל הקדום שלה. .

3. אש שחורה על גבי אש לבנה

כך נאמר בירושלמי:

"רבי פנחס בשם רשב"ל: התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא"                             (ירושלמי שקלים ו, א')

הנה הגוויל נקרא אש לבנה בבחינת "מימינו אש-דת למו". האש מימינו זה האש הלבנה הקודמת לתוכן המסויים שהוא בחינת דת - האש השחורה.

יעויין בדובר צדק (קונטרס נר המצוות עשה א') לר' צדוק, שהאריך בזה.

וכך כתב הרב קוק:

"הַהַכָּרָה הַגְּדוֹלָה בַּמְגַמָּה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר לַתּוֹרָה, וְלַנְּבוּאָה וּלְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּכְלָל, מְבִיאָה אֶת הַמַּחְשָׁבָה לִסְקִירַת הָאַחְדּוּת שֶׁלָּהֶם. וְנִמְצָא שֶׁהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים כְּלוּלִים בַּתּוֹרָה, וְהַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת כְּלוּלָה וּמְאֻחֶדֶת בִּקְדֻשָּׁתָהּ הָעֶלְיוֹנָה בְּקוֹל אֱלֹהִים חַיִּים, שֶׁכָּל אֲשֶׁר נִשְׁמָתוֹ חַיָּה מַקְשִׁיב הוּא וְשׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל הַגָּדוֹל הַזֶּה, הַהוֹלֵךְ וּבוֹקֵעַ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְכָל דּוֹרוֹתֶיהָ מַכִּירָה הִיא אֶת הַיְסוֹד הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁל אַחְדּוּתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וּמִתְדַּבֶּקֶת הִיא בּוֹ בְּכָל לִבָּהּ וּבְכָל נַפְשָׁהּ, יוֹדַעַת הִיא שֶׁתּוֹרַת ד' תְּמִימָה, יוֹדַעַת שֶׁתַּמְצִית נִשְׁמָתָהּ הַמְאֻחֶדֶת נוֹבַעַת הִיא מֵאוֹר הַמְאֻחָד אֲשֶׁר לְתוֹרַת אֱמֶת זוֹ, שֶׁאוֹר ד' אֶחָד מוֹפִיעַ בָּה בִּבְלִיטָה מְחֻוֶּרֶת, בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה, וְהִיא שָׂמָה כָּל מַעְיָנָהּ בִּמְקוֹר חַיֶּיהָ זֶה. בְּטוּחָה הִיא שֶׁהוּא לָהּ מִגְדַּל עֹז, יוֹדַעַת הִיא שֶׁכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא רַק שֵׁם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֵׁם אֶחָד, הֶגֶה אֶחָד, אֹמֶר אֶחָד, שֶׁאֵין עוֹד, שֶׁהַכֹּל בּוֹ כָּלוּל" (אורות התורה ד', א')

כתיבה תמה היא הכתיבה שבאה מזיקה אל ה"תורת ה' תמימה" נובעת מאור המאוחד אשר לתורת אמת.

סיכום

קוצו של יוד מורה על משהו עליון. מי שלא מבין בזה לוקח את זה למקומות אחרים, כמו גורדון, אבל אנחנו רואים שזה ההיפך זו הצבעה על השמעות העמוקה קדם מילית שהמילים הם צינורות שפע לה. וזה המבוטא בהלכה (הראשונה בסוגיות) המיוחדת של בעינן הקף גוויל לפי ההעמדות המדורגות.

ראינו 4 הסברים בהיקף גויל:

1.     התוצאה.

2.     מעשה הכתיבה.

3.     דין שיהיה רווח בין האותיות, בשביל האותיות, להתבונן באותיות. רווח הוא חלק מהתמימות של האות.

4.     סוד קוצו של יוד - הדים הלכתיים שהרמב"ן מביא, של הירושלמי עם החללה, יש 4 רוחות, בואי הרוח, משהו גדול מהאות עצמה. האש הלבנה. האות היא ההופעה הבולטת של האש התמימה.

  [1] שם הויה סדר האותיות כנגד: חכמה, בינה, ת"ת (הכולל את ו' קצוות) ומלכות אות אחרונה. קוצו של י' מצביע על הספירה הנאלמת ספירת הכתר.

[2] יש לזה משמעות להרבה דברים שצריך לסיים את הדבר ולא לתת לו להסתיים מאיליו. 

[3] בשפת הקבלה אפשר לכנות את ההיקף הראשון הצמוד לאותיות "מקיף קרוב" ולהיקף המרחבי הקדום "מקיף רחוק". כנודע בדרוש הצל"ם (האות ם מבטאת את המקיף הרחוק, מתאים לנאמר כאן 'מוקף מכל ארבע רוחותיה').