הרב יוסי שטרן - שיעור כללי ברכות - פרק ראשון - 5 - מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר

תקציר השיעור:

כפי שראינו בזמן התחלת קריאת שמע של ערבית, הדעות השונות לגבי התחלת זמן קריאת שמע יכולות לתפקד כסימן או כסיבה. בקריאת שמע של שחרית, סימני ההבחנה יכולים לתפקד כסימן, מתי באמת מתחיל היום, או כסיבה – בעקבות מצבים שונים של האדם והעולם, הוא יכול להתחיל לקרוא קריאת שמע.

בחלק הראשון של השיעור נעיין בסוגיית הגמרא, ונעמיק במחלוקת הראשונים האם אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית רק מהנץ החמה, או שהזמן שבין עלות השחר להנץ החמה אפשרי גם לקריאת שמע של ערבית וגם של שחרית.

בחלק השני של השיעור, בעקבות הירושלמי, נטען שכל אחת מהדעות במשנה ובברייתא מייצגות שלב אחר בו האדם צריך להיות על מנת שיוכל לקבל עול מלכות שמים של שחרית: היכולת להכיר בדומם, צומח וחי, האפשרות לראות בני אדם, ולבסוף – התקווה להבחין בין מלכי עכו"ם למלכי ישראל. בשלב זה אנו מגיעים למצב של "ייראוך עם שמש" - לקבל על מלכות שמים, לראות את האין, עם השמש.

מאימתי קורין את שמע בשחרית: משיכיר!

ברכות פרק א' שיעור כללי 5 - הרב יוסי שטרן

א. הסימנים במשנה – סימן או סיבה?

כאשר למדנו על קריאת שמע של ערבית, ציפינו שהדין יהיה לפי התחלת הלילה. במקום זאת, המשנה הביאה מימרא ללא מחלוקת (אם כי בברייתות שהובאו בגמרא ראינו דעות רבות) בניסוח מפתיע, של "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם" (משנה א', א'). הגמרא דנה בזה, ומסבירה שיש רובד אחר של לימוד: "מילתא אגב אורחא קמשמע לן" (ב.). ומסתבר שיש רובד של "נעשה", לעשות מה שצריך ומתי שצריך – אך יש גם רוב נוסף, רובד ה"נשמע", כמו שמע ישראל, שזה קבלת עול מלכות שמים. בסוף ה'שמע' מוביל ל'מעש'. לכן המשנה, אותיות 'נשמה', הובילה אותנו יפה למשמעות זמן קריאת שמע. כפי שראינו בשיעור הראשון, שעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם ביטוי לזמן המהותי של ק"ש, התחדשות היום כמו כהן שהיום החדש מטהר אותו.  

גם במשנה השניה, לגבי קריאת שמע של שחרית, אנחנו מקבלים את אותה ההפתעה. אנו לומדים על סימן לזמן, שהוא בעצם סיבה ממשית. בשיעורנו היום נעיין תחילה בסוגיה בדרך הראשונים, ולאחר מכן נציע מהלך המבוסס על הסתכלות פנימית של הסימנים כסיבות.

כך נאמר במשנה:

"מאימתי קורין את שמע בשחרית? — משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי. (וגומרה) עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה"               (משנה א', ב')

ברור למשנה שיש זמן קולקטיבי של "ובקומך" (דברים ו', ז'), ולא כל אחד מתי שהוא קם (כי אחרת הגבולות נפרצים לחלוטין). אז חכמים צריכים לתת שיעור לאותו ה"ובקומך".

אם היו צריכים לתת שיעור של גדרי היום, היינו שומעים משהו כמו שמופיע במשנה במגילה:

"אין קורין את המגילה, ולא מלין, ולא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כב כנגד יום לא תטבול, עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר, כשר"                                              (משנה מגילה ב', ד')

הגמרא שם (מגילה כ.) מביאה רשימה ארוכה ומפרטת את הדין הזה. בכל מקרה, היינו מצפים שהמשנה תדון בזה, באיזו הגדרה קשיחה של בוקר אנחנו צריכים להיות: האם בנץ החמה או בעלות השחר. האם כשהשמש נראית (נץ החמה) או כשהאור שלה מתחיל להאיר (עלות השחר). היציאה מהמקבילה לזמן מוגדר כמו הנץ החמה או עלות השחר, והגעה לדין של "משיכיר", מחייבת אותנו בהתבוננות.

במבט ראשון היה מקום להציע שהם נחלקו מתי הזמן שבו אנשים, באופן כללי, קמים בבוקר. אולם, נדמה שניתן להציע שתי הצעות רוחביות בדבריהם:

1.     סימן. מה שמובא הוא סימנים שמראים את זמן הקימה. הקימה הוא מה שהתנאים מחפשים.

2.    סיבה. אולי הסימנים האלה הם לא רק סימנים, אלא הם סיבה - הם מה שמעורר את קריאת שמע.

לפי האפשרות השניה, יוצא שהם לא נחלקו מתי הזמן שבו אנשים קמים, אלא שההגדרות שהחכמים הביאו הם מה שמחייב אותנו אחר כך לקרוא קריאת שמע.

למעשה, לפי האפשרות הראשונה קשה, כי אם כבר יודעים מתי זמן הקימה, אז מדוע לא פשוט לומר זמן ממשי, כמו שעות זמניות אחרי עלות השחר וכדומה. לעומת זאת, לפי האפשרות השניה, שמדובר בסיבה, ברור למה כתבו את הדברים – כי הם הסיבה ממש ל'בקומך'.

ב. הערות בעקבות סוגיית הגמרא

הגמרא במנחות לומדת מ"וראיתם אותו וזכרתם..." (במדבר ט"ו, ל"ט) שנאמר בציצית כך:

"...לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו ואיזו זו זו קרית שמע דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן"                                          (מנחות מג:)

יוצא מכך, לכאורה, שהזמן של קריאת שמע תלוי בזמן שאפשר לראות ציצית, ויש פה לימוד מקורי על הדין של יכיר.

גם הגמרא אצלנו מבינה שהתכלת והלבן הוא בציצית – "בין תכלת שבה ללבן שבה" (ט:). בהמשך מובאים הסברים שונים בין מה למה מבדילים:

"תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר"ע אומר בין חמור לערוד ואחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו"  (ברכות ט:)

תשומת לב, שהניסוח של "אחרים" הוא אחר (התוספות [ד"ה אחרים] מעירים, שאחרים כאן זה לא רבי מאיר). בעוד שתנא קמא ורבי אליעזר במשנה, ורבי מאיר ורבי עקיבא בברייתא, מדברים על "משיכיר", אחרים מדברים על "משיראה... ויכירנו". בנוסף, בעוד שכל התנאים מביאים ניסיון להכיר בין שני דברים דומים, אחרים מדברים על הכרות מיניה וביה של דבר אחד, יראה את האדם ויכירנו.

בפסיקת ההלכה כותבת הגמרא:

"אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. א"ר זירא מאי קראה (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים"                                                               (ט:)

מה היחס בין רב הונא ובין אביי? האם רב הונא פוסק באופן כללי כאחרים ואביי חולק, או שאביי מפרש אותו ולכך גם רב הונא מתכוון?

בירור נוסף שצריך לעשות הוא האם "יראוך עם שמש" זה דין בקריאת שמע, או שזה דין בתפילת שמונה עשרה ובגלל זה נאלצנו להזיז את זמן קריאת שמע. רש"י כותב ש"יראוך" זה לשון יראה, זה קבלת היראה של שמע ישראל. למרות שאולי היינו מבינים שהכוונה לראיה. לפי דבריו יוצא שהענין של ותיקין הוא מכוון לקריאת שמע.

ג. פסיקת ההלכה בעקבות דברי רשב"י – בין עלות השחר להנץ החמה

1. הסוגיה

דף אחד לפני כן נאמרו שתי מימרות שונות בשם רשב"י:

"תניא ר"ש בן יוחי אומר בפעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה… איכא דמתני להא דרב אחא בר חנינא אהא דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר משום ר' עקיבא גפעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה"                                                                          (ח:)

לפי המימרא הראשונה, אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית מיד אחרי עלות השחר. לפי המימרה השניה, אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית לפני הנץ החמה. השאלה היסודית בראשונים היא איך לפסוק בין הברייתות:

1.     רבינו תם, בעל המאור: המימרות חולקות, והלכה כמימרא השניה שקריאת שמע של שחרית אפשר לקרוא רק מהנץ החמה.

2.   רוב הראשונים ופסיקת ההלכה: שתי המימרות נפסקות להלכה, אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית ושל שחרית בזמן שבין עלות השחר להנץ החמה.

2. שיטת רבינו תם – קריאת שמע לאחר הנץ החמה

לפי רבינו תם ובעל המאור, המימרות סותרות אחת את השניה בשאלה האם הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה הוא זמן של קריאת שמע של ערבית או של שחרית. להלכה, אנו פוסקים כברייתא השניה, דברי רשב"י בשם רבי עקיבא – את קריאת שמע של הבוקר אפשר לקרוא רק מהנץ החמה.

שיטתם מתאימה לעקרון הפשוט שראינו מהמשנה והגמרא במגילה, לפיו כל מצוות שביום זמנן מהנץ החמה, ומניחות שהנץ החמה הוא תחילת היום. ניתן להביא הוכחה לשיטתם מהסיפור על הנברשת של הלני המלכה, המופיעה במסכת יומא. לאחר שהמשנה מספרת על "נברשת של זהב" שתרמה הלני המלכה, מביאה הגמרא את הברייתא הבאה:

"תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע"                                                     (יומא לז:)

 יוצא שכאשר החמה זורחת – זה הזמן של קריאת שמע! הדברים מתאימים לשיטת רבינו תם ובעל המאור.

לגבי ותיקין, ש"גומרה עם הנץ החמה", מסביר רבינו תם:

"אבל רבנו תם ז"ל כתב בתשובה דזמן קרית שמע אינו אלא עד לאחר הנץ וכההיא דיומא דנברשת של זהב, וכרשב"י משמיה דרבי עקיבא דאמר פעמים שאדם קורא שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ודוקא לאחר הנץ החמה קאמר וכדפסק ריב"ל כותיה, והותיקין היו ממהרין קודם זמנה ומשום חביבות התפלה כדי שיסמכו גאולה לתפלה, והא דאמר אביי כאן [ט' ב'] לקרית שמע כותיקין לאו למימרא שיהא הלכה בק"ש עצמה כותיקין אלא לסימנא בעלמא נקט לה וה"ק לק"ש לדידן כותיקין לתפלה דהיינו סמוך להנה"ח מלאחריו"                                                           (רשב"א ח: ד"ה קצרו)

3. שיטת רוב הראשונים – קריאת שמע לאחר עלות השחר

כאמור, רוב הראשונים, ביניהם הרי"ף והרמב"ם, סבורים ששני המימרות של רשב"י נפסקות להלכה. דברי אביי שלתפילין כאחרים ולקריאת שמע כותיקין זה בגלל התפילה, אבל קריאת שמע של שחרית אפשר עוד לפני הנץ החמה.

המדרג לפי גישה זו הוא כך:

א.    בדיעבד – מעלות השחר.

ב.    לכתחילה – כאחרים, משיכיר.

ג.     מצווה מן המובחר – כוותיקין, סמוך להנץ החמה.

הרמב"ם כותב, שבערב אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית עד הנץ החמה רק אם אנוס, אם לא אנוס לא יוצא ידי חובה. אולם, בבוקר אפשר גם בשעת הדחק ולא רק כשאנוס (קריאת שמע א', י"א).

שאלה שניה שלא לעסוק בה היא האם אפשר באותו יום לקרוא קריאת שמע של ערבית ושל שחרית בזמן שבין עלות השחר להנץ החמה.

לכאורה, מהסוגיה של "השכים לצאת לדרך" מפורש שזמן קריאת שמע איננו מעלות השחר:

"דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה "                                       (ברכות ל.)

לרבינו תם זה הגיוני, כי הוא פסק שהזמן הוא רק מהנץ החמה. אבל מה יגידו רוב הראשונים – יוצא שזמן התחלת קריאת שמע, אפילו בדיעבד, מאוחר לזמן תפילה!

הרמב"ן מסביר שיש חלוקה בין קריאת שמע ותפילה: כפי שלמדנו מדין קריאה על העץ, שתפילה אי אפשר להתפלל על העץ וקשה מאוד לכוון, אבל קריאת שמע אפשר. אותו דבר פה - קריאת שמע אפשר לעשות בדרך, קבלת מלכות שמים היא מתאימה לדרך, אבל תפילה אי אפשר ולכן מקדימים, כי זה דחק אמיתי.

במסכת יומא לגבי אנשים שהתפללו עם אנשי המשמר (בעלות השחר) לא יצאו ידי חובה. למה? הרי אפשר להתפלל קודם הנץ החמה לשיטות אלו! הראשונים הציעו מספר אפשרויות:

1.     רש"י אומר שזה היה לפני עולת השחר, שזו שיטה דחוקה כמובן כי אין אפילו הו"א שדבר זה יועיל.

2.    יש מי שאומר שאלו גמרות חלוקות, ולא פסקו כמו הגמרא שם.

3.   ניתן לומר שקנסו - בשעת הדחק אפשר להתפלל, אבל אם אתה רגיל להתפלל עם אנשי משמר זה הזמן שהוא כבר לא שעת הדחק אלא התרגלת.

מעניין, שהרמב"ם השמיט את דין יכיר:

"ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו [עישור] שעה קודם שתעלה השמש ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר"

                                                   (רמב"ם קריאת שמע א', י"א)

הרמב"ם משמיט את הזמן של המשנה, ופשוט אומר שלכתחילה הזמן הוא שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, אבל השולחן ערוך כן מכניס את דברי המשנה:

"זמן קריאת שמע של שחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות שהוא רביע היום ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין (פירוש תלמידים. ורש"י פירש אנשים ענוים ומחבבים המצות) שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד" (שו"ע או"ח נ"ח, א')

ד. המדרג בעקבות הירושלמי

1. דברי הירושלמי

הירושלמי מבסס את הדעות השונות של זמן התחלת קריאת שמע בשאלה של "וראיתם אותו":

"בעי מתניתא בין תכלת שבה ללבן שבה. ומה טעמין דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו. ומה טעמיה דרבי אליעזר וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבועין. תני בשם רבי מאיר וראיתם אותה אין כתיב כאן אלא וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה – מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד והכסא דומה לספיר ... אחרים אומרים וראיתם אותו כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו (ירושלמי ברכות א', ב')

הבסיס לפי הדעה הזו הוא ראיה. מכאן כבר שזמן התחלת קריאת שמע הוא לא רק מתי בני אדם קמים, אלא משהו שרואים.

הגמרא בירושלמי ממשיכה ועושה הכלאה מעניינת של דעות:

"תניי תני בין זאב לכלב בין חמור לערוד, ואית תניי תני כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. הוא בעי מימר מן מר בין זאב לכלב בין חמור לערוד כמן דמר בין תכלת לכרתן, ומן דמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו כמן דמר בין תכלת ללבן"               (שם)

בעצם יוצא שיש שתי דעות דומות:

1. מי שאומר בין זאב לכלב זה כמו בין תכלת לכרתי.
2. מי שאומר שיהיה מכיר את חבירו זה כמו בין תכלת ללבן.

יוצא שבניגוד למשתמע מהבבלי, לא מדובר בהדרגתיות אלא בשתי אפשרויות שונות. וכמו כן ברור לירושלמי שבין תכלת ללבן זה "בה", בציצית. (ולא כפי שפרש רש"י בגיזה)

בעקבות הירושלמי, ניתן לבנות סולם של "וראיתם אותו". מלבד הזמן האסטרונומי של "עלות השחר", כאשר קרני החמה מופיעים בעולם, ניתן לראות 4 מדרגות, ומדרגה חמישית על גביה:

א.    דומם – תכלת ולבן.

ב.    צומח – תכלת וכרתי.

ג.     חי – הסימנים מעולם החי.

ד.    מדבר – משיכיר את חברו.

ה.    מלכות – בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם.

2. דומם-צומח-חי

מי אחרי עלות השחר מגיע הזמן של "משיכיר בין תכלת ללבן". בפשטות, הכוונה כשיש כבר קרני חמה, ויש להם איזו שהיא השפעה בעולם, – אפשרות לראות משהו, יש "אור חוזר". במצב זה מדובר בדומם, כי זה בין תכלת ללבן בגיזה.

השלב הבא הוא צומח, הזמן שמתכלת לכרתי - תכלת זה שמים וכרתי זה הצומח. יש הבחנה בין עבודת האדם. לא מספיק שיש אור שיש לו איזה שהיא השפעה על המציאות, אלא צריכים אור שמשפיע על עבודת האדם, על האדמה שעבד בה[1]. האור מבדיל בין הדברים, המזמין את האדם לעבודתו בהשכם.

השלב השלישי הוא עולם החי[2], ובו יש שתי אפשרויות: זאב וכלב, וחמור וערוד. נראה להסביר את ההבדל ביניהם כך. זאב וכלב הם מינים שונים, הם דומים אבל שונים. הכלב נועד שלא יבואו הזאבים, הכלב שומר על קומת החי מפני הטורפים. "ובקומך" מבחינת קומת החי. לעומת זאת, ערוד זה חמור בר. חמור זה אותו מין, אלא שזה פרא (רש"י: חמור בר) וזה מבוית. אז בשלב זה אנו לומדים כבר להבחין בתוך עולם החי, בין הטורף למגן, או בין הפרא למבוית.

3. מדבר – לראות ולהכיר את חברך

השלב הרביעי הוא שיטת אחרים, והוא כבר ברובד אחר לגמרי: קומת המדבר. זוהי שיטת אחרים, שהיא ענין אחר לגמרי, כי מדובר בתוך האדם עצמו. כשתראה שזה חברך, אז אפשר לקרוא קריאת שמע. מחוץ ל-ד' אמות עומד האדם, ועד שלא תכיר שזה חברך לא תוכל להתקדם. הסיבה לבוקר הוא לראות את חבירו. הראיה היא לא רק הבחנה ראשונית של הכרת עצם, אלא שיראה אדם וידע להכירו.

הבחנה זה שני דברים שצריך לסווג אותם, אבל יראה ויכיר צריכים להכיר את האדם. בקומך, לפתע אתה רואה את הפרצוף של האדם. זו הדרך לקריאת שמע, רק כשאתה מכיר את חבירך.

מהירושלמי, המזהה את זמנם של אחרים 'משיראה חבורו...' עם זמן שבין תכלת ללבן הוא זמן של ציצית,  משמע עוד יותר מזה: ראשית, הכל מתחיל בין התכלת ללבן שבציצית. בתוך הציצית עצמה, בקודש, יש הבדל. להסתכל מהתכלת לתוך הלבן שבה. משיראה את חבירו זה גם אותו זמן כמו תכלת ללבן שבה - אני מכיר אותו. לא רק יודע לזהות אותו אם צריך, אלא לראות את צלם הא-לוהים שבו. דרכו אני יכול לקבל עול מלכות שמים. מתוך ראית פני חברי אני רואה את הקודש שבו. הרבה פעמים אנחנו רואים בעיניים. פה אנחנו צריכים להכיר. "האדם יראה לעיניים", ואז הוא צריך להכיר.  

4. הקומה העליונה – המלכות עם השמש

אחרי זמן יכיר, יש את הותיקין, "יראוך עם שמש", שהוא זמן מעולה וייחודי עוד יותר.

זמן ק"ש של ותיקין לא מופיע כהגדרה חיובית, כי צריך לגמור ק"ש עם הנץ - אבל איך ידע מתי להתחיל? אין "וראיתם אותו", משהו חיובי שאפשר לראותו? הרמב"ם אומנם כותב שהוא "כעישור שעה" קודם הנץ, אך בגמרא לא מופיעה הגדרה זו.

נראה שהיא הנותנת. "וראיתם אותו"! אי אפשר לראות "אותו", אבל אפשר בבחינת "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג, כ"ג) לראות את ה'אין'. לכן פרש רש"י את "יראוך" מלשון יראה, כמו ותיקין שהם אנשים ענווים. כלומר, שזהו זמן לראות לפני השמש (כמו לפני ירח). השמש היא המאור שמשמשת את קונה וכנגדה אדם מתפלל תחת השמש לבקש צרכיו ולעבוד עבודתו לשמש את קונו. אבל לפני השמש יש את בעל השמש ממנו מתייראים ומקבלים עול מלכות שמים.[3]

רבי יוחנן, שמספר על ותיקין שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה, גם אומר שאם יזכה, יבחין בין מלכות ישראל למלכות עכו"ם (ט:). השמש נועדה לשמש את קונה, לכן גם התפילה שלנו היא עם השמש. לא חלילה שאנחנו עובדים את השמש, אלא עם גלגל החמה משהו מניץ גם אצלנו, ורגע לפני היציאה לעבודה אנחנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו את הכוחות לעולם הזה.

עוד מעט תעלה השמש, אז קצת לפני כן. הותיקין הן ענווים ומחבבים מצוות. מי שבאמת ענו וחכם יראה את מה שאין לראות. האם אפשר לראות את ה'? אי אפשר, אבל אפשר להסתכל, "יראוך עם שמש", תראה את בעל השמש שמזריח את השמש. מי שיש לו יראה ומכוון לזה, יודע ש"הנה האין שמש". מזהים שהשמש נמצאת על הפתח.

כך כותב רש"י:

"יראוך. מתי מתייראים ממך, כשמוראך מקבלים עליהם" (רש"י שם ד"ה ייראוך)

עם השמש הם כבר ייראוך. הם לא רק מתייראים ממך אלא נראים ורואים. היראה וראיה ביחד. מאימתי - מהאימה קוראים את שמע גם בשחרית. ראיה שגורמת לעול מלכות שמים שמתוכה, ליראה וריחוק שמתוכה יגיע לקירוב.

===

[1] מעין מה שראינו עם משמרות הלילה, שיש משמרות בארץ כמו שיש משמרות ברקיע.

[2] והוא כנגד החלק החיוני באדם. הסימן לדבר הוא עבודה עם בעה"ח, כדמיון של יציאה למרעה ושימור הצאן (בחינת המעבר מקין עובד האדמה להבל רועה הצאן). הזאב הוא בחינת הלילה והכלב הדומה לו, אלא שהוא שומר מפני הזאב.

[3] בהמשך הסוגיה הגמרא מקשרת בין מי שסומך גאולה לתפילה שאינו ניזוק כל היום, כשהכוונה לותיקין (עיין תוספות ד"ה כל הסומך), לבין ההבחנה בין מלכי אומות העולם למלכי ישראל:

"דא"ר יוחנן דלעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם"

אפשר שזהו עוד רמז להכרה עליונה, מלכי אוה"ע שהם מתייחסים לחמה הרואה מברך 'שנתן מכבודו לבשר ודם' הרואה מלכי ישראל אומר "שחלק מכבודו לבשר ודם'. ישראל הם 'חלק ה' עמו' – זהו הייראה של 'שמע ישראל'.