תקציר:

חקירה מפורסמת בהעדאת שור היא האם זה סימן או סיבה: האם לאחר שלוש נגיחות מתגלה (=סימן) שהוא בעצם שור מועד, או שהוא מתרגל ונהפך (=סיבה) לשור מועד. לאחר שנסקור את ההשלכות של שתי האפשרויות, נעלה שתי הצעות ביניים: סימן סיבתי, שלאחר שלוש פעמים התרגל ונמצא שיש פה תבנית מסוימת, וסיבה סימנית, שהשלוש פעמים יוצרים את האפשרות של המסוגלות להתגלות ולהתקיים. 

העדאת שור תם למועד

בבא קמא פרק א' - שיעור כללי 13 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. שאיפתנו שלעולם כולו יהיה טוב

נפתח בהתייחסות לרעידת האדמה שהתרחשה אתמול[1]. אנחנו מתפללים להצלחת כוחות החילוץ ולרפואת הפצועים. יש קולות שמזכירים לנו שאלו מדינות שעוינות אותנו, ואנחנו אומרים: כשצריך להלחם אנחנו נלחמים, אבל דווקא כשיש אסונות כאלה אנחנו יכולים להראות את שאיפתנו שבכל העולם ולכל העולם יהיה טוב.

2. בין תם למועד

אנחנו עוסקים היום בשור תם ושור מועד, נושא שמעסיק מאוד את חז"ל במסכת. מופיע גם בסיום המסכת, וגם במשנה הבאה של חמישה תמים ומועדים:

"מה בין תם למועד? אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו, ומועד משלם נזק שלם מן העליה"                                                  (בבא קמא א', ד')

פגשנו את הנושא הזה בקצרה בתחילת המסכת, כשסקרנו את האבות, ואת הקרן כאבי אבות, שכתבו אותה "כדי לחלק בין תמה למועדת" (ה:). נושא זה מופיע גם בהמשך המסכת באריכות מאוד.

3. חצי נזק תם קנס ייחודי או ממון

המחלוקת היסודית מופיעה בגמרא בדף טו:

"אתמר פלגא נזקא, רב פפא אמר ממונא רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא[2]. רב פפא אמר ממונא, קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה"                                                                (טו.)

הנפקא מינא הראשונית לשאלה האם זה קנס או ממון, היא "מודה בקנס פטור". שור שנגח והבעלים הודו לפני שעמד בדין - פטור. האם "אין משלם על פי עצמו".^[3] הגמרא ממשיכה לגבי דיון בצרורות, שמי שיודה בצרורות ייפטר, לכן לא כללנו בקנס את כל מי שמשלם פחות.^[4]

הסיבה במקרה שלנו שאין פה תיובתא, היא כי זה בעצם יותר ממה שהזיק. עקרונית הוא לא צריך לשלם כלל, ולכן גם החצי שנותן הוא יותר ממה שהזיק. לכן זה יכול להתאים לברייתא.

המאירי מתעסק בשאלה זו, ומביא שיש מי שרצה להציע שחצי נזק של תם אכן משתלם גם במודה בקנס:

"הרבה כתבו בשם גדולי המפרשים בסוף פרק שלישי שחצי נזק של תם משתלם על פי הודאתו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות ותמהו עליהם שהרי בסוגיא זו הקשו למי שאמר שהוא קנס ממה שאמרו המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו וכן אמרו בפרק שור שנגח מ' ב' אם תם הוה מודינא ומפטרנא ומ"מ לא כתבו דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריהם ומה שכתבו הוא שחצי נזק בבית דין אומרין לו לך ושלם אם הודה אלא שאין כופין אותו מה שאין כן בשאר קנסות שאין אומרין לו שלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתבוה בתשובת שאלה ואף בזו יש חולקין לומר שאין אומרין לו שלם כלל ולענין המית שורי את פלוני אם משלם כופר אם לאו יתבאר בפרק רביעי"                                       (טו: ד"ה והרבה כתבו)

בעקבות המאירי, ניתן למנות כמה הבדלים אפשריים בין קנס רגיל לקנס של שור תם: [5]

1. בשור תם הוא פטור בדיעבד אבל אומרים לו "לך שלם". צריכים להבין, במה זה שונה משאר דיני הקנס?!
2. אם תפס סתם כך בקנס לא יכול להשאיר אצלו, אבל בקנס שור תם יכול.
3. בד"כ אין נשבעים על קנסות אבל על קנס שור תם נשבעים
4. אין מעמידין אפוטרופסים ליתומים לקנסות, ופה פסק הרמב"ם שכן.

כפי שנראה, העובדה שמדובר פה בקנס חריג תשפיע גם על שאלת היסוד בה נעסוק בחלק השני – סימן או סיבה.

4. בחזקת שימור או לא

הגמרא תולה את המחלוקת האם חצי נזק קנס או ממון בשאלה האם "סתם שוורים בחזקת שימור" או לא. לכאורה, שאלה זו משליכה ישירות על השאלה בה נעסוק בחלק השני של השיעור, האם העדאת שור היא סימן או סיבה:

א.    אם סתם שוורים בחזקת שימור, אז תהליך ההעדאה בעצם יוצר את ההזקה של השור.

ב.    אם סתם שוורים לא בחזקת שימור, אם תהליך ההעדאה הוא הסימנים לכך.

אולם, לאור מה שלמדנו, שהקנס הוא יותר עצמי, מסתבר שיש מורכבות בין סימן לסיבה – יש כח בהעלם, ויש אופן של התרגלות. במילים אחרות, כבר אופי הקנס מורה על מצב הביניים של השור התם.

כעת נעסוק בחקירה העקרונית של סימן או סיבה, ובחלק השלישי נעמוד על אפשרויות הביניים.

ב. סימן או סיבה - החקירה היסודית

1. חקירת היסוד

הסוגיה הזו היא סוגיית יסוד של סימן או סיבה. בסוף השיעור נבין שיש סימן סיבתי ויש סיבה סימנית, אך חקירת היסוד היא בעצם מה קורה לשור תם לאחר שנגח שלוש פעמים:

1. התרגלות-סיבה: אחרי שלוש נגיחות נוצרה התנייה, ועכשיו הוא כבר התרגל בצורה זו או אחרת לנגוח.
2. התגלות-סימן: פעם אחת או פעמיים זה מקרה, פעם שלישית התגלה שהוא שור נגח ("או נודע").

שאלה זו היא שאלת היסוד בעולם של סגולה או בחירה, גורל או ייעוד (בלשון הגרי"ד) – האם יש אפשרות להשתנות? האם אנחנו חושבים שהאדם היה כך תמיד, או שעכשיו הוא נהיה כזה? מה משפיע יותר סביבה או תורשה

שאלה זו משפיעה על השאלה איך יוצאים מזה, איך מתקנים את זה^[6]. האם מדובר במרחב הבחירי של האדם, שהתמכר לדבר והתרגל אליו, או שבאמת יש דברים שקיימים כבר אצל האדם. לצערנו, לפעמים האבחון של האדם כמי שיש לו קשיים ובעיות שבתוכו ולא נתונות לבחירתו, לפעמים זה נותן לאדם את האפשרות לברוח מלקיחת אחריות. מהצד השני, לפעמים יש סימנים שצריכים להבין שהם סימנים ולא רק סיבתי, אפשר ללמוד מהחוץ על הבפנים.^[7]

בכל אופן, בנוגע לשור ברור שיש הבדל בין הדברים, ואפשר כמעט כל מחלוקת לתלות בשאלה האם תהליך ההעדאה וממילא החזרה, לתלות בשאלה הזו - האם זה בירור מה היה, או שזה יצירת הדבר שיהיה. נתבונן בשיטות כפי שהם מובאות בעיניי השור, נסקור מספר השלכות הלכתיות שונות.

2. השלכה 1: הגדרת שור תם

המשנה שכבר ראינו לעיל, מזכירה לנו ששור תם משלם רק חצי נזק, ורק מגופו.

יש פה מהות, שדיברנו עליה בשיעור הכללי על קרן[8] - האם ההגדרה הבסיסית של קרן זה "משונה", או כוונתו להזיק.

  א.    משונה=סימן. משונה קשור להתגלות, לסימן. בפעמים הראשונות שמשהו קורה אנחנו מתפלאים, אחרי 3 פעמים זה כבר לא משונה, כי התגלה והתברר שהוא אחר.

  ב.    כוונה להזיק=סיבה. כוונה להזיק ראינו שזו הגדרה ששייכת לשור, ועקרונית לא הייתי משלם כלום כי זה מיוחס לשור, וגם כשאני משלם זה מגופו - קחו את השור! הדין הוא עם השור, כמו שלמדנו בשיעור הכללי (הערה 7). יוצא שהתהליך הוא כוונה, לא בין משונה ללא משונה – ולאחר שלוש פעמים זה הופך להיות כבר אחריות של הבעלים.

כלומר, שני דינים הקלה התורה בשור תם. חצי נזק – מכוון להיותו משונה, ולפיו תהליך העדאה הוא סימני להוכיח שאינו משונה.

 והדין היותר מהותי[9] ששור תם משלם רק מגופו הוא מורה על תכונת הכוונה להזיק והאופן הסיבתי שהשור נעשה נגחן והאחריות עובר לבעלים.

3. השלכה 2: איך נהיים מועד ואיך חוזרים להיות תם?

במשנה בפרק השני נאמר:

"איזה הוא תם ואיזה הוא מועד? מועד כל שהעידו בו שלשה ימים, ותם משיחזור בו שלשה ימים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, מועד שהעידו בו שלוש פעמים, ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח" (משנה ב', ד')

הגמרא מביאה ברייתא להסבר שיטת רבי מאיר, האומרת את המשפט הבא:

"דתניא א"ר מאיר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן" (כג:-כד.)

לעומתו, רבי יהודה, שמצריך 3 פעמים, מצריך שיהיה גם בשלושה זמנים שונים. זה מתאים יותר לסיבתיות, כי כדי לרכוש ולייצר משהו צריך משך ותהליך.

אם כן הדבר תלוי בשאלה האם זה סימן או סיבה:

1. סיבה: צריך לרכוש את המצב של להיות שור נוגח, זה לוקח זמן. צריך הפסקה בין לבין - צריך ריחק נגיחותיו. זו שיטת רבי יהודה: מי שאומר שזה סיבה, יכול להבין שיש פה תהליך שיכול לשנות את המצב שלו. וכיוצ"ב תהליך הופכי להפקיע את ההבניה שנוצרה ולכן בשלוש ימים שלא נגח חוזר לתמותו
2. סימן: מתברר שהוא שור נגחן, גם בזה אחר זה אפשרי. זו שיטת רבי מאיר.

מי שיגיד שזה סימן מובהק, לכאורה היה אמור לא לאפשר בכלל חזרה?! הרי זה סימן, זה עוד פעם יצא! אכן, לשיטה זו צריך טיפול שורש לתקן. גם אם אפשר חזרה, מן הסתם נצטרך חזרה משמעותית יותר - ולכן רבי מאיר מביא גדר אחר:

"שיהיו הילדים משמשמים בו ואינו נוגח"                           (משנה שם)

פה צריך משהו לצד השני. איך זה עובד? אולי בגלל שמתברר שהוא לא שור מזיק, כי עובדה שהילדים משחקים בו. או שמראש זה לא היה סימן לבד, היה פה משהו יותר עמוק - וצריך לעקור אותו ממקום יותר עמוק. אנחנו נביא סימן יותר עמוק, שילדים ישחקו איתו, ושהצלחת להביא אותו למקום אחר. ולפי הדברים בהמשך של גדר הביניים, יתבאר יותר.

4. לשון מועד

נדמה, שאפילו את הלשון "מועד" ניתן להסביר על פי שני הדרכים שראינו – סימן או סיבה:

  1.     סימן – מועד הכוונה שהעידו בו. אחרי שהעידו בו מתברר שהוא היה כזה, רק לא ידענו עד העדות.

  2.     סיבה – ייעוד, מיועד, נהיה שור שייעודו הוא היזק.

כפי שנראה בהמשך, הסוגיה שלנו היא סוגיית היסוד של חזקת ג' פעמים בשאר דברים, כך שלמעשה שאלה זו, של מה גדר מועד, תהיה בעלת משמעות בסוגיות רבות.

5. השלכה 3: מסר לשומר – הגרש"ש

רבי שמעון שקופ מאריך בהסבר שאלת יסוד זו, ומביא נפקא מינה: אדם מסר לשומר שור, והוא נגח 3 פעמים אצל השומר:

1.     סימן - השומר יכול להתרעם על בעל הבית שהביא לו שור נגחן! התברר שהשור הוא לא תמים כפי שהוא נראה, אלא שור מועד ובעייתי.

2.     סיבה - בעל הבית מתרעם על השומר, שאצלו השור הפך להיות נוגח! אצל השומר נוצר משהו חדש. ואפשר שיצטרך לשלם לו את הפער אם יגח

6. השלכה 4: אמירת משיב הרוח

כאמור, נחלקו התנאים בשאלת "קירב נגיחותיו". המהר"ם מרוטנבורג פסק (הוב"ד בתשב"ץ קטן רכ"ה ועוד), שאם האדם אומר בשמיני עצרת 90 פעמים "מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם", הוא כבר יגיד כך בתפילות הבאות, וממילא אם האדם לא בטוח אם אמר או לא יכול להניח שאמר. את הדבר הוא מבסס על הכלל של "קירב נגיחותיו לא כל שכן"

רבינו פרץ דוחה זאת (תשב"ץ שם בהג"ה), ולכאורה הם חולקים באותה מחלוקת שראינו:

1.     סיבה – מהר"ם: גם בשור המטרה היא התרגלות, ולכן אפשר ללמוד מאחד לשני.

2.     סימן – רבינו פרץ: בשור זה לא מהלך של התרגלות אלא סימן.

אולם, הבית יוסף מביא שלוש שיטות בנושא:

"וכתב ה"ר דוד אבודרהם שטעמו של ה"ר פרץ משום דשאני גשם שהדבר תלוי בהרגל לשונו ואע"פ שהרגיל לשונו לומר מתחילת אתה גבור עד משיב הרב לבדו בלא ברכה ראשונה דמגן, לא הוי חזקת הרגל כשמתחיל להתפלל כסדר ברכת מגן ואחר כך אתה גבור.

ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שטעמו של ה"ר פרץ משום דלא דמי דהתם שהוא לטבע רע שזה השור [הוא נגחן] הנה כשיעשה הנגיחה בקרוב מורה שהוטבע בו זה בקנין, מה שאין כן אילו היה עושה אותו בהרחבה שיש לנו לומר בכל אחד מהם מקרה הוא, אבל כאן הדבר תלוי בהרגל הלשון והלשון אינו מורגל כל כך כשיעשה דבר אחד בקירוב.

והרא"ש נוטה לסברת הר"מ ונראה כדבריו, שהרי הרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור נגח..."    (בית יוסף או"ח קי"ד, ט')

השיטות הן:

   1.     אבודרהם: גם בשור התרגלות, אבל פה זה לא הרגל מספיק.

   2.     מהר"י אבוהב: כמו שהסברנו - לדעת רבינו פרץ בשור זה לא התרגלות אלא סימן, וזה לא שייך בבני אדם.

   3.     הרא"ש: הרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם – ולכן זה כמו שור נגח.

צריך קצת עיון בדברי הרא"ש. העקרון שגם בברכה יש מן 'סימניות', שאדם עובר לתצורת חורף, ויש דפוסים לזה. האמירה הרוטינית מוודאת שהאדם נמצא מצד הטבע המורגל בו.

בהגדרות אלו נאריך בחלק הבא של השיעור, בעקבות הדיון בשאר דיני החזקות.

ג. סימן סיבתי וסיבה סימנית

1. שאר חזקות

לכאורה היה ברור לרבינו פרץ ששור זה ראיה. כך צריך להגיד, לכאורה, כשלומדים משור המועד את דיני החזקות, בסוגיה ביבמות (סה.).

כידוע, אם אישה לא יולדת 10 שנים בעלה יכול לגרשה. אחר כך יכולה להתחתן עוד פעם, אבל פעם שלישית לא, כי יש חזקה (לדעת רבי). זו מחלוקת בין רבי לרשב"ג צריך ג' פעמים - גם לגבי ברית מילה, אם "מתו אחיו מחמת מילה" האם 2 או 3. כך גם באישה קטלנית, וכך גם בשור מועד:

   1.     לדעת רבי - חזקה בשתים.

  2.     לדעת רשב"ג - חזקה בשלוש.

מה המשמעות של אישה קטלנית? הגמרא מתלבטת האם המעיין גורם, או המזל גורם: האם משהו בקשר שלהם, או מזל מלמעלה.

לכאורה החזקות הם של סימן ולא של סיבה:

1. מתו אחיו מחמת מילה מעיד לכאורה שיש משהו במשפחה, ולא שייך לטעון שהתרגלו לכך.
2. אישה קטלנית לכאורה מראה שיש משהו בעייתי, כך גם אישה עקרה.

לכאורה אם זה סימן, וזה נראה די ברור כסימן, אז שואלת הגמרא האם הבעל הראשון יכולים לתבוע אותם כי גילו עכשיו שהיא לא יכולה ללדת, וזה מקח טעות, תשלם לו כתובתה:

"איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיתבעיה לשלישי" (יבמות סה.)

הגמרא דוחה אז ואומרת שזה אמנם סימן, אבל אולי הוא הופיע עכשיו:

"אלא אמרינן השתא הוא דברייתא (שהבריאה)"                            (שם)

רואים שגם כסימן אינו מוחלט ואין יכולת לומר מה היה בעבר

הגמרא שם אומרת שבשור המועד ווסתות פוסקים כמו רשב"ג שצריך ג' פעמים

"א"ל רב יוסף בריה דרבא לרבא בעי מיניה מרב יוסף הלכה כרבי ואמר לי אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואמר לי אין אחוכי אחיך בי א"ל לא סתמי היא ופשיט לך נישואין ומלקיות כרבי, וסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל"                                                                     (שם סד:)

וסתות - אם אישה רואה שלוש פעמים באותו תאריך, זה התאריך שלה, השלכות שונות לעניין טומאה ולעניין איסור מתי הריחוק בין איש לאישתו, ולמתי חוששים שתראה עוד.

יש סוגים שונים של 'וסתות':

1. וסת הגוף - זו וסת שדומה לסיבתיות, בגלל הקפיצה, מאכל וכיוצ"ב
2. וסת התאריך - זו וסת שדומה לסימן, ראיה.[10]
3. וסת הפלגה - הפער בין הראיה הקודמת - זה יכול להיות סימן,

לאור הערבוב בין האפשרויות, ולאור מה שראינו בחלק הראשון על אופי הקנס בשור תם, נראה להציע שתי הגדרות חדשות: "סימן סיבתי" ו"סיבה סימנית" – על פי סוגיית מועד לחלק מהדברים, ולאור חזקת הבתים.

2. סימן סיבתי

במשנה נאמר:

"מועד לאדם אינו מועד לבהמה, מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים, את שהוא מועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק" (משנה בבא קמא ד', ב')

מדוע "מועד לקטנים" אינו נחשב "מועד לגדולים"?

1. אם זה ענין של סימן - אז זה יכול להיות שיש לו משהו ספציפי מול קטנים.
2. אם זה ענין סיבתי, שנרכש ענין של נזק - אז צריך לשאול: האם נרכש לו משהו דווקא עם קטנים? אפשר גם להיות מועד לימי חול ולא לשבתות וכו'. איך זה מסתדר?

מסתבר שגם בצד הסיבתי יש סימן מסוים. אתה מתחיל עם הנגלה שאתה רוכש, ואז נדבק בך דפוס שיותר מדויק לך. התרגלת לנגוח קטנים, אז מעכשיו מסתבר שיש לך דפוס מסוים. אתה בונה על משהו יותר עמוק שמתעורר בך.

כך החזרה – אנו פוסקים כמו רבי יהודה לגבי הפיכת השור למועד של שלושה ימים של חינוך והתרגלות. חזרתו לא תהיה שלושה ימים (כמו שמעשן לא נגמל אחרי שלושה ימים של חוסר עישון), אלא צריכים כבר לטפל בעומק של הדברים, במה שעומד מאחורי זה. כדברי רב הונא המפורסמים:

"דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך?! אלא נעשית לו כהיתר"                                      (קידושין מ.)

האדם מתחיל מהרגל והפך להיות משהו סימן, ולכן לא יעזור לעשות 3 פעמים. זה סימן סיבתי.

אם אתה מבין שיש פה דפוסים, שלא אתה שולט בהם אלא הם בך, יש מנגנון איפה שהוא אצל השור שפועל לסירוגין - אז יש פה סיבה שהיא גם סימן. עכשיו המשימה תהיה לעקור את מה שעומד מאחורי זה.

3. סיבה סימנית

בפרק חזקת הבתים בבבא בתרא, אנו לומדים שאדם טוען שקנה שדה וישב שם שלוש שנים, אם אין לו שטר וטוען שקנה נאמן. זה שהוא שלוש שנים ישב שם, אלו שלוש שנים שמספקים לו ראיות, שלוש פעמים, של ראיה מצטברת. זה לא קנין, כי "כל חזקה שאין עמה ראיה, אינה חזקה" (משנה בבא בתרא ג', ג'). כאן מצינו דברים מפתיעים – קישור בין חזקת שלוש שנים של קרקע, לחזקת שור המועד:

"אמר ר' יוחנן: שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים, מנין לחזקה ג' שנים משור המועד"                                                                                                                                                                  (בבא בתרא כח.)

לומדים משור המועד, מה שאומר שזה ראיה. שהרי קיי"ל "חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה" כלומר השנים אינם קניין ואינם גורמות את הבעלות אלא הם סימן וראיה לנכונות הטענה.

אולם, יש הלכה שעומדת בסתירה לזה: לפי רבא, אם אדם טוען שהקרקע שלו והוא עיבד את רוב השדה חוץ מבית רובע (בבא בתרא כט:). לכאורה אם זה סימן אז הקרקע היא אחת - אבל ההלכה היא שכל הקרקע שלו היא חוץ מבית רובע.

מדוע? חייבים להכניס שיש פה מימד קנייני, שהמקום של רובע לא נחשב. במילים אחרות, זה לא רק סימן, אלא גם התרחש משהו.

הרמב"ן גם אומר שלא ברור איך למדו הולכי אושא שור המועד מחזקת 3 שנים, שהיא לכאורה התרגלות. הרמב"ן אומר ששלוש השנים הוא קנה את זה להיות מוחזק כבעלים:

"משור המועד. לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמות אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר וכיון שיצאת מחזקת המוכר עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי זה מוחזק ועומד"             (רמב"ן בבא בתרא כח.)

בסוף השאלה של מי הקרקע, אבל הוא קנה את זכות הבעלות לענין מי הראיה.

מסתבר שאין כאן סימן או סיבה מובהקים אלא הסיבתיות של השלוש שנים מאפשר את המעמד ה'סימני' לומר מי הבעלים. כך גם בהעדאת שור

יש סיבה סימנית - אחרי שעשית 3 פעמים, איפשרת לזה להתגלות^[11]. כאמור, יש גם סימן סיבתי - שלושת הפעמים האלה יצרו מנגנון, ויש פה סיבה סימנית, ששלושת הפעמים האלו גילו נטיה שיש לשור, שהסתתרה, הייתה בהעלם, ועכשיו היא בגילוי[12].

בשור המועד, גם אם נתייחס לזה כסימן שהתברר שהיה פה, יכול להיות שהשואל יצטרך לשלם (בדיון של הגר"ש שקופ). אם זה סיבה בוודאי, כי אצלך זה נוצר, אבל גם אם נגיד שזה סימן, שהתגלה, למה אצלי זה לא התגלה? התשובה לפי הגישה של "סיבה סימנית היא שאתה אפשרת לזה להתגלות, ואצלי לא היה מתגלה לעולם. אתה אפשרת ופתאום זה התפרץ, ועכשיו אני צריך לעקור אותו ('רשות משנה').

בסוף הדברים נמצאים על הרצף, וצריכים להחליט האם זה סימן סיבתי או סיבה סימנית.

===


  [1] השיעור הכללי נאמר יום וחצי לאחר רעש האדמה בטורקיה ובצפון סוריה, שגבה את חייהם של אלפי בני אדם.

[2] קנס של התורה זה אומר שעקרונית צריך לשלם פחות, אבל משלם יותר. כמו גנב שמשלם פי שתים וכו'. אז גם פה, היה אמור לא לשלם כלל, אבל משלם חצי כדי להחמיר שישמור על שורו. נדון בכך בהמשך.

^[3] אדם שמודה שהשור נגח לא ישלם כלום! מה מועיל הקנס? הרי כל אחד יבוא ויודה ששורו נגח!

^[4] וראו בשיעור 5 – כוונה להזיק בעבד ואמה, שם הבאנו את הגדרתו של הרב קוק בנוגע לצרורות, והסיבה שזה תיובתא בצד הנגלה, אבל בפועל זה הלכתא:

"סברות כאלה צריכות כמה הסברות כדי להעמידן ואינן נמסרות לכל, והיו טועים לומר דהוי פחות ממה שהזיק… וה"נ גרמא אזיק כמו גופו, דעצם מהות כחו הוא ממוצא בין גופו לגרמא ויש בו מענין שניהם ככל הממוצעים, אבל מ"מ לא ניתן דבר כזה להאמר בסגנון של תלמוד בבלי"                                                 (אגרות הראי"ה ק"ג)

[5]
 

^[6] זה נכון על טיפול בילדים שיש להם קושי - אם אני חושב שהקושי לא מבחירתו, אז אני מחפש למצוא מתוך הלא מודע של האדם מה קורה, ואם זה ממנו אני אחפש מטפל שיועיל לשנות את ההתנהלות התלויה בבחירתו.

^[7] העולם הפוסט מודרני רואה איש ואישה כאותו דבר, אולי למעט הגוף. לגברים שהיה נח למשטר את הנשים לומר את זה. אנחנו מאמינים שיש נפש נשית ומנטליות נשית. במילים אחרות, יש דברים שהם מהותיים לאדם, שהם באמת מעידים על שוני פנימי.

[8] ראו בבא קמא שיעור כללי 3, מצמיח קרן ישועה.

[9] תם שחבל באדם משלם נזק שלם לדעת ר"ע אבל מודה שמשלם מגופו ולא מהעלייה.

[10] זה דומה קצת ל'מזל' באשה קטלנית כי התאריך תלוי בקידוש החודש ולא בהפלגה טבעית קבועה בגוף

^[11] לפעמים בחרת לא להתייחס למשהו מסוים שיש בך, ואולי זה דווקא מה שנתן לך את האפשרות לא לפתוח את זה. דווקא המקום שנותנים לדבר גורם לו לצאת.

אדם נולד עם כישרון מוזיקלי: אם הוא יעשה את זה שלוש פעמים הוא צריך כדי להוציא מהכח אל הפועל, זה סיבה סימנית - המקור הוא סימן, אבל בלי הסיבה הוא לא היה מוציא את זה.

[12] נושא זה חשוב מאוד בנוגע לנטיות למינהם שיש אצל אנשים. לא כל דבר צריך להיות מטופל בגוף עצמו על ידי התערבות גופנית או כדורים. יש דרכים טיפוליים או התנהגותיים לא לאפשר לנטיה להתפרץ.