תקציר השיעור:

מתוך עיון בסוגיית קרן, עולה האפשרות שאחריות האדם על פעולת שורו איננה רק קשורה לדעת, אלא לעצם הזהות והחיבור עם השור. לאפשרות זו השלכות הלכתיות מובהקות. בנוסף, עיון במאפייני ותכונות השור יוביל אותנו גם להבנה של גורמי ההיזק וגורמי הטהרה באדם, ובכך תהיה הקרן "מצמיח קרן ישועה". 

קרן - מצמיח קרן ישועה

בבא קמא פרק א' - שיעור כללי 3 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. הרהורים על הסוגיה

השור הוא אבי אבות הנזיקין, אב הנזיקין הראשון שמופיע במשנה. אנו נראה איך האב הראשון של השור, הקרן, הוא בחינת "מצמיח קרן ישועה" (תפילת שמונה עשרה).

נפתח, כדרכנו, בשאלות והערות שונות על הסוגיה, ומתוכם נצא לעיון מעמיק יותר בנזקי קרן. נעלה כמה שאלות על הסוגיה, שהן שאלות מסדר שני - שמראות על חשיבה מה הסוגיה רוצה ולאן היא רוצה לקחת אותנו.

סוגיית הפתיחה סוקרת את האבות השונים, וכשמתעמקת בקרן מביאה שני פסוקים:

1. "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל... באלה תנגח את ארם" (מלכים א' כ"ב, י"א).
2. "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח..." (דברים ל"ג, י"ז).

כבר פה אנחנו שואלים, מדוע לא להביא ישר את הפסוק "קרני ראם" מהתורה? למה להתחיל מפסוק במלכים בקרן תלושה?

שאלת המפתח היא על משמעות ג' האבות נאמרו בשור. הראשונים שואלים למה זה לא הסדר של התורה, אבל אפשר לשאול גם בלי זה - למה דווקא קרן, שן ורגל? לצורך הענין, לאחר שהברייתא הגדירה שאחד האבות הוא קרן, נאלצים להביא שני פסוקים כדי לוודא שגם קרן תלושה וגם קרן מחוברת כלולים בכך. אך מדוע בכלל לומר שהאב הוא "קרן"? למה לא להגדיר את האב כנגיחה?!

במילים אחרות, חז"ל החליטו שהאיבר הספציפי הוא אב הנזיקין. למה לא לומר אבות של נגיחה, הנאה ופגיעה לא מכוונת? למה זה קרן, שן ורגל?!

גם הרעיון שדווקא בקרן תלושה התורה תחייב דורש בירור. האם באמת חשבנו שפשט התורה מדברת על מקרה שהשור אוחז את הקרן בפה ונוגח (כתיאורו של רש"י)?! זה נשמע תלוש! נראה שהגמרא התאמצה למצוא פסוק של קרן תלושה כדי לומר את ההו"א הזו.

בעקבות מסקנת הסוגיה, שגם בקרן מחוברת זה מספיק משונה כדי לחייב חצי נזק בלבד, יש לשאול מה הדין בקרן תלושה? האם יש סברא שיהיה פטור לגמרי בקרן תלושה? ובאופן כללי, האם יש נזק שבהמה עושה והאדם יהיה פטור עליה לגמרי?

נקודה בולטת נוספת היא שהתולדות הראשונות של קרן המופיעות, "נשיכה ובעיטה", הן מעין שן ורגל, רק בקרן.

בניווטים לימדו אותנו שבשביל להגיע צריך לפעמים לעשות אזימוט קצה, להגיע לפיצול שהוא המקום הלא נכון, סטייה מכוונת. ואז לחזור בוודאות אל המקום הרצוי. מה שמכונה בגיאומטריה בניית עזר. גם בגמרא זה קורה - מביאים הווה אמינא ומקרי קצה, כדי לבחון ב'תנאי מעבדה' רעיון מסוים איך הוא נראה בצורה המופשטת שלו, ואחר כך מחברים אותו. את העיקרון היה יותר נוח ללמד בצורה הקיצונית.

2. אדם אית ליה מזלא

כל סוגיה עם מזל היא מעניינת ופה היא גם בעלת השלכה הלכתית – שמועד לאדם מועד לבהמה, אבל מועד לבהמה לא מועד לאדם. ניתן כבר לומר שמועד לאדם הוא מועד לבהמה, כי בעצם בבהמה יש משהו שכלול כבר בתוך האדם.

כאן עלינו לשאול: אם שור נגח שלוש פעמים בהמות אחרות, והוא מועד לבהמה, האם הוא מועד לתינוק? האם הוא מועד לאדם קשור? האם 'שם אדם' עליו כי אדם באשר הוא אדם, או שזה תלוי במזלא?

הדיון תלוי בשאלה מה הוא מזל. מצאנו כמה דעות, כשהמרכזיות שבהן:

1. דעת. רש"י1: אדם שיש לו דעת. לפי זה, תינוק או אדם קשור הם למעשה בהמה לענין זה, כי אין להם דעת.
2. סגולי – מלאך. רש"י2: מלאך מליץ עליו, מלאך ששומר עליו. לפי זה, תינוק או אדם קשור יש להם מלאך ששומר עליהם, ויותר קשה לפגוע בהם.

נוכל לשים לב להמשכיות מהסוגיא הקודמת. שם העלינו שהאמירה של רב פפא "יש מהם לאו כיוצ"ב" איננה רק ספציפית על מראה הלכה למשה מסיני של צרורות, אלא ערוץ התחייבות של 'ממונך'. כלומר צרורות מבטא את הווית התולדות מציאות ולא רק היקש דמיוני. ממילא גם בתפיסה ניתן לראות בבהמה את השיקוף של תכונות האדם וסיבה התחייבות בפ"ע ולא לא כסימן לחובת השמירה.

בסוגייתינו באים לידי ביטוי שני העקרונות הללו: 'קרן תלושה' היא דומה לצרורות. שתולדה היא מציאותית (הקרן כבר תלושה ויש לה שם בפני עצמה).

סוגיית נגיחה ונגיפה יכולות להצביע גם על הבחינה של תולדותיהם לאו כיוצא בהן. ככל שמסתכלים יותר על התכונות עצמם. הרי המקור חזק מהמשתלשל ממנו. לפיכך האב נגיחה מועד לנגיפה אבל נגיפה (לשור) לא מועד לנגיחה (לאדם). יתכן גם (במהות) שמועד לנגיחה מועד לנשיכה אבל איפכא לא.

ב. השור – השתלשלות האדם

1. דעת או גוף, סימן או סיבה

"ת''ר ג' אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל"                           (ב:)

ברשב"א (ב: ד"ה ת"ר) יש שתי גירסאות להסבר הסדר: "דרך גדילתו שנאו" או "דרך גדולתו שנאו". את שתי האפשרויות ניתן להסביר, אם נעמיק באחריות האדם על שורו. הראנו פעם קודמת שאפשר להסתכל על אחריות האדם בנזקי ממון בשתי צורות:

  1.     סימן – אחריות, דעת. הייתי צריך לדעת. כל הדברים להכיר את הדעת שהוא צריך לשמור על בעל החיים שלו. כשבהמתו הזיקה חייב כיוון שלא שמר כמו שצריך.

  2.     התלבשות והשתלשלות של האדם בבהמתו. האדם נמצא בצורה מסוימת גם בתוך בהמתו – יש לו דעת, וגם לבהמה יש דעת, והוא מתלבש בתוך דעתה[1]. לכן כאשר היא מזיקה, זה הופעה מסויימת שלו ('ממונך').

אם כן, ההבדל הוא בין סימן לסיבה[2] – האם מחפשים את הדעת של האדם שעומדת מאחורי האחריות שלו על הבהמה, או שאומרים שעצם הבהמה היא חיבור לאדם, היא השתלשלות של האדם.

ה' ברא את האדם בצלמו ובדמותו. מהו צלם א-לוהים של האדם?

1. הרמב"ם - יש לאדם דעת, יכול להחכים.
2. הרמב"ן, המקובלים: גוף האדם הוא צלם א-לוהים. ('מבשרי אחזה א-לוה')

הרמב"ם פותח את מורה נבוכים ואומר שהשמות שנותנים ל-ה' כמו יד ועין וכו' הם שמות מושאלים. אך השל"ה אומר שלהיפך, יש התגלות של ה', "עין בעין יראו". יש מרכבה, יש אדם קדמון א-לוהי אצילי, ויש בבואה של זה עד שזה מגיע למציאות. כשזה מגיע למציאות זה מתלבש בכוחות א-לוהיים. כשאדם רואה דרך העין הוא רואה בשכל, וזה ברור שיש בשכל תכונות, אבל השאלה היא האם יש תכונות גם בגוף עצמם, בקרן-רגל-שן.

לאור זאת, אפשר להסתכל על קרן-שן-רגל בשתי דרכים:

1. קטגוריה תבניתית - האם ומתי באיזה אופן צריך לשמור על הבהמה שלי.
2. תכונות - גורם החיוב הוא לא השמירה, אלא השאלה היא עד כמה, ובאיזה אופן, אתה נמצא בבהמתך.

אם מישהו מפריע לי בחיים, אפשר לשאול עד כמה האחריות ועל מי האחריות. מי ישמור עליו? זה דיון אחד, שקשור לשמירה. אבל אם אתה שואל - למה הוא מפריע? מה מפריע לו ומה נוגע בו? אז זה לא רק איך לשמור, אלא מה התכונות שלו.

לאור זאת, השאלה היא לא רק האם זה משונה או לא, אלא על התצורה של איך ההיזק מופיע בעולם. איך אפשר לתקן אותו? איך אפשר לקחת כדוגמתו ולהוציא ממנו דברים טובים?

2. תכונות השור - גורמי הטהרה וגורמי ההיזק

לפי הכיוון השני - החיוב הוא ממונך. לאחר שנבדוק איך נעשה הנזק נוכל לדעת איפה אתה, האדם, בתוך התמונה הזו. הצלם הא-להים של האדם זה הוא, וגם ממונו ומעשיו וכו'. נאפיין את המידות של השור, ונמצא כנגדן באדם.

הזהות התכונתית באה לידי ביטוי במקום ובזמן.

המדרג של המקום הוא "דרך גדולתו": קרן היא הגבוהה ביותר, תחתיה שן, ולמטה הרגל. מן הסתם גדולתו מראה גם על חשיבות^[3]. לאור זאת, קרן - שהיא מעל הראש – היא במעלה עליונה[4]. קרן היא הכוונה, שן היא מעשה לשם הנאה ורגל היא בדרך הילוכו.

ניתן למצוא גם אצל האדם את הקרן. "קרן עור פניו" (שמות ל"ד, כ"ט) של משה רבינו, זה כמובן לא קרן ממש (בניגוד לפסל המפורסם שפיסל את משה רבינו ע"ה כאילו שיש לו קרניים), אבל קרן עור פניו. האדם הוא בחירי, הוא קובע את מצבו, אבל יש לו גם חלק שמעל הראש, הכוונה.

אחרי הכוונה יש את הרובד של השן, של ההנאה והתענוג. דברים שהאדם רוצה מסיבות שונות. ולבסוף מדברים על רגל, כמו הרגל, דברים שהוא עושה מהצד.

דרך אחרת היא "דרך גדילתו"-ציר הזמן: מה גדל אצל השור ראשון. כאשר שור נולד יש לו רק רגל ואין לו שן או קרן, כי זה המצוי. אחר כך כשהוא גדל וצומח הוא מתחיל להנות, עולם ההנאות מתחיל להתפתח. רק בסופו של דבר, כשהוא מתפתח יותר, מתחילים לצמוח לו קרניים.

במקביל אצל האדם, בתחילה הוא נולד רק עם הרגלים, אחר כך הוא מפתח את עולם ההנאה, ולבסוף יש לו כוונה ורצון משלו.

ג. ההשלכות לחיבור המהותי בין קרן לאדם

1. קרן תלושה

לאור מה שהעלנו, ניתן להבין את הרעיון של קרן תלושה המובא בגמרא. ראשית, כוונה להזיק זה לא סתם אינסטינק כמו שן ורגל. כוונה להזיק זה שיש לבהמה סוג של אינטילגנציה. קרן תלושה היא אינטליגנציה ברמה גבוהה, שימוש בכלים. מעטים בעלי החיים שלומדים להשתמש במשהו אחר, בכלים וכדו', בשביל להצליח. אם אין לה קרן היא לקחה כלי והשתמשה בו בשביל להזיק. יש גבול ויש הבדל בין אדם לבהמה, אבל יש כוונה גם אצל בעלי חיים. כוונה שיוצאת חוץ לגופה.

אם זו כוונה של הבהמה, יש לה סוג של עצמאות, אז מצד אחד זה אני, כי בעל החיים מקושר אלי, אך מצד שני זה היא באופן עצמאי – לכן אני משלם חצי נזק, כי אנחנו כאילו מתחלקים בנזק.^[5]

כל אחד משלושת האבות היא איכות שונה, תכונה שונה – והדברים משתלשלים משם.

נקודה נוספת בקרן התלושה היא שהבהמה משתמשת בקרן עצמה, לא בסתם כלי. יש משהו בעצם הקרן שאפשר להזיק איתו – אני לא אשתמש במה שיש לי אלא בקרן שנפלה לי. כנראה חז"ל רוצים לרמז לנו שבקרן עצמה יש כוחות גם השן והרגל הם כך - האיבר הוא לא רק נושא של התפקיד, אלא יש משהו באיבריות עצמו שהוא נושא תכונות של הדבר.

2. מזל האדם

הדרך הגלויה של "מזלא" היא הדעת, ואילו הדרך הנסתרת היא מלאך. ההבדל המשמעותי בין האדם לבהמה הוא שאדם הוא אדם. להרוג אדם זה עולם אחר. יכול להיות מקרה שבהמה תמות ואדם לא ימות, כי אדם בטבעו העולמי לא נח להמית אותו.[6]

מצינו מספר סיפורים בחז"ל על בעלי חיים שהיו מקושרים מבחינה רוחנית לבעלים שלהם ולשמירת ההלכה. ישנו הסיפור הידוע על הפרה שומרת השבת שסירבה לעבוד בשדה לאחר שנמכרה לנוכרי, וסוף דבר אותו אדם התגייר (פסיקתא רבתי י"ד, ב'). בגמרא מצינו ש"בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן" (חולין ה:), כגון חמורו של ר' פנחס בן יאיר שלא טעם משעורים שאינן מעושרות (שם ז.). אצל אנשים צדיקים הקשר בין בעל החיים לאדונו מתגלה, ומסתבר שיש באדם משהו שעובר לבהמתו. מהצד השני, גם בהמתו יכולה לעבור עליו.

בפרשת השבוע (פרשת חיי שרה) יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ן לגבי "ויפתח הגמלים" של עבד אברהם. לפי רש"י עד עכשיו היו סגורות, כי נזהרו מהגזל, אך הרמב"ן כותב על כך:

אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו כל שכן גמליו של אברהם אבינו ואין צריך לזממם כי לא יאונה לצדיק כל און" (רמב"ן בראשית כ"ד, ל"ב)

ברמה של צדיקות זה נמצא באופן גלוי, שהבהמה שלך ולהבדיל הילדים שלך והגוף שלך, הם חלק מהמהות. תתקן את המהות שלך ותשפיע עליהם. לכן זה לא ענין של דעת, וגם תינוק וגם אדם קשור זה שייך בהם. ה'מזלא' מבטא איפה את ההתקשרות הכמו סגולית בין האדם לבהמתו. ברם הסגוליות הזו יש לה ביטויים מעשיים ובדרך שאדם מתנהג בעצמו ובדרך שמתנהג עם בהמתו כך מעשיה של בהמה זו היא המשך של 'הנפש הבהמית' של האדם עצמו. לטוב או למוטב.

3. פטור שמירה

כאמור, השלכה פשוטה לדברים היא מדוע פטורים כאשר שומרים כמו שצריך. אם אנו אומרים שכל החיוב הוא כי לא שמרת, אז אם האדם שמר אין מה לחייבו. אולם, לאור מה שראינו, אפשר לומר שעקרונית אתה אמור לשלם על פעולות בהמתך, אבל יש אפיק של פטור צדדי על ידי השמירה.

4. משונה מול כוונתו להזיק

שאלנו מה, למסקנה, יהיה הדין בקרן תלושה: האם יהיה חיוב של חצי נזק כמו בקרן מחוברת? המשנה (ב', ג') בהמשך אומרת שאם כלב וגדי קפצו מראש הגג ושברו כלים זה נזק שלם. בברייתא בגמרא (כא:) מופיע שאם הם קפצו מהרצפה לגג, שזה משונה - במקרה זה "פטורין".

נחלקו הראשונים. רוב הראשונים מסבירים שחייב חצי נזק (לדוגמה רש"י שם ד"ה מלמטה), ואילו התוספות (שם ד"ה אדם) מבינים ש"פטורין היינו לגמרי".

מה המניע של הכלב לקפוץ כך? אנחנו לא יודעים וזה לא משנה. רואים שלפי התוספות, הגדר הוא משונה - ואם זה ממש משונה, "חשיב אונס" ופטור לגמרי.

בהתאם לכך, כלב שאכל כבשים למ"ד פלגא ניזקא ממונא הוא פטור (על פי טו:), אך רש"י אומר שאין דבר כזה – בכל מקרה יש חיוב, כי הם תמיד חלק ממך. זה לא השאלה האם פשעת או לא, אלא איך לשלם. אם הכלב קפץ, כנראה איך שהוא זה קשור אליך. משהו הניע אותו. לכן, גם בדבר משונה במיוחד תהיה חייב צשום 'ממונך'

א.    פשיעה – פטור ממשונה מאוד.

ב.    הרחבת האדם – חייב גם במשונה מאוד.

5. כוונה להזיק שדרכו בכך

במשנה נאמר:

"הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין. רבי אליעזר אומר, בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. והנחש מועד לעולם"   (א', ד')

תוספות כתבו שהחיוב רק ברשות הרבים גם בנחש:

"... היינו דוקא בחצר הניזק אבל ברה"ר פטור דהוי שן ברה"ר כדאמר שמואל בגמ' ארי ברה"ר דרס ואכל פטור ואפי' נחש שאין נהנה מנשיכתו כדאמרינן בפ"ק דתענית (דף ח.) שנתקבצו כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך מ"מ כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל ופטור ברה"ר ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אע"פ דמתכוין להזיק מדחשיב ליה גבי אחריני"                                               (טז. תוספות ד"ה והנחש)

תוספות לשיטתם, שהקובע אינה התכונה אלא מסגרת החיוב. כיוון ש'אורחיה' ואינו משונה אזי אינו חייב ברשות הרבים.

אבל החולקים על התוספות וסוברים שחייב גם ברה"ר כדין קרן מועדת, וגם אם הוא 'אורחיה' ולא משונה בכל אופן התכונה הכוונה היא הקובעת וחייב גם ברה"ר.

6. היזק משונה בלי כוונה (עם הנאה)

"האי כלבא דאכל אימרי... משונה הוא ולא מגבינן בבל"              (טו:)

לפי התוספות הוא תולדה של קרן. שהרי קרן הוא רק דוגמא לקטגוריית המשונה. אולם, הרמב"ם מביא את ההלכה הזו בהלכות שן:

"חיה שנכנסה לרשות הניזק וטרפה ואכלה… אבל כלב שאכל כבשים קטנים או חתול שאכל תרגולים גדולים הרי זה שינוי ומשלם חצי נזק"                                                                   (נזקי ממון ג', ז')

כיוון שלא המשונה הוא הקובע אלא התכונה של האכילה.

סיכום

כפי שראינו, ניתן להסתכל בשני דרכים על היחס בין האדם לבין השור שלו. הדרך הפשוטה היא האחריות של האדם, והשאלה היא על הדעת של האדם ואיך היא באה לידי ביטוי. במובן זה, אנחנו לא נכנסים לדיון על מהות השור אלא רק על הפעולה שעשה ועד כמה יש לי קשר אליה. אולם, אם מסתכלים על המהות של השור ועל הזהות והחיבור בינו לבין האדם, שייך לדבר על כוונה, הנאה, וכן על האיברים השונים. לראות את גדולתו וגדילתו.

אנו לומדים איך להגדיר את האדם, ודרך זה איך להגדיר את ההיזק שיש פה.

זה מצמיח קרן ישועה -הבנה עמוקה של המניעים של האנשים. מהצרות ומהנזקים אנחנו יודעים איך להפוך לסדר ישועות, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. איך כוחות החיים יכולים להצמיח ישועה. במקרה שלנו כוונה.

==
[1] כמו שהנשמה מתלבשת בתוך הגוף. הנשמה נמצאת בתוך הגוף.

[2] דוגמה לדבר בגמרא בנידה. הגמרא אומרת:

"מכדי אנן אקשקשת סמכינן, סנפיר דכתב רחמנא למה לי?… אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר"                                             (נידה נא:)

מה הרעיון של "יגדיל תורה ויאדיר"? הריטב"א מסביר:

"ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואף על פי שהוא לבדו אינו גורם טהרה" (ריטב"א שם ד"ה יגדיל)

אפשר לקחת מזה דרוש שלם, על כוחם של הסנפירים והקשקשים. אבל בכל מקרה, ה' ברא את הסנפיר והקשקשת שיש בהם גורמי טהרה. הם מה שיוצר וגורם את הטהרה.

^[3] כמו גוף האדם - פלג תחתון, פלג עליון, ראש וכו'.

[4] חולין (נט.): כל בעל חיים שיש לו קרן הוא בעל חיים טהור.

^[5] הדברים ישליכו גם על עבד ואמה, שיש להם כוונה משלהם.

[6] נוכל לצייר זאת שהאדם הוא בעצם נשמה ובמקרה גוף, ובהמה היא גוף ובמקרה נפש. מוות זה הפרד הנשמה מהגוף. בבהמה הוא פגיעה בגוף – 'נגיפה', באדם הוא חדירה אל הבתוך, נגיחה תחיבת הקרן.