הרב יוסי שטרן - שיעור כללי ברכות - פרק ראשון - 3 - סיום זמן ק"ש של הערב ומשמרות הרקיע והארץ

תקציר השיעור:

תקציר: בגמרא נפסקה ההלכה כרבן גמליאל, שמצוות קריאת שמע כל הלילה ורק חכמים עשו סיג עד חצות, אך נחלקו הדעות מה בדיוק מחלוקתם. בפשטות, הדיון הוא לגבי הסייג: האם רבן גמליאל מסכים שלכתחילה עד חצות? האם חכמים מסכימים שבדיעבד אפשר עד עמוד השחר? האם אפשר לפסוק כרבן גמליאל ולהסכים עם סייג חכמיםבמהלך השיעור נציע אפשרות שחצות הוא זמן מהותי, כפי שרואים מהאגדה הנסמכת לסוגייתינו, מדוד המלך ומסוגיית משמרות – "אמצעית דאמצעיתא". בסופו של דבר, מסתבר ש"בשכבך" אינה רק הגדרה של זמן ההליכה לישון, אלא זמן פעילות לילית: לרבי אליעזר זו משמרה הראשונה, כנגד החומר של החמור הנוער, לחכמים זה עד חצות, העזות של הכלבים הצועקים, ולרבן גמליאל כולל גם את האשמורה השלישית, זמן ההתעוררות של "אשה מספרת עם בעלה".

סוף זמן קריאת שמע של ערבית ומשמרות הרקיע

ברכות  פרק א' - שיעור כללי 3 - הרב יוסי שטרן

א. פתיחה – איחוד הלכה ואגדה

1. אגדה יחד עם ההלכה

מיד לאחר סוגית סיום זמן קריאת שמע של ערבית מגיעה סוגיית משמרות, שהיא סוגיית אגדתא. לרוב הלומדים מדלגים על זה, אבל נדמה שבדורנו הוא הזמן והעת להכיר את מי שאמר והיה העולם. כלשון הספרי, רצונך להכיר את מי שהיה העולם, "למד אגדה"[1]. במקרה שלנו זה ממש המשך הסוגיה, ואפילו אותו רבי אליעזר שממנו אנחנו מגיעים לשם.

התרגלנו בגלות ללמוד פחות אגדה, כך שנוצרה הפרדה בין הנגלה לנסתר (כדוגמת הרי"ף שכתב רק על ההלכה). ככל שיש התעוררות גאולה וחזרת עם ישראל לארצו, יש התעוררות לאגדה[2]. זה לא רק תורתו של ה', אלא, כפי שראינו בספרי, ה' ממש. זו הדרך להכיר את ה'.

בסוגיה הזו יש איחוד הלכה ואגדה באופן ברור, יש פה משהו שהופך את ההלכה לאגדה, ואת האגדה להלכה. לאגדה יש רצף, יש אמירה, יש כיוון. בעזרת ה' השיעור הבא יעסוק רק באגדתא, באגדת החורבן.

צריכים לרדת לעומקה של אגדה ולשהות בה. עומקים חדשים שמעוררים הרבה יותר, מאשר רק לקרוא פסקאות של אנשים שסיכמו. להגיע לאמונה מתוך חז"ל. זו קריאת השכמה.

הסוגיה שלנו היא בעצם סוגיית המעבר בין החלק ההלכתי לדפים שלימים של אגדה. גבול זה לא רק מפריד, אלא גם לגבל, לערבב. נקודת המפגש. פה, דרך המשמרות בשמיים ובארץ, נפגשים השמים והארץ.

2. המשמרות ומעשה מרכבה

אנחנו עומדים בפתחו של ל"ג בעומר, יום בו תורת הנסתר המסודרת נתנה, יום מתן תורת הנסתר.[3] נדמה שהסוגיה פה קשורה ליום זה בטבורו. הרב קוק מקביל בעין אי"ה (ברכות א', אות ה') את ארבע המשמרות, למעשה מרכבה, ארבע החיות של המרכבה העליונה

כידוע, נחלקו רבי ורבי נתן האם בלילה יש שלוש משמרות או ארבע משמרות (ג:). הרב קוק מסביר את עומק המחלוקת ביניהם לגבי המלאכים – המשמרות הן כנגד החיות במרכבה, והשאלה היא האם פני אדם הוא משמרת רביעית או שהאדם כנגד כולם, שיש שלוש הופעות לאדם:

א.    שור – הצורה המעשית יותר של העולם, "רוב תבואות בכח שור".

ב.    אריה – הכוחות, המידות.

ג.     נשר – "תינוק יונק", "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף".

ד.    אדם – "אישה מספרת עם בעלה", כנגד הצד הפנימי שבתורה.

מתחיל בצד מעשי, ממשיך אל המידות, ואחר כך הולך דרך היכולת להגביה עוף ואישה מספרת עם בעלה.

3. המשמרות כסיבת דעת רבי אליעזר בסוף זמן קריאת שמע

פעם קודמת ראינו שתלו את הדין של תחילת זמן קריאת שמע של ערבית ב"שעה שהכהנים נכנסו לאכול בתרומתן", וראינו שיש שני דרכים:

א.    הנגלה – סיבתי, זמן צאת הכוכבים, רוצים בנוסף להשמיע הלכה תוך כדי, שכהנים נכנסים לאכול תרומתם כבר מבערב והכפרה לא מעכבת.

ב.    אופן פנימי –הקמ"ל, בא להשמיענו את טעמה של ק"ש להגיד שחכמים רצו להסביר משהו יותר עמוק – למה קורין את שמע? להראות דרך הלכות טהרת כהנים, שכל יום הוא הוויה מתחדשת ובסגולתו לטהר כהן מטומאתו, "טהר יומא". זוהי סיבת קריאת שמע בכל יום המתחדש כשורש מצוות עשה שהזמן גרמן.

זה מה שראינו בשיעור הקודם, שהקמ"ל הוא על מהותה של קריאת שמע. אני שומע מפה משהו שמתחדש לי בהבנה של קריאת שמע.

כך יש ציפייה שגם "עד מתי" שקוראים את שמע, הזמן יורה על משמעות. אתה יכול לומר הרי "עד שליש הלילה" או "עד רבע הלילה", אם נוקטים במינוח של משמרות כנראה יש כאן הפניה פנימה.

1.     הנגלה – רוצה ללמד אותנו משהו מהצד.

2.     הפנימי – הרעיון של משמרות נעוץ בקריאת שמע.

נרצה לטעון, שמה שרבי אליעזר מביא כאן לגבי המשמרות זה לא רק תוספת, אלא זה אינטגרל, זה חלק בלתי נפרד מהסיבה שחכמים אמרו עד חצות.

ב. רבי אליעזר, רבן גמליאל וחכמים

1. חידושו של רבי אליעזר – משמרות ברקיע או בארץ?

בגמרא, כפי גירסתנו, נאמר:

"לעולם קסבר שלש משמרות הוי הלילה והא קמ"ל דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא"                                            (ג.)

מה רבי אליעזר מלמד אותנו? ניתן להציע שתי אפשרויות מרכזיות:

א.    שיש משמרות ברקיע.

ב.    שיש משמרות בארעא.

הרא"ש כותב:

"גמ' עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר מסקינן דסבר ג' אשמורות הוי הלילה. והאי דלא קאמר שליש הלילה. מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא... וראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש כמו שנא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות" (רא"ש ב', ב')

מה שלמדנו מכאן, חוץ מסוף זמן קריאת שמע, הוא שיש משמרות ברקיע – יש התרחשות בעולמות עליונים, בלילה. אנשים יכולים להצר את ליבם על החורבן ועל הבנותו של הבית, ולשמוע באיזה שהיא דרך את קולו של ה' – ולכוון את ליבם. זו גירסתו של הרא"שאבל רש"י גורס אחרת שזה "כעין" משמרות בארעא, והחידוש הוא בארץ:

"והא קא משמע לן. כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורה, ולא פירש לך סימן מפורש, לימדך שיש היכר לכל אדם בדבר, כי היכי דאיכא ברקיע"                                                       (רש"י ג. ד"ה והא)

זה שיש משמרות ברקיע זה מובן, אבל החידוש הוא שיש משמרות בארץ. לכן הגמרא מציינת את המשמרות בארץ, וגם מסבירה למה צריך את הסימנים לדעה שיש שלוש משמרות, ואומרת שזה סוף הראשונה, אמצעית האמצעית, והתחלת המשמרת. יש את הגבולות, ויש את "אמצעית דאמצעיתא", או את האפשרות "למאן דגני בבית אפל". לפי דעתו, אם כן, החידוש הוא שיש משמרות בארעא – יש דרך לדעת על המשמרות בעולם שלנו.

לכאורה, המטרה היא לתת סימן היכר לזמן המשמרות. אך על כך עולות שאלות פשוטות: מאמתי האדם יודע שהתינוק יונק משדי אמו? גם מי שיש לו תינוק יודע שזה לא ברור מתי? למעשה, אפילו הגמרא עצמה מסתפקת וברור ממנה שאין פה שעון מעורר ברור, עובדה ששואלים האם הסימן הוא בתחילת משמרת או בסוף. לכן, ברור לגמרא שהסימן הזה אומר משהו אחר.

המשמרות, בכל מקרה, אומר רש"י – הן לא רק משמרות שמימייות, נפק"מ לחסידים וכו', אלא החידוש הוא שיש משמרות בארץ. וזהו דבר פלא שצריכים להבין מה אפשר להבין מחמור נוער וכו' לקריאת שמע. על זה נענה בהמשך, ובמהלך הדרך הזו נוכל לפתור גם את הענין של חצות.

2. מחלוקת רבן גמליאל ורבי אליעזר – בין יום ללילה

על מה נחלקו רבן גמליאל ורבי אליעזר? אפשר להבין את זה לאור דברי הגמרא על חכמים:

"חכמים כמאן סבירא להו אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר {ע"ב} אי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל"             (ד.:)

כפי שרש"י מסביר, רבן גמליאל זה כל זמן שכיבה, ואילו רבי אליעזר זה הזמן שהולכים לשכב. הגמרא מסתפקת בדעת חכמים, ומסבירה שזה סייג.

אם נעמיק, נבין שרבי אליעזר ורבן גמליאל נחלקו ביחס בין יום ללילה לענין קריאת שמע:

א.    רבי אליעזר: זמן קריאת שמע של ערבית ושל שחרית הוא על אותו עיקרון. בערב זה הזמן שהולכים לישון, כמו שבבוקר זה הזמן שקמים. כפי ש"ובקומך" זה פעולת הקימה, הזמן שקמים, כך בשכבך זה פעולת השכיבה, הזמן שהולכים לישון[4].

ב.    רבן גמליאל: יש הבדל בין יום ללילה, הוויות משתנות. היום הוא זמן של פעולה, של השתנות, ואילו בלילה זה זמן פסיבי, נכבה השמש. לכן, בעוד ש"ובקומך" הוא זמן מסוים מתוך היום, "בשכבך", זמן שכיבה, הוא היעדר שאין בו דרגות. לחושך אין צד כזה או אחר.

דבר זה מעלה את השאלה הקמאית: מדוע יש קריאת שמע פעמיים ולא מספיק פעם אחת? תפילה מעיקרה היא תפילה אחת ביום (רמב"ם תפילה א', א') – אז מדוע "פעמים באהבה שמע אומרים" (מתוך קדושה). ומן הסתם, היינו אומרים את קריאת שמע של שחרית, אז מה התחדש? למה צריך גם בערב?

אפשר לומר שהפעמיים זה אותו דבר פעמיים, אבל אנחנו נרצה לומר שיש הוויות שונות של קריאת שמע. הדברים נכונים בוודאי לשיטת הרמב"ן (השגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת העשין) שמונה את שתי קריאות השמע כשתי מצוות שונות, אבל גם לדעת הרמב"ם (מצוות עשה י') מסתבר שיש הבדל מהותי. הבדל זה בא לידי ביטוי בדברי רבן גמליאל, לפיהם יש הגדרת זמן שונה לקריאת שמע של היום ושל הלילה.

3. דעת חכמים

"לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם אכדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה"                                       (ד:)

האדם חוזר מהעבודה, לומד תורה (כך צריך לעשות כשחוזרים מהעבודה!), קורא קריאת שמע ואז אוכל. חכמים עשו סייג, כדי שהאדם לא יגרר ויפספס. אולם, אם זה סייג – למה עד חצות דווקא? הרי רוב האנשים ילכו לישון לפני! אם עושים סייג, אז צריכים לעשות את הסייג קודם שהאדם הולך לישון, או, לדוגמה, בשליש הלילה הראשון. למה עד חצות? למה לחכות כל כך הרבה זמן.

ראינו שלדעת רבי אליעזר (כהסבר רש"י), החידוש הוא שיש משמרות בארץ, ועלינו להבין מה בעצם קורה בשלבים אלו. הבנו שמחלוקתו עם רבן גמליאל היא האם היום והלילה שונים (כי ביום יש שינוי והלילה כולו חושך) או שבשניהם יש מדרגות (כדעת רבי אליעזר). בנוסף, ראינו שהנימוק הרשמי לדעת חכמים הוא סייג, אך מסתבר שיש נימוק נסתר נוסף מאחורי דבריהם.

ג. פסיקת ההלכה – כרבן גמליאל או כחכמים

1. הפסיקה כרבן גמליאל

הגמרא פוסקת הלכה כמו רבן גמליאל.

"אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל"            (ברכות ח:)

מיד מביאה הגמרא את הברייתא הכפולה של רשב"י, שפעמים אדם קורא קריאת שמע בלילה ויוצא אחד של לילה ואחד של יום, ופעמים שאדם קורא קריאת שמע ביום אחד של לילה ואחד של יום – כשהכוונה שאפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית ושל שחרית, בין עלות השחר להנץ החמה[5].

אנחנו פוסקים כרבן גמליאל שאפשר עד עלות השחר, ואז אנחנו לומדים על רשב"י שאומר שאפשר אפילו אחרי עלות השחר ויוצא ידי חובה של לילה! רואים שגם מעבר לעלות השחר יש את רשב"י. כיוון שיש אנשים שישנים גם אחרי עלות השחר, "איכא אינשי דגנו עד הנץ החמה", לכן זה יכול עדיין להיכלל, בצד הנגלה של הדברים, כלילה, ו"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (ט.)[6].

2. שלוש הצעות בפסיקה בין רבן גמליאל וחכמים

במשנה, אחרי מחלוקת התנאים, מובא סיפור:

"מעשה ובאו בניו מבית המשתה. אמרו לו לא קרינו את שמע. אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות. וכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר..."                    (ברכות א', א')

הגמרא מרחיבה את הדיון בין רבן גמליאל לבניו:

"הכי קאמרי ליה רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה אמר להו רבנן כוותי סבירא להו וחייבין אתם והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה"                                      (ט.)

לאור זאת, אנחנו צריכים לשאול במה חולקים רבן גמליאל וחכמים – אם חכמים מסכימים שעד עלות השחר, ורבן גמליאל מסכים שכדאי לעשות עד חצות, אז במה הם חולקים באמת?

אפשרות אחת היא שהם חולקים בלכתחילה ובדיעבד:

·      חכמים: לכתחילה עד חצות. בדיעבד עד עלות השחר.

·      רבן גמליאל: לכתחילה אפשר עד עלות השחר.

לפי הכיוון הזה, "רבן גמליאל לא חייש סייג" (לשון תלמידי רבינו יונה א. ד"ה וחכמים). הריטב"א פוסק כך, ולהבנתו לרבן גמליאל אין את הסייג. מדוע? אולי כי רבן גמליאל לא חושש שיעברו את הסייג. כיוון זה מתבקש, אם כי הוא לא הכרחי בגמרא.

לפי כיוון זה היינו מצפים שהלכה תהיה כרבן גמליאל, ולא נחשוש לסייג. אולם, להלכה, רוב הפוסקים פוסקים כחכמים שצריכים עד חצות, ובדיעבד על עלות השחר (פה אנחנו נוסיף שבשעת הדחק אפשר לסמוך על רבי שמעון עד הנץ החמה). הנימוק הוא נימוקם של חכמים, כלשון הרמב"ם (וכך כתב גם השו"ע):

"להרחיק את האדם מן הפשיעה"            (רמב"ם קריאת שמע א', ט')

מדוע פוסקים כמו חכמים ומקבלים את הסייג שלהם?! הרי בגמרא כתוב שהלכה כרבן גמליאל!

יש מי שמסביר, קצת דחוק בפשט, ש"הלכה כרבן גמליאל" הכוונה נגד רבי אליעזר. זאת אומרת, רבן גמליאל וחכמים מסכימים שעקרונית עד עלות השחר, ובזה אנחנו פוסקים כמוהו. אבל אנחנו כן מקבלים את הסייג של חכמים.

רבינו יונה מעלה אפשרות אחרת, לפיה חכמים נחלקו עקרונית על רבן גמליאל, ואנחנו באמת פוסקים כרבן גמליאל.

לפי תלמידי רבינו יונה, המחלוקת בין רבן גמליאל לבין חכמים היא אחרת: רבן גמליאל מבין שחכמים אמרו זאת רק כסייג לכתחילה, ואילו חכמים עצמם חושבים שהסייג שלהם הוא ברזל, ואפילו בדיעבד לא יוצאים ידי חובה עד חצות. לכן, הפסיקה היא כמו רבן גמליאל, שעד חצות לכתחילה, אבל בדיעבד זה בסופו של דבר סייג.

"שמעינן דדברי הכל שצריך לכתחלה לקרות מיד ביציאת הכוכבים ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד חכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג ור"ג ס"ל דבדיעבד יוצא כל הלילה"                                 (תלמידי רבינו יונה א. באלפס ד"ה וחכמים)

חכמים אמרו "עד חצות", כדי שבאמת יהיה עד חצות. לכן עוקרים את האפשרות אחר כך, כדי שאנשים לא יעשו אחר כך.

עד כאן ראינו שלוש אפשרויות:

1.     הלכה כרבן גמליאל בגישה המרחיבה – מותר לכתחילה כל הלילה.

2.     הלכה כחכמים (במחלוקת המורחבת) – מותר לכתחילה עד חצות, בדיעבד עד עלות השחר.

3.     הלכה כרבן גמליאל בגישה המצמצת – מותר לכתחילה עד חצות, בדיעבד עד עלות השחר.

3. הצעה רביעית בעקבות הירושלמי

אני רוצה להציע אפשרות רביעית, בעקבות הירושלמי, שמובא ברבינו ניסים וגם בגר"א:

"ורבן גמליאל פליג על רבנין ועבד עובדא כוותיה? והא רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. והא רבי עקיבה פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה... שנייא הכא שהיא לשינון..."    (ירושלמי ברכות א', א')

לפי הירושלמי, רבן גמליאל באמת חלק על חכמים, ועל כך תמהו איך פוסק כשיטתו נגד שיטת חכמים. רבינו ניסים בסוף פוסק כבבלי[7], אבל מהירושלמי עולה בעצם שיש מחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים באופן עקרוני – רבן גמליאל מפרש את חכמים כשיטתו, אבל חכמים עצמם לאו דווקא מסכימים עם הפרשנות הזו. חכמים לא אומרים עד חצות רק כדי להרחיק את האדם מן העבירה, אלא יש להם מחלוקת מהותית יותר.

הגר"א ('אמרי נעם' פה) כתב שהירושלמי חולק. אפשר להבין שמהירושלמי עולה שגזירת חכמים היא סייג קשיח, אבל אפשר להבין שהם חולקים על כל הרעיון שדבריהם הם סייג.

לאור זאת, ננסה להציג את שיטת חכמים, הסוברים שקריאת שמע של הערב עד חצות, לא רק כסייג, אלא כזמן עצמאי.

ד. מהותם של זמני הלילה

1. חצות לילה אקום

במהלך המחלוקת האם מדובר בשלוש או בארבע משמרות, מובאת הוכחה מדברי דוד המלך שהעיד על עצמו: "חצות לילה אקום (תהלים קי"ט, ס"ב) ו"קדמו עיני אשמורות" (שם, קמ"ח). מפה נכנסת הגמרא לאגדתות על דוד המלך ועל "רוח צפונית" (הוא השם הרשמי של הישיבה). הזיהוי של חצות כנקודה יסודית אצל דוד המלך היא לוז הסוגיה:

"אמר רב אושעיא אמר רבי אחא הכי קאמר (דוד) מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. רבי זירא אמר עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי. רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות"                            (ג:)

יש בני מלכים שישנים עד שלוש שעות (משנה א', ב'), אבל יש מלכים שמחצות כבר מתעוררים. איך שלא נסביר את מה שדוד המלך עשה בחצות, כבר רואים שיש נקודת זמן משמעותית שנקראת חצות לילה, והלילה של דוד המלך התחלק בין לפני חצות לאחרי חצות.

2. שיטת רבי אליעזר וחכמים – הלילה משמר

נדמה, שניתן להבין את שיטת חכמים מתוך דברי רבי אליעזר בסוגיית המשמרות שלנו. הגמרא דיברה על "אמצעית דאמצעיתא", האמצע של המשמרת האמצעית, חצות. כזכור, הרא"ש הסביר שהחידוש הוא שיש משמרות ברקיע וראוי לפעול בהתאם ואילו רש"י הסביר שהחידוש הוא לא רק שיש משמרות ברקיע, אלא שיש משמרות בארץ. יוצא מכאן, שהחידוש הוא שיש חצות גם בארץ.

בבוקר האדם קם והולך, ובלילה שוכב. החידוש של רבי אליעזר היא שיש גם הוויה בלילה, יש חוויה בלילה – יש משמרות בלילה. בלילה שומרים, "והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה (נחמיה ד', ט"ז).

אז לומדים שיש משמרות ברקיע, למעלה, וגם לומדים שיש משמרות בארץ. זו הסיבה שצריכים לקרות קריאת שמע באשמורה הראשונה, כי זו קריאת שמע שמכוונת כנגד השאגה של ה', כנגד המשמרות ברקיע. אנחנו מלווים את המשמרת הראשונה עם קריאת שמע. אחר כך יש פרק נוסף של הלילה, שחכמים בונים עליו – ומרכזו בחצות, ויש את החלק השלישי של הלילה, תכלית הלילה.

זוהי תמצית שיטת רבי אליעזר. מדוע עד סוף האשמורה הראשונה? למה לזוז מהרעיון של כל הלילה, עד עלות השחר, כרבן גמליאל? כי קריאת שמע של לילה היא מכוונת. אם ה"חמור נוער" כנראה הוא לא סתם נוער – הוא שומע משהו שאתה לא שומע, קורה שם משהו.

גם חכמים, שאומרים עד חצות, זה לאו דווקא משום סייג[8]. יתכן שזה סוף האשמורה השניה, או אפילו עם שלוש משמרות, זו,אמצעי דאמצעיתא". גם התירוץ השני של הגמרא, שלעולם סוף משמרות ונפקא מינה "למאי דגני בבית אפל". גם אז אומר הגר"א, שאמצעית דאמצעיתא נשאר. "דחצות לילה שהוא עת רצון הוא מפורסם בכל ספרי הקבלה ובזוהר" (אמרי נעם ברכות ג. ד"ה כולהו)[9].

רואים מכאן שלחכמים יש עת רצון. יש את אמצעית דאמצעיתא. אם נסכם את הזמנים:

1.     יש את ההליכה לשכב (אשמורה ראשונה).

2.     השכיבה עצמה (חצות).

3.     ההתעוררות לפנות בוקר.

אם דעת חכמים הייתה סייג ענייני היינו שמים את אותו הסייג מוקדם יותר. אלא, שהיה להם זמן של חצות, ואמרו שקריאת שמע צריכה להיות אז.

אפשר אפילו לומר שלרבי אליעזר, אחרי משמרת ראשונה, מתחיל במידה מסוימת הבוקר כבר! ראיה לדבר מהמשנה ביומא (א', ח') האומרת שביום הכיפורים מקדימים את העבודה מחצות, וברגלים "מאשמורה הראשונה!". מסוף האשמורה הראשונה אפשר להתחיל לעבוד. אם אני מגדיר את הלילה כמשמרת ראשונה, ויש לכך גם סימן ברקיע, אז מאשמורה הראשונה כבר אפשר לומר שיש פה סוג של בוקר, של יום.

יש התרחשות שהאדם מתחבר אליה, לכן זה מוגדר כלילה. בסוף האשמורה ראשונה זה כבר התחלה של הפעילות לקראת היום שאחריו. לכן, בשעת הדחק אפשר להתחיל עבודת המקדש ברגלים בסוף האשמורה הראשונה.

בשורה התחתונה, בכל אופן, אלו זמנים מהותיים ולא רק סייגים או זמנים קטגוריים. הזמן גורם. כמו שראינו פעם שעברה, הזמנים משמעותיים. גם ברקיע וגם בארץ יש את הזמנים האלה.

3. הסימנים ודעות התנאים – איחוד הלכה ואגדה

לאר מה שראינו, ננסה להסביר את הסימנים של המשמרות בהקשר לדעות התנאים השונות.

באשמורה הראשונה "חמור נוער. החמור מסמל כח, חומר. משה רוכב "על החמור" (שמות ד', כ') והמשיח ירכב על חמור (זכריה ט', ט'). לאדם יש את עייפות החומר, ופתאום מגיע הלילה ומרגישים את החסרון, אז ה"חמור נוער". יש רמ"ח איברים בגוף ורמ"ח תיבות בקריאת שמע. זו התעוררות. השאגה מגיעה אלינו, וגם החומר מבין שהוא צריך את קבלת עול מלכות שמים. מצד הרמ"ח, החומר.

מכאן אפשר להבין למה ללכת עם האשמורה הראשונה, עם זמן שהולכים לישון, ולא עם כל הלילה. כי הולכים לישון עם קבלת עול מלכות שמים על החומר, במשמרת של החומר.

באשמורה השניה כלבים צועקים, בהקבלה לדעת חכמים שאומרים עד חצות. בחצות יש "רוח צפונית" שמנגנת – עד חצות יש, מעבר לחומר, גם את כלבים צועקים. הכלבים מבטאים לא את החומר, אלא "הכלבים עזי נפש" (ישעיהו נ"ו, י"א), הכלבים מבטאים את הנפש. "רציתי שתהיו כחיות הנוהמות בלילה" (בשם רבי נחמן, שיח שרפי קודש ב', ק"כ). קריאת שמע פה היא כצעקה של הנפש. אתה שומע את השאגה של הקב"ה, ואז שומעים את הצעקה של הנפש.

בלילה שואגים את החיסרון. מבינים שיש משמרות ברקיע ויש להם השלכות בארץ. בתחילה מצד החומר ובהמשך מצד הנפש. עד חצות הלילה בשיאו, משם כבר הלילה מפנה את עצמו.

למעשה, אלמלא חוטפתו שינה עד חצות, אולי חצות זה זמן ללמוד תורה. אחרי חצות אפשר לומר שזה כבר לקראת הבוקר, ולכן ברור למה יש אפשרות שלחכמים אי אפשר כלל לקרוא אז.

יוצא לגישה הזו שחכמים לא עקרו את אחר חצות, אלא מראש זה לא זמן של קריאת שמע בכלל.

אם נמשיך את המהלך, נוכל לומר שלפי רבן גמליאל, גם השלב שאחרי חצות ראוי לקריאת שמע, גם הוא חלק מתהליך הלילה. זה כבר ניגון של התעוררות – שהוא לא חומר או נפש/לב, אלא "מתוך אישה[10] מספרת", ההמתקה של הלילה.

===
  [1] לשון הספרי דברים:

"דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו"  (ספרי פרשת כי תצא, מ"ט)

[2] הרב קוק דיבר רבות על עזיבת נשמת התורה ועיסוק כל הכשרונות בחלק ה'יבש' יותר, כביכול, של התורה:

"אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה"                                                         (אגרות הראי"ה, תפ"ג)

[3] האידרא רבה שנתגלתה לרשב"י ביום הסתלקותו.

[4] כסף משנה קריאת שמע א', ט'.

[5] גם דברי רשב"י האלו יכולים להיות שער כניסה טוב לל"ג בעומר.

בסוגיה זו עסקנו בשיעור כללי 5 – סוף זמן קריאת שמע של שחרית.

[6] בפועל משתמשים בביטוי הזה מחוץ להקשרו, ש"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". ביום יום אנחנו מסתדרים, אבל בשעת הצורך והקושי, כשלא מרגישים טוב או כשיש נפילות וכו', פתאום "כדאי הוא רבי שמעון". 'לך לרבי שמעון', או לאנשי רבי שמעון, בני עליה וכו'.

פירוש נוסף הוא "שעת הדחק", כשיש דוחק של המון אנשים ביחד במירון, ויש דחק שממנו מתהווה משהו חדש. "אהבה דוחקת את הבשר". כולנו בני איש אחד נחנו. אני אומר את זה במלוא הזהירות, כי ראינו שאי אפשר לסמוך על זה בשעת הדחק שנה שעברה. לכן צריכים לעשות זאת, אך לעשות זאת בתיקון. צריכים לראות איך לסמוך את שעת הדחק בצורה אחרת.

[7] כלשונו: "ואין לנו אלא כגמרתנו, ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכ"ע קורין אפילו לאחר חצות"

[8] יכול להיות שגם אם זה סייג, זה סייג עמוק. כמו דברי הרב קוק, שסייגות התורה מבטאים תוכן פנימי של הדבר.

[9] ראו בדבריו המלאים שם:

כולהו סוף משמורת קחשיב. ר"ל המשמר הראשון והאחרון [חושב הסוף שלהם] אבל משמר האמצעי קאי כדאמר בתחלה אמצעית דאמצעיתא. ומשום דחצות לילה [שהוא עת רצון] הוא מפורסם בכל ספרי הקבלה ובזוהר על כן צריך לפרש כן [עי' מגן אברהם סי' א' סק"ד ובביאור הגר"א ז"ל שם ס"ק י"ח] והשתא כולהו משמורת צריך. לר"א סוף משמורה הראשונה לחכמים אמצעית דאמצעיתא [היינו חצות הלילה] לר"ג סוף משמורת האחרון שהוא עמוד השחר:

[10] הסימנים הראשונים הם של בע"ח המבטאים כוחות חיים, המשמרות אחר חצות הם פני אדם, יניקה וגדלות.