סוכה - מבנה השראת שכינה
הרב יוסי שטרן - סוכה פרק א', שיעור כללי 1
"טוב אחרית דבר מראשיתו..." (קהלת ז', ח'), והכוונה שאחרית הדבר טובה כשכבר מהראשית אתה מכוון לאחרית (ראה ברש"י שם). "מגיד מראשית אחרית" (ישעיהו מ"ו, י').
היום יום פטירת הרב קוק. הרב קוק אמר "שאיפתי הגדולה לחבר את התורה הרוחנית עם התורה הרוחנית" (שמונה קבצים, קובץ א' תתל"ד), אקווה שגם השיעור עכשיו הוא צעד בדרך לשם. חיבור של התורה הרוחנית לידי מעשה.
בחרנו באלול לעסוק בפרק שני, שעוסק בדיני ישיבה בסוכה. פרק ראשון עוסק במבנה הסוכה, והפרק השני בדיני ישיבת הסוכה. בכל זאת, חשבתי שאת השיעור הראשון נקדיש לתחילת המסכת, בחינת טוב אחרית דבר מראשיתו - מתוך הראשית שלו. הסוגיה הזו נותנת כיוון למסכת כולה. כרגע נעסוק בסוכה כולה. מצוות הסוכה.
בעזרת ה' כך נעסוק בתורה הרוחנית, ומתוך כך לתורה המעשית.
במשנה נאמר:
"סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר" (סוכה א', א')
אם היו שואלים אותנו 'מה היה שיעור המקסימום שהיינו נותנים לסוכה?', לא נראה לי שהיינו מגיעים לעשרים אמה. למען האמת, גם הגובה המינימאלי המוזכר במשנה (שם), עשרה טפחים, נשמע גובה נמוך ביותר.
בהמשך המשנה נאמר "ושחמתה מרובה מצילתה", אך אין הכוונה לדפנות אלא לסכך, כפי שרש"י כתב:
"ועל שם הסכך קרויה סוכה" (ב. רש"י ד"ה ושחמתה)
עיקר הסוכה היא הסכך. הקשר לסכך מעלה אותנו מלהיות אנשים של רצפה או של הסתכלות בגובה העיניים, לאנשים שמסתכלים למעלה, לתקרה. שם העצם 'משכן' משמעו היריעות שנמצאות מלמעלה. המשכן הוא מה שלמעלה. חישבו על מקום שבו יש לא רק כח המשיכה, אלא כח העילוי. שמעלה אותך למעלה.
מסופר על הבעל שם טוב שאמר לחסידו שבתחילת כל יום יסתכלו על השמים.
רבינו בחיי מסביר שהפועל בעברית סוכה הוא סוכה ברוח הקודש - כמו יסכה, שאמרו עליה חז"ל שסוכה ברוח הקודש (מגילה יד.). זה לא ללכת על הרצפה, אלא לשחות ברוח הקודש, לסוך ברוח הקודש.
הגמרא דנה ביחס בין מבוי שמעל עשרים אמה, שם נאמר "ימעט" (משנה עירובין א', א'), לבין סוכה, שם נאמר "פסולה". כהסבר ראשון כותבת הגמרא:
"סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני דרבנן" (ב.)
זה קשור להבדל בין דאורייתא שזה איסור בחפצא, לבין דרבנן שזה איסור בגברא, על האדם, ולא הדבר עצמו.
הסוגיה מציעה אפשרות נוספת, שההבדל הוא "נפיש מיליה" של סוכה בניגוד למבוי.
בכל אופן, אני רוצה לשאול פה שאלה מסדר שני - למה מאריכים בנושא זה? למה פותחים את המסכת עם שאלות דקדקניות שכאלה, ולא בשאלה "מנהני מילי", שאכן מגיעה מיד אחר כך.
מסתבר, שיש פה אמירה לפני ההתחלה, יש פה איזה יסוד חשוב שרצו ללמד אותנו, נקודה שמוסתרת. "כבוד א-לוהים הסתר דבר". הרב קוק מדבר על כך שהבבלי מסתיר דברים שמגולים בירושלמי – בעוד שהירושלמי מגלה את השורש, בבבלי זה סמוי מהעין[2].
הגמרא מביאה סוגיה ארוכה, ובה שלושה הסברים לשיעור של עשרים אמה:
- רבה: עד עשרים אמה אדם יודע שהוא גר בסוכה – מעל עשרים אמה לא שולטת העין בסכך.
- רבי זירא: עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה – מעל עשרים אמה הוא יושב בצל הדפנות [אביי מקשה על שיטת רבי זירא, במקרה שאדם בונה סוכה בעשתרות קרנים (קניון טבעי), שאז הוא לא בצל סוכה! הגמרא מסבירה שאם הייתי מוציא את העשתרות קרנים עדיין היה צל סוכה].
- רבא: צריך לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת עראי [אביי מקשה על שיטת רבא, האם לפי דבריו אדם שבונה סוכה קבועה עם ברזלים היא לא סוכה?! הגמרא מסבירה שעד עשרים אמה זה ראוי לדירה שאינה קבועה].
הגמרא (ב:) ממשיכה ודנה בהשלכות הדינים, ומציעה סיטואציות שבהם אפשר להגביה את הסוכה מעל עשרים אמה. כך, אם יש דפנות שמגיעות לסכך לפי רבה זה מספיק גם מעל עשרים אמה, כי שולטת העין. דין נוסף הוא שאם הסוכה רחבה יותר, אז אפילו מעל עשרים אמה נמצאים בצל הסוכה, ולכן לפי רבי זירא יהיה כשר. לפי רבא, אין שום דרך להגביה את הסוכה.
מספר הערות מזדקרות בפנינו, בלומדנו את הסוגיה. ראשית, הסדר של הסוגיה בולט מאוד. יש שלושה הסברים, דנים בכל אחד מההסברים ומציעים מקרים המהווים נפקא מינות.
בנוסף, כאשר מעיינים בהסברים השונים, נדמה שיש התייחסות שונה בכל שיטה לאפשרות של ההגבהה: לפי רבה אפשר מעל עשרים אמה כאשר זו אותה הסוכה, כל עוד ממשיכים את הדפנות. לפי רבי זירא אפשר מעל עשרים אמה כאשר מרחיבים את הסוכה, והראשונים נחלקו (ראה ב: תוספות ד"ה יש) האם צריך באופן יחסי לגובה שמוסיפים, או ש"קים להו לרבנן" שברגע שהרוחב יותר מארבע אמות יהיה צל. לפי רבא, אין אפשרות להגביה את הסוכה.
נקודה בולטת נוספת וחשובה היא המילה המנחה 'אדם', ומטבע הלשון "עד עשרים אמה אדם..." בכל אחד מהסברי הסוגיה: בדברי רבה נאמר "עד עשרים אמה אדם יודע...", בדברי רבי זירא מוזכר "עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה", ובדברי רבא נאמר ש"עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי". אז כעת, עוד לפני שאנחנו יודעים מה המשמעות של זה, אנחנו מבינים שיש לנו את האדם "היודע", "היושב" ו"העושה".
ועוד דבר , אם הייתי צריך להתחיל את הסוגיה לפני שידעתי מה הגובה המקסימלי של הסוכה, ורבה היה אומר שצריך לראות את הסכך, רבי זירא דורש שיהיה צל סוכה ורבא אומר שתהיה עראי –מה הסיכוי שכולם היו מגיעים לגובה של עשרים אמה בדיוק?! אלא מסתבר שיש מספר קדום המתבטא בהיבטים של האדם- היודע, היושב והעושה.
על השאלות האלו ננסה לענות בהמשך, לאחר עיון במקומו של חג הסוכות במערכת החגים.
החגים מופיעים רבות בתורה, ויש להם שני מימדים מרכזיים:
- מעגל השנה החקלאי - חג האביב, הקציר, האסיף.
- מעגל היסטורי - פסח יציאת מצרים, שבועות מתן תורה[3] וסוכות ש"בסוכות הושבתי".
בפשטות , חג הפסח הוא בעיקרו חג היסטורי, שהרי תמיד נזכר בתורה בהקשר של יציאת מצרים. חג השבועות הוא בעיקרו חג חקלאי, של הקציר והביכורים, אבל אנחנו יודעים שהוא גם חג מתן תורה. חג סוכות מופיע כל הזמן כחג חקלאי, חג האסיף, אך התורה מוסיפה (ויקרא כ"ג) מדגישה ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל".
אז, אם כן, כיצד הסוכה מתחברת לצד החקלאי של החג? מהצד השני, אם זהו חג היסטורי, אז מתי זה קרה בדיוק? ארבעים שנה היינו במדבר, אם זה חג היסטורי, למה דווקא בזמן הזה של ט"ו בתשרי?
הרשב"ם והטור נדרשים לשאלות אלו.
הרשב"ם סבור שהסוכות מיסודו הוא חג חקלאי.
"וזה טעמו של דבר חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר. למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (רשב"ם ויקרא כ"ג, מ"ג)
אז למה לא עושים דווקא סוכה? כי הסוכה, האירוע ההיסטורי, מזכיר לנו שהכל מ-ה' וכך החקלאות תשמור על הענווה שלהם. אבל לפי דבריו החג החקלאי הוא העיקר, והסוכה מאזנת את זה החשש מכוחי ועוצם ידי.[4]
הטור (אורח חיים תרכ"ה) בגישה הפוכה, לפיה עיקר הסוכה הוא ענני הכבוד והפן ההסטורי הוא עקרי. אז למה לא עושים בפסח? הטור מסביר, כדי שיהיה ניכר שהוא לשם סוכת חג ולא בונים סוכה בשביל הנוחות. כיוון שבימי האביב אנשים גם ללא ציווי התורה רגילים לצאת מבתיהם.
חכמת הקבלה היא חכמה של הקבלה, להקביל דברים. חכמה רגילה היא השתשלשות, כמו גלגלי שיניים שמזיזים. אבל בקבלה זה עולמות מקבילים, השתקפויות ורבדים. יש לאדם נשמה ויש לה מקבילה.
לפי המהר"ל יש שורש מקורי לכל חג והוא מתגלה גם בציר הזמן ההסטורי בדור יצ"מ וגם במעגל השנה דרך העונה החקלאית.
המהר"ל (גבורות ה' מ"ו) מקביל לשלוש:
המהר"ל מתאר תהליך בעולם ובשנה - יצירת הדבר, הבאתו לשלימות, ואיסופו חזרה.
זו החלוקה של שלושת החגים:
- פסח - עם ישראל נוצר - יש עם א-לוהי. זה חג בעבר.
- שבועות - עם ישראל מקבל את התורה, את הייעוד והדרך. זה חג ההווה המתמשך.
- סוכות - עם ישראל בונה את המשכן, השראת השכינה. זה מעין חג העתיד.
פסח הוא מעין ברית מילה (חג המצות), שבועות הוא כמו חגיגת בר המצווה, תורה, ואז הסוכה, השכינה, הנישואים.
על פי תיאורו של המהר"ל, מקבלים נשמה ביציאת מצרים, אחר כך שכל של תורה בשבועות, ואז היאספות אליו, רוח הקודש, בסוכות. האדם לא רק רוצה להשאר אדם, הוא רוצה "בצל ש-די יתלונן", רוצה לשחות ברוח הקודש. אמונה וענווה. רוצה להיות מושרה בהשראה של רוח הקודש. שהעתיד לבוא תהיה לו נוכחות בעולם שלנו.
לכן חג סוכות הוא רוח הקודש. כך גם בשמחת בית השואבה.
המהר"ל מקביל לחלקי הארון:
- זהב - נשמה של העם. זה לבנות את המסגרת.
- לוחות הברית - מונחת בתוכו התורה, יש דרך לעם, יש כיוון.
מה עוד יכול להיות בארון? זה ארון הברית, מה עוד יש שם? אלא שחג הסוכות הוא נסתר:
3. הכרובים - נמצאים מעל הארון.
חג סוכות הוא הכרובים, תחת כנפיו תחסה. המסגרת של העם והתורה שבפנים, אבל בסוף הקב"ה היה מדבר דרך הכרובים. זו ההתרחשות עם ה', ושם מונח חג הסוכות.
מאיפה הגיעו לעשרה טפחים, שלכאורה זה גודל קטן מאוד? אז יש דף שלם בנושא (ה.:), וסביר להניח שיעור המינימום הוא ביטוי לתפקיד של הסוכה. והגמרא אומרת שהמקור הוא מהארון. המקום הקדוש. הארון היה תשעה והכפורת טפח. מהיכן יודעים שהארון קשור לסוכה? אז רש"י הסביר שזה מעבר רשות, אבל המשך הסוגיה מדברת על השכינה "שלא ירדה למטה מעשרה". הארון היה עשרה כי הוא נגע במקום שבו השכינה יכולה להגיע, וממילא כך גם בסוכה - שעשרה טפחים זה שיעור של השראת שכינה.
הגמרא דוחה, כי אולי זה "בר מחללה", ולומדת מהכרובים, שהיו "סוככים בכנפיהם" והיו בדיוק מעל עשרה טפחים. אז הארון עשרה ועוד כרובים שסוככים. המקור לעשרה טפחים הוא הגובה של כנפיי הכרובים. הסכך הוא כמו כנפי הכרובים. כשהוא לומד בסוכה הוא בתודעת סכך, בתודעת כנפיים, כח העילוי. זה שיעור המינימום.
מהיכן הגיעו לעשרים אמה? בירושלמי התשובה חדה וברורה:
"גמ' רבי יוסי אמר לה סתם. ר' אחא בשם רב רבנן ילפין לה מפתחו של היכל. ור' יודה יליף לה מפתחו של אולם" (ירושלמי סוכה א', א')
אחרי שהמלך היה בשדה, אנחנו נכנסים להיכל. הסוכה היא בבואה של ההיכל ושל הכרובים. הבבלי מסתיר, כי מקבילים בין זה לבין המבוי, שם (עירובין ב.) מופיע ההיכל והאולם. לפי דעתי, הסיבה שהגמרא פותחת בהשוואה הדיקדוקית למבוי, כי רוצים לרמוז אל היות גובה כ' אמה נמצא בהיכל, ואח"כ יש לו ענפים בסברות המובאים בדעות האמוראים. ישנו איזה אידיאל שעומד בפני עצמו אח"כ זה מתבטא באדם – היודע, היושב והעושה.
בזוהר נאמר:
"ובגין דא שיעור סכה לא פחות מעשר דאיהי מלכות, עשיראה דכל דרגין, ולא למעלה מעשרין דאיהי כ' כתר עליון, דלא שלטא ביה עינא, כבוד עלאה, עליה אמר משה (שמות לג יח) הראני נא את כבודך, ואתיב ליה קודשא בריך הוא לא תוכל לראות את פני, ולית כבוד בלא כ' " (זוהר חלק ג דף רנה/ב)
אין אנו מתיימרים להבין עד סופם כוונת הזוהר אבל מה נוכל להבין מכך שהזוה"ק מייחס את הגובה כ' לכתר? סוכה היא כתר, האדם הוא מלך - מוח לב כבד. המוח מבטא את השכל, הלב את המידות, והכבד זה המשכן המעשי של האדם.
אלו הביטויים שדיברנו עליהם:
1. האדם היודע - מוח. "למען ידעו דורותיכם" ישיבה בסוכה כתודעה.
2. האדם היושב - לב. האופן בו הסכך וה'צילא דמהימנותא' משפיע על ישיבתו והתנהגותו של האדם
3. האדם העושה - כבד. יתבאר בסמוך
מעל האדם נמצא הכתר.[7] דרך המלך (מח, לב כבד) האדם מגיע אל העל מודע, הענווה[8], הארעיות, היא המגיעה לרוח הקודש. השראת שכינה זה לא רק מתנה, אלא כי אתה ראוי, אתה עניו. סוכה בגימטריה "צא" – בנגלה זה לצאת לשדה שלא ירום לבבנו, אבל בעומק זה ענווה של קדושה, שייך לכולם, נמצא במתחם רוחני קדוש, פתחו של היכל.
למעלה מהאדם, יש כתרו של מלך. של הקדוש ברוך הוא. בחג הזה, בתקופת השנה, אנחנו נאספים להסתופף שם. נאסף אל מקורו דרך המבנה של השראת שכינה, דרך סוגיית המבוי של היקף ענני הכבוד. וכך לפי הזוה"ק הכ' הוא הכתר והא הכבוד של ענני כבוד ממש.
איך האדם מגיע להשראת השכינה, למעלה?
- דרך המחשבה - רבה. דרך האדם היודע - דרך הלימוד. אם הדפנות מגיעות למעלה אפשר להרים יותר.
- דרך ההתנהלות של האדם - רבי זירא. כדי להגיע לכתר הזה, למעלה מעשרים אמה, צריך להרחיב את הסוכה. יש התהוות בסוכה. גם מדבר ומטייל בסוכה, הוא הרחיב את הסוכה מעבר ל"למען ידעו".
- אי אפשר להגביה - רבא. עד עשרים אמה אדם עושה, בונה את הסוכה. אבל הוא בענווה, ככה הוא מגיע לכתר. הענווה, הצד המעשי, מחזיר אותנו להסתופפות בצל ה'. זה כבר הכתר של ה', של המלך, שאי אפשר למעלה מעשרים אמה כי זה העשרים של ה'.
שתי הדעות הראשונות מראות שלאדם עצמו דרך להגביה כי הגובה מתייחס אליו. אבל כשמגיעים לאדם העושה, "סוכה דירת ארעי" האדם בענווה[9] סוכתו מכוון אל פתח ההיכל של מעלה. לכן אי אפשר להגביה מעל עשרים, כי הגעת לכבוד א-לוהים הסתר דבר.
נסיים בדבריו של הרב קוק:
"הסוכה היא שמחה עליונה מאד, עד שאינה יכולה להיות קבועה כ"א דרך עראי, אבל היא עומדת במקום אחד, מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה ומיד בלא שום הפסק השני החדש, שהוא יותר מאיר ויותר משמח, יורד ונשפע. ע"כ נראה כאילו הכל היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע ובכל חלק מחלקי הרגע יש סוכה חדשה ממש, ומפני שהשמחה היא התחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית, ע"כ הוא זמן שמחתנו" (עולת ראייה סוכות)
בסוכות אנחנו הולכים לחיות תחת הסכך. מתוך כך ראינו את החגים. חג סוכות הוא לכאורה חג חקלאי שנועד לזמן, או כטור שמדובר בחג היסטורי. אבל המהר"ל מסביר שאלו לבושים, ושלושת הרגלים הם ביטויים של תנועות א-לוהיות - יצירה, השלמה והתכנסות. פסח הוא חג היצירה, המוצא, שבועות הוא חג השלימות, התורה, והסוכה היא הסתובבות, האיסוף. לכתר חייבים לבוא עראי.
שיעור המינימום הוא הכרובים. הארון הוא המסגרת והתורה היא התוכן, ומשם מגיעים לשני כנפי הרוח של הכרובים, של השראת השכינה.
===
[1] השיעור ניתן בפתיחת זמן אלול, ב-ג' באלול התשפ"ב.
[2] כך כותב הרב באגרות הראי"ה, כשמאריך בהבדל בין הבבלי לירושלמי:
"וישנן סברות מופשטות למכביר רמוזות בבבלי, שהן מסגנון הירושלמי… ויש לרמוז דוגמא על קירוב הרעיון לנסתר ונשגב, שבירושלמי יותר מכפי הסגנון הרגיל של בבלי, שסתמו הדברים יותר בזה מפני כח התלמידים שאינו יפה כל כך בחוץ לארץ" (אגרת ק"ג)
[3] אע"פ שבמקרא חג שבועות הוא חג הביכורים ולא מפורש זיקה למעמד הר סיני.
[4] - יש דעה נוספת, בחג האסיף הטבעי אנשים היו יוצאים לשדות ואפילו בונים שם סוכות מפני שמירה או שמחה. יש סוגייה של סוכות גנב"ך ורקב"ש, כגון סוכת שומרים, בן אדם נמצא בשטח, לפני שהוא אוסף את התבואה, הוא יושב בשטח. אולי גם שומר על הדברים. התורה קידשה את הסוכות האלו. אנשים היו בסוכות, והתורה הולכת יחד עם השמחה הזו, רק שהתורה אומרת לך איך לעשות.
יש מהלך של הרב ברויאר, שרואה את זה כחג חקלאי. אבל בעוד שהרשב"ם רואה בסוכה משהו לעומתי למציאות של האדם, הוא מצא שהיו חגים קדומים כאלה, שבחג האסיף הטבעי אנשים היו יוצאים לשדות ואפילו בונים שם סוכות מפני שמירה או שמחה על תפוקת השדה. יש סוגייה של סוכות גנב"ך ורקב"ש, כגון סוכת שומרים, בן אדם נמצא בשטח, לפני שהוא אוסף את התבואה, הוא יושב בשטח. אולי גם שומר על הדברים. התורה קידשה את הסוכות האלו. אנשים היו בסוכות, והתורה הולכת יחד עם השמחה הזו, רק שהתורה אומרת לך איך לעשות את זה. כמו דברים נוספים, כמו קידושין ועוד, היו קיימים
[5] שתי ההקבלות האחרונות אינן מפורשות בדברי המהר"ל.
[6] סוכה היא בדרך כלל "אמא עילאה", שהיא מושרשת בכתר.
[7] האדם נקרא "הנהגת היושר". הכתר הוא המקיף מעל לראש, הוא בבואה של העצמות העליונה.
[8] "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה" (שיר השירים רבה פרק א').
[9]בעשיית הסוכה כשלעצמה צד של מצווה, עד כדי כך שלפי הירושלמי (סוכה א', ב') מברכים על עשיית הסוכה. על הסוכה "חל שם שמיים" (סוכה ט.). עשייתה היא בחינת נעשה ונשמע ומסמלת את היות הסוכה משפיעה עד הצד המעשי של האדם. לכן, הישיבה בסוכה אינה רק קשורה לחכמה ולמידות אלא היא מגיעה עד השינה בסוכה.
