מאימתי קורין את שמע בערבית
שיעור כללי 2 ברכות פרק א' - הרב יוסי שטרן
א.
פתיחה – יסוד קריאת שמע
מסכת ברכות, תחילת התורה שבעל פה, נפתחת כך:
"מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר" (משנה ברכות א', א')
מסופר על רבי זושא, שהתחיל ללמוד מסכת ברכות, קרא את המילה הראשונה ויצא נסער. כששאלו אותו מדוע, הוא ענה "מאימתִי קורין את שמע" (חיריק בתי"ו), שהוא מרגיש את האימה על פניו. כפי שנראה, גם אם אנו לא דורשים את המשנה בצורה חסידית עדי כדי כך, עדיין המשנה לא רק מתעסקת בפרטי הלכות קריאת שמע, אלא שואלת מה זו קריאת שמע ומהי מהותה.
מה ייחודה של מצוות קריאת שמע? על מה היא מיוסדת? ניתן להציע שלוש אפשרויות ראשוניות:
1. אהבה: ניתן לטעון שהמצווה מבוססת על מצוות אהבת ה', שכן הפרשייה הראשונה מתחילה עם המילה "ואהבת".
2. יראה: במקביל, ניתן לומר שהמצווה מבוססת על "ייראוך עם שמש" (תהלים ע"ב, ה'), כפי שעולה מדין סמיכת גאולה לתפילה שראינו בשיעור הקודם[1].
3. תלמוד תורה:
אולי היא מבוססת על מצוות תלמוד תורה, "ודברת בם".
אולם, מהי משמעותה המיוחדת?
1.
תנא היכא קאי?
השאלה הראשונה שהגמרא שואלת על המשנה:
"תנא היכא קאי דקתני מאימתי? ותו, מאי שנא דתני בערבית ברישא? לתני דשחרית ברישא!" (ברכות ב.)
הגמרא מנסה לחזור להתחלה. לפני שנידונים פרטי ההלכות של קריאת שמע אנחנו רוצים לדעת מה המקור של הציווי לקרוא קריאת שמע. בנוסף, שואלת הגמרא מדוע מתחיל הדיון דווקא מהערב. עונה הגמרא:
"תנא אקרא קאי, דכתיב בשכבך ובקומך. והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת - משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (שם)[2]
אם אנחנו היינו עונים במקום הגמרא, לכאורה היינו מביאים חלק אחר מהפסוק, את "ודברתם בם" (דברים ו', ז'). החלק שמביאה הגמרא, "בשכבך ובקומך", תורם לנו בהבנת פרטי ההלכות, זמני קריאת שמע, אבל הוא לא הציווי על מצוות קריאת שמע. הגמרא בעצם עונה על ה"מתי", אבל לא עונה על ה"למה".
לאחר מכן, הגמרא מביאה תשובה אחרת:
"ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב (בראשית א', ה' ועוד) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (שם)
הגמרא מביאה פסוק שלוקח אותנו מהצד הסובייקטיבי שהיינו בו, דהיינו משכיבתו וקימתו של האדם, אל בריאת העולם, הצד האובייקטיבי יותר.
הצד השווה בתשובתה של הגמרא הוא שלפי היהדות היום מתחיל מהלילה. אם נחזור לשאלת הגמרא, נוכל לראות שהגמרא יצאה מנקודת הנחה שהבוקר הוא הזמן שבו מתחיל היום, שהרי האדם יוצא לפועלו בבוקר, מסיים והולך לישון בערב (תהלים ק"ד, כ"ג), וחוזר חלילה.
על דרך הדרש אפשר לומר שאצל אומות העולם אכן היום מתחיל מהבוקר, מהחיים וההוויה, ומסתיים בהיעדר, באבדון, בלילה. אומות קמו ונפלו, אולם העם היהודי שונה. בעם ישראל ההיעדר קודם להוויה, הערב מגיע ורק אחר כך הבוקר. הבשורה היהודית היא שהעולם צועד אל הבוקר, שישנה תנועה חיובית המובילה את ההיסטוריה קדימה, ומובילה אותך לחשוב שוב על "מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג', א').
בהמשך, הגמרא מאירה בחינה נוספת של תפיסת הזמן, דרך הדיון על ברכות קריאת שמע:
"אי הכי, סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה - לתני דערבית ברישא! תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית, עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית, והדר פריש מילי דערבית" (שם)
שואלת הגמרא על המשנה בהמשך הפרק (א', ד'), מדוע ברכות קריאת שמע מתחילים דווקא מהבוקר ולא מהערב, ועונה שמדובר ברצף הגיוני שנשמר עד לפרק רביעי. אם נדרש לסוגיה, נראה שהפרק הרביעי, העוסק בתפילה, מתייחס גם לעבודת הקורבנות[3]. במקדש הלילה באמת נמשך אחר היום - הקורבנות התחילו מהבוקר, עולת תמיד ורק אחר כך עולה של בין הערביים.
אם כן, יוצא שיש שתי בחינות של תפיסת זמן. התפיסה שאמורה להיות ליהודי העובד למחייתו וחוזר לביתו עדי ערב, היא "בשכבך ובקומך". הבוקר המגיע אחרי הערב, מהיעדר אל הוויה.
תשובת המשנה לשאלת "מאימתי קורין את שמע בערבין?" נמצאת לכאורה בגוף השאלה, "בערבין", דהיינו בערב. אם כן, שאלת המשנה האמיתית היא 'מתי הוא אותו ערב?'.
במבט ראשון היינו מצפים, שהגדרת ערב תהייה הגדרה אובייקטיבית: עלינו לכאורה להסתכל על העולם והכוכבים על מנת למצוא את הגדרת היום והלילה. על זה, כאמור, רומזת הגמרא בהבאת הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר" כמקור להקדמת הערב לבוקר. אולם, הגמרא הביאה את הפסוק "בשכבך ובקומך", הגדרה סובייקטיבית. בהמשך (ב:) אכן נראה כיצד היא מביאה למחלוקות רבות של מהי אותה שכיבה, האם מוגדרת לפי העני, לפי כל ישראל או לפי הכהנים.
המשנה בתשובתה לשאלת מתי הוא אותו ערב, עונה בצורה סובייקטיבית לכאורה: "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". שואלת על כך הגמרא:
"אמר מר: משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מכדי, כהנים אימת קא אכלי תרומה - משעת צאת הכוכבים, לתני משעת צאת הכוכבים!" (שם)
שאלת הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שבהלכה אנחנו צריכים להיות חדים וברורים. צריך להגיד במדויק מתי ואיך. תשובת המשנה הובילה אותנו לשאלה מתי בדיוק כהנים נכנסים לאכול בתרומתן? נוכל לשאול אף יותר, מה עושים היום כשאין כהנים שאוכלים בתרומה?
על השאלה הראשונה נראה שהגמרא עונה בפשיטות, שזמן זה הוא זמן צאת הכוכבים. על כן שואלת הגמרא, מדוע לא פשוט לכתוב את הזמן הפשוט? חייבים להגיד שיש סיבה טובה לכתיבת פרטי ההלכות בצורה לא פשוטה.
על כך עונה הגמרא שרוצים להשמיע משהו כבדרך אגב:
מלתא אגב אורחיה קמשמע לן, כהנים אימת קא אכלי בתרומה - משעת צאת הכוכבים, והא קמשמע לן: דכפרה לא מעכבא... (שם)
כוהן שנטמא ורוצה לאכול תרומה, לא יכול לאכול בטומאתו, והוא צריך להיטהר לפני. מקור הדברים הוא מהפסוק בויקרא:
"וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן־הַקֳּדָשִׁים" (ויקרא כ"ב, ז')
הגמרא מביאה שתי אפשרויות לפרש את כוונת הפסוק "ובא השמש וטהר":
"כדתניא: ובא השמש וטהר - ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש, והאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא, ומאי וטהר - טהר גברא!" (ברכות ב.-ב:)
הברייתא עוסקת בדרך ההיטהרות של כוהן מטומאה חמורה (כגון זב ומצורע). דרך ההיטהרות הזו כוללת שלושה שלבים מרכזיים: טבילה, זמן (שבעה ימים) וקורבן. פסוק זה ניתן להבנה בשתי דרכים: פרשנות אחת הצמודה יותר לפשט, ופרשנות דרשנית הנובעת מרצון חז"ל לפרש אחרת[4].
בפשט הדברים, כוונת הפסוק במילים "ובא השמש" היא 'כשבאה השמש'. לפי זה, משמעות הפסוק היא שכאשר זורחת השמש ביום השמיני, האדם נטהר, ולאחר הבאת קורבנו גם יכול לאכול מן הקדשים. אולם בפירושם השני חז"ל מציעים שכוונת המילים "ובא השמש" היא לשקיעתה של השמש ביום השביעי, ומה שנטהר הוא היום. האדם, לעומת זאת, לא נטהר לגמרי, שהרי יוכל להקריב את קורבן כפרתו רק בבוקר. מכאן לומדת הגמרא שכפרת הכהן לא מעכבת אותו מאכילת תרומה (אולם כן מעכבת אכילת קדשים)[5].
למרבה ההפתעה, דווקא הקריאה הדרשנית היא זו שנפסקה להלכה! הדברים מתמיהים עוד יותר, כשאנו מבינים שלפי קריאה זו התורה הקדישה שני ציוני זמנים, גם "ובא השמש", שקיעתה של השמש, וגם "וטהר", צאת הכוכבים.
נחזור לשאלה היסודית של הגמרא: מדוע טרחה המשנה לציין את הזמן של צאת הכוכבים דווקא דרך הזמן שבו כהנים אוכלים בתרומתן? נראה שיש פה שתי משמעויות – כדי להבין מתי קוראים את שמע בערבית צריך לדעת מתי כהנים נכנסים לאכול בתרומתן, וכדי לדעת מתי כהנים נכנסים לאכול בתרומתן, צריך להסתכל על הזמן שקוראים בו קריאת שמע בערב. הגמרא מניחה, כאמור, שזמן כניסת הכהנים לאכול בתרומתן הוא צאת הכוכבים. לגבי המשמעות השנייה, הגמרא לומדת מתשובת המשנה שהכהנים לא צריכים לחכות עד כפרתם כדי לאכול תרומה.
הדבר מעלה תהיה גדולה: האם באמת היה צורך כל כך גדול ללמד אותנו את זה במקום להשמיע את ההלכה כפשוטה? האמנם חשיבות ההלכה הספציפית הזו היא כה גדולה כדי להזכיר אותה במשנה הראשונה של התורה שבעל פה, במקום לחכות לסדר קדשים, לדוגמה?
אנחנו מניחים שמעבר להלכות עצמן הנלמדות בגמרא, החיבור בין זמן אכילת הכהנים בתרומה לבין קריאת שמע מלמד אותנו רעיון כללי יותר.
כיוון לעומק המבוקש נמצא במה שכתב הרב קוק בעין אי"ה:
"...ישראל הם כהני ד' בעולם. מצד עסקם בעניניהם הפנימים בינם לבין עצמם ודבר אין להם אז עם זרים, דומים לכהנים, לא בעת יורו תורה או אפילו בעת יקריבו קרבנות, שאז יש להם יחס עם זרים, שהם על כל פנים עושים עבורם, שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, אבל שלוחים הם. אמנם בעת כניסתם לאכול בתרומה, הם נכנסים לעולם הכהני כולו, ואסור להשתתף עם הזר כלל, כי אין לזר חלק באכילה זו כלל, וטעון הבדלה ממנו. כן זמן ק"ש של ערבית הכללית, גורמת להיות ישראל עם לבדד, כדי להגן על קניניו הקדושים, חיי עולם ששם השם ית' בתוכו, ע"כ יש מושג של יחס, בין קריאת ק"ש של ערבית לשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. (עין אי"ה ברכות א פסקה א)
הרב קוק עושה הקבלה בין החלוקה של היממה ללילה ובוקר, לבין שני תפקידים של הכוהן הגדול, התפקיד הפנימי והתפקיד החיצוני. התפקיד הפנימי, אכילת התרומה, הוא תפקיד בו לזר אין שייכות כלל, הוא כמו קריאת שמע של ערבית, קריאת שמע של אמונה והתכנסות לאומית. התפקיד החיצוני, הקרבת הקורבנות, שלזרים יש יחס אליו, הוא כמו קריאת שמע של הבוקר הגלויה יותר, הכללית.
בהמשך לדבריו, נוכל לומר שכיוון שמדובר בתחילת התורה שבעל פה, רצו חכמים ליצור מצד אחד קשר הדוק לתורה שבכתב, ומצד שני להדגיש את התפקיד המרכזי של האדם בה. חז"ל אומרים לנו שכדי להבין מתי מקיימים את ציווי התורה לקרוא קריאת שמע, לא צריך להסתכל בכוכבים אלא על האדם, או יותר מדויק, על הכוהן. "כי שפתי כהן ישמרו... תורה יבקשו מפיהו..." (מלאכי ב', ז').
בתחילת מסכת אבות נאמר:
"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." (אבות א', א')
התורה שבעל פה עברה מדור לדור דרך האנשים, דרך החכמים ומורי ההוראה בישראל. הם הכהנים, "יורו משפטיך ליעקב" (דברים ל"ג, י'). מבירור אובייקטיבי עברה התורה לסובייקטיביות, ואת זה מדגישים לנו חכמים במשנה הראשונה בש"ס.
ניתן לבאר את הסוגייה בדרך נוספת, בדרך של עומק הפשט. כדי לעשות כן, נעסוק תחילה במצוות קריאת שמע כמצוות עשה שהזמן גרמא. אומרת המשנה:
"נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון" (משנה ברכות ג', ג')
המשנה מבדילה בין קריאת שמע לתפילה, בעקבות החלוקה הידועה בין מצוות עשה שהזמן גרמא למצוות עשה שאין הזמן גרמא. במצוות עשה שהזמן גמרא, כמו קריאת שמע ותפילין, נשים פטורות, לעומת מצוות שלכאורה הם לא כאלה, ובכללן גם התפילה, שנשים חייבות.
אולם, המגן אברהם העלה שאלה מעניינת על כך, בעקבות דברי הכסף משנה. הכסף משנה (קריאת שמע א', י"ג) תמה, לאור העובדה שבשכבך לפי רבן גמליאל ורשב"י (בהם נעסוק בשיעור הבא) משמעו כל זמן שרוב בני האדם שוכבים, "למה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים, דהיינו כל היום?![7] תירוצו של הכסף משנה הוא שבאמת כך דורשים, שקריאת שמע של שחרית זמנה כל היום, "ומשום הכי אמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות, ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה". לדבריו, הסיבה שחכמיםהגבילו את זמן קריאת שמע של שחרית הוא רק בגלל זמן תפילה (שלהלכה עד ארבע שעות, כדעת רבי יהודה), והרצון לסמוך גאולה לתפילה[8].
על כך שואל המגן אברהם (אורח חיים נ"ח, ז'), שאם כנים דבריו של הכסף משנה, מצוות קריאת שמע היא לא מצווה שהזמן גרמא, שהרי עקרונית אפשר לקוראה כל היום! אין זמן שמחויב לקורא אותה! קריאת שמע, טוען המגן אברהם, היא על פי זה כמו תפילה.
השאגת אריה מתרץ, ובדבריו מלמד אותנו על עומק קריאת שמע:
"הנה אף שבאמת אין דברי הכסף משנה נכונים בזה אין כאן מקומו, מכל מקום קושיא זו של המגן אברהם עליו לאו כלום הוא, דאפילו אם תרצה לומר דקריאת שמע של יום זמנה כל היום ושל לילה זמנה כל הלילה, מכל מקום כיון דשל יום אין זמנה בלילה ושל לילה אין זמנה כל היום אלא עד הנץ החמ' לחוד, הווה ליה מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורים..." (שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן יב)
גם אם נקבל את חידושו של הכסף משנה, אומר השאגת אריה, קושיית המגן אברהם נידונה להדחות. גם אם נגיד שניתן לקורא ק"ש כל היום וכל הלילה, עדין זה מצוות עשה שהזמן גרמא, כי מצוות היום לחוד והלילה לחוד. יש פה שני ההויות של ק"ש, יש זמנן של בשכבך ויש זמן של בקומך. זה שתי קריאות שונות, "פעמיים באהבה – הזמן של "בשכבך" גורם לקריאת שמע של ערבית, והזמן של "בקומך" גורם לקריאת שמע של שחרית. זה שונה לחלוטין מתפילה, שיש מצווה כללית להתפלל, לפי הרמב"ם פעם ביום, אך אין זמנים קבועים.
המגן אברהם חשב שעצם זה שאפשר להגיד קריאת שמע לאורך כל היממה זה מה שהופך את זה אם זה הזמן גרמא או לא, אבל השאגת אריה אומר שכבר ראינו שקריאת שמע יש לה שתי הוויות ושתי זמנים שונים, ולכן הזמן גרמא. קריאת שמע, שהיא פעמיים, ולכן הזמן גרמא גם אם שתיהם יחד יכולים בפועל להקרא כל היום.
הרמב"ם והרמב"ן נחלקו האם למנות קריאת שמע של ערבית ושל שחרית כמצווה אחת או כשתי מצוות. לפי הרמב"ם (ספר המצוות עשה י'), מדובר במצווה אחת, "לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית", ואילו לדעת הרמב"ן (השגות הרמב"ן), קריאת שמע נמנת כשני מצוות, והן "אינן מעכבות זו את זו וזמנה של זו לא זמנה של זו".
לכאורה, גישת השאגת אריה מתאימה יותר לרמב"ן מאשר לרמב"ם. השאגת אריה בונה על העובדה שקריאת שמע היא פעמים, וממנה מסיק שיש שתי הוויות שונות של קריאת שמע – אך בפשטות זו גישת הרמב"ן, המונה אותם כשתי מצוות, ולא שיטת הרמב"ם, הרואה זאת כמצווה אחת.
אם כן, לשיטת הרמב"ן מובן מדוע אנו אומרים שקריאת שמע היא מצוות עשה שהזמן גרמא – יש מצוות הבוקר ויש מצוות הערב. אבל אם הרמב"ם מונה את זה כמצווה אחת, אז שוב אנחנו רואים שזה לא שהזמן גורם למצווה, אלא שזה מצווה כללית יומית! לכן נותרת קושיית המגן אברהם, כי עדין יש מקום להשוות. או שנטען שגם התפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, כי יש לה זמן קבוע, או שגם קריאת שמע היא מצוות עשה שאין הזמן גרמא, כי בסופו של דבר זו מצווה אחת שאפשר לקיימה (אליבא דכסף משנה) כל שעות היממה).
לכן נחפש כיוון אחר לשאלת המגן אברהם על הכסף משנה, מדוע בכל זאת קריאת שמע היא מצוות עשה שהזמן גרמא, בעצם.
מי שמצביע על הרעיון שקריאת שמע היא מצוות עשה שהזמן גרמא, הוא הרמב"ם עצמו בהקדמתו לפירוש המשנה. לאחר שהסביר את הסיבה לפתיחת הש"ס במסכת ברכות, הוסיף הרמב"ם את המשפט המפתיע הבא:
"ואין לך מצוה שאדם חייב בה בכל יום, אלא קריאת שמע בלבד. ואין נכון לדבר בברכות ק"ש, קודם שידבר על ק"ש עצמה, לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע, וכל מה שנתחבר אליו, ואחר כך חזר לענין הסדר, והוא לדבר במצות זרע הארץ" (הקדמת הרמב"ם למשנה)
האמנם רק קריאת שמע היא מצווה שאדם חייב בה כל יום?! מה עם תפילין (למעט מספר ימים מיוחדים)? מה עם המצווה לאהוב את ה'? ללמוד תורה? בכל זאת, אומר הרמב"ם, אין מצוות עשה כזו למעט קריאת שמע. מה עומד מאחורי דבריו?
כאמור, שאלנו בהתחלה מדוע כשאומרים "תנא אקרא קאי" ומחכים שיביאו את הפסוק, מביאים את המילים "בשכבך ובקומך" במקום "ודברת בם"?
מסתבר, ש"בשכבך ובקומך" אלו המילים של ציווי קריאת שמע, ולא "דיברת בם". מה שמגדיר את מצוות קריאת שמע זה "בשכבך ובקומך", ואין לך מצווה כזו בכל יום אלא קריאת שמע.
לגבי תפילה (כמו תלמוד תורה), גם הרמב"ם מסכים עם הרמב"ן שהמצווה לא התחילה מזה שכל יום יום צריך להתפלל. יש מצווה להתפלל, ליצור קשר עם הקדוש ברוך הוא. לגבי הסדרת המצווה, אז מהתורה פעם אחת ביום, ומדברי חכמים שלוש פעמים ביום. אבל זו כבר הסדרה של מצווה. בתפילה ובתלמוד תורה היום לא הזקיק את המצווה, אלא שהימים חוזרים וכדי שלא יהיה איזה הפסק שאדם לא יתפלל וידבר עם הבורא צריך להסדיר תפילה אחת ביום או לימוד תורה בבוקר ובערב[9].
קריאת שמע שונה לחלוטין. היום גורם לה. לכן המשנה הזו מגיעה בתחילת תורה שבעל פה: "חיי עולם נטע בתוכנו", השתנות הזמנים. כל יום חדש ולכן גם כל יום מתואר לא רק בזמן האסטרונומי שלו - "צאת הכוכבים" אלא בשכבך ובקומך. יש התערבות מסוימת, שהזמן עצמו גורם קבלת עול מלכות שמים. גם אם קיבלת עול מלכות שמיים אתמול אין זה מועיל, כי אתמול זה אתמול והיום זה היום. לא צריך להסדיר את עול מלכות שמים, אלא היום גרם לצורך.
על תפילה אומר רבי יוחנן, שלוואי יתפלל אדם כל היום כולו (ברכות כא.). זוהי עמידה תמידית מול ה', שלבסוף הסדירו מתי וכמה. אולם, אבל קבלת עול מלכות שמים בשכבך ובקומך היא התחדשות של הזמן המתלכד עם האדם. גם אם אני קורא קריאת שמע כל היום כולו כדברי הכסף משנה שזה רק אסמכתא עד שלוש שעות, ובשכבך ובקומך אפשר כל היום, עדין הזמן מחיה את המצווה ומקבל ביום החדש עול מלכות שמים, לגלות מה היום החדש מזמין לנו.
"ויהי ערב ויהי בוקר". היהדות תופסת שהזמן הוא מן הנבראים, הזמן הולך ומתקדם, גלגלי הזמן זזים. זו מהותה של התורה שבעל פה, "מאימתי קורין את שמע". מאימתי של קריאת שמע אינה הגדרה הלכתית באיזה מסגרת נכניס את התוכן, אלא זה התוכן, הזמן שמתחדש. הדרך האומנותית של חז"ל היא לרמוז את זה בנגלה ובנסתר.
מתי זמנה של ק"ש? בנגלה זה צאת הכוכבים. אתה רוצה לדעת מתי זה? תראה מה עושים. בנסתר זו המשמעות של קריאת שמע.
כיצד הדברים שראינו באים לידי ביטוי בהשוואה להטהרות הכהנים? כזכור, ראינו שיש צורך בשלושה דברים בשביל טהרת הכהן: טבילה, זמן והבאת קרבן. אם היינו צריכים לבחור מה מהם לא מעכב, סביר שהיינו אומרים שביאת השמש, כיוון שהיא הדבר היחיד שלא תלוי באדם. למרבה ההפתעה, דווקא כפרה לא מעכבת, ומה שכן מעכב זה ה"טהר יומא". יש טהר יום! גם אחרי שהכוהן טבל הוא עדין טמא והוא לא יכול לאכול תרומה. טבילה כבר עשה, קורבן לא מעכב, אז למה אנחנו מחכים? ליום. היום שמתחדש. טהר יומא. פתאום נאסף היום, ונטהר היום ויש יום חדש. היום החדש הוא שמשנה את הסטטוס של הכוהן מטמא לטהר.
מצאנו מקום בתורה שיש יום חדש, יום מטהר, הוויה חדשה שהזמן הוא מהותי. הוא לא רק דבר שמודד כמה ומתי עושים, אם עבר או לא עבר סיבוב של כדור הארץ: הקדוש ברוך הוא שולח אורו בכל יום מחדש. כל יום ראשון יש הוויה של יום ראשון, לכל חודש יש הוויה, בשבת יש הוויה של שבת. הקדוש ברוך הוא ברא את הזמן ודרכו יש הכל. יש את מה קורה בכל יום, בכל חודש, בתקופות מסוימות, ויש גם את ציר הזמן שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית (ברכת יוצר אור).
יש מצוות שאינן תלויות בזמן, אך הסדירו אותם על סדר היום. אולם בקריאת שמע הדברים שונים. אפילו אם היינו פוסקים ככסף משנה שעקרונית אפשר להגיד קריאת שמע כל יום ואין זמן שאי אפשר לקרוא קריאת שמע, המצווה עדיין היתה מצווה שהזמן גרמא, כי הזמן גורם לעשותה! מצוות אחרות אתה צריך להגיד איפה אין זמן כדי להגיד שהזמן גורם, כגון תפילין (בגלל ששבת אינה זמן תפילין). אבל בקריאת שמע, זה הזמן גרמא באופן המהותי של העניין, יש גרימה לזמן, הזמן הוא גורם. הזמן מתחדש ומזה שיש התחדשות של זמן והתחדשות של המצווה. תורה שבעל פה זה לא רק איך המאורות נמצאים אלא השפעתם אל האדם. איך אדם מקבל עליו את האורות ומתחבר לעול מלכות שמים.
לכן המשנה אומרת תנא אקרא קאי: "בשכבך ובקומך". קריאת שמע איננה "ודברת בם", זה לא הטקסט, זה הזמן. אני לא מתפלל כי יש זמן שגורם, יש תפילה שמחוץ לעולם הזמן וכשאתה חי בזמן אז יש מסגרת של זמן שמכניסים את המצווה אליה. פה זה ממש מצוות הזמן, זה קבלת עול מלכות שמיים. לעצום את העיניים ולראות את הקדוש ברוך כפי שמתגלה אלי היום, של מחר, של הבוקר והערב[10]. לקבל את מלכותו מחדש כל יום, המחדש בטובו, תורה בעל פה.
עכשיו ברור מדוע משווים את קריאת שמע לזמן ההיטהרות של הכהנים. כך מסבירים מאימתי קוראין את שמע, באיזו משמעות, באיזו אימה. יש בתורה מקום שהזמן מהווה גורם ולא רק מודד – הנה הכהנים שהיו טמאים, ומה שהועיל להם זה לא הטבילה שכבר הייתה והכפרה שלא מעכבת, אלא הזמן. היום החדש מטהר, וזה מה שמזמין אותנו, גורם לנו, לקרוא קריאת שמע.
כפי שראינו, לרמב"ם קריאת שמע שחרית וערבית זו מצווה אחת. אולם אפילו במצווה אחת, ואפילו אם תפילה היא מהתורה, זה לא אותה מצווה! קריאת שמע שונה מתפילה כי במהות הן שונות – קריאת שמע הזמן גרמא, בשכבך ובקומך, ותפילה זה משהו אחר. כמו למוד תורה כל יום, תפילה שלוש פעמים ביום זה הסדרה, וקריאת שמע זה עניינה - לא רק יחוד ואהבת ויראת ולימוד תורה, אלא היום החדש. ודבר זה יצא לנו מהרמב"ם: " ואין לך מצוה שאדם חייב בה בכל יום, אלא קריאת שמע בלבד".
===
[1] ראה ברכות ט: ורש"י שם ד"ה "דכתיב" שכתב: "דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בקריאת שמע".
[2] בהערת אגב נגיד שהגמרא מוסרת כאן בתשובתה משמעות על רציפות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. היא אומרת לנו שכדי להבין את פרטי ההלכות, עלינו לעיין בפסוקים ודרך זה להמשיך את התורה הלאה. ואכמ"ל, וראה עוד צדקת הצדיק י'.
[3] ברכות כ"ו. "תפלה במקום קרבן היא" ועוד ראה כו: "תפלות כנגד תמידין תקנום" "ואסמכינהו רבנן אקרבנות".
[4] לעיון נוסף על מדוע חז"ל יצאו מכדי פשוטו של מקרא, ראה עין אי"ה ברכות א' פסקה ג'.
[5] יבמות עד:
"כתיב: ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, הא רחץ טהור, וכתיב: ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, וכתיב: וכפר עליה הכהן וטהרה, הא כיצד? כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים" שלושת הפסוקים מביאים לנו את שלושת התנאים, כשאחרי כל תנאי יכול הכוהן לאכול"
[6] יעויין שעור של הרב ויצמן על ק"ש בספר מצווה ברה חלק א.
[7] כך כתב הכסף משנה: "יש שואלים מאי טעמא בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן בהא דרשב"י פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא י"ח אחת של יום ואחת של לילה ומסיק התם דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא, ועל כרחך אין פירושו שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה אלא פירוש שעדיין שוכבים על מטתם ואם כן בשכבך פירוש בעודם שוכבים והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום"
[8] במילותיו של הכסף משנה: וי"ל דאה"נ דהכי דרשינן ליה ומ"ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן כנ"ל:
[9] כמו תרופה, שהיא טובה כלשעצמה ומסודרת למחלה מסוימת, ואחרי זה מסדירים כמה פעמים לקחת אותה.
[10] ועיין בשיחות הר"ן א':
"כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' וַאֲדוֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹקִים (תְּהִלִּים קלה). דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה אָמַר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי", "אֲנִי יָדַעְתִּי" דַּיְקָא, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם לְפִי מַה שֶּׁמַּזְרִיחַ לוֹ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר לְעַצְמוֹ לְיוֹם שֵׁנִי הַזְּרִיחָה וְהַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁל גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶתְמוֹל. וְעַל־כֵּן אָמַר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי", "אֲנִי יָדַעְתִּי" דַּיְקָא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל".
