אחת הסוגיות שהעסיקו, מעסיקות ועוד יעסיקו את כותבי המדיניות היא השאלה האם להסמיך את יום הזיכרון ליום העצמאות. היו הרבה שהתנגדו לסמיכות הזו, כי יום הזיכרון לוקה פה קצת: יום הזיכרון נהיה חלק מיום העצמאות. אולי צריך לתת לנופלים יום אחר בשנה להתייחדות או עוד זמן שבו אנחנו איתם לגמרי ולא בהקשר ליום העצמאות. למרות שנכון לתת לנופלים את הכבוד הראוי להם, דווקא הניסיון לקחת את יום הזיכרון ליום אבל אישי ולזכור את האנשים שהפסידו את היקר להם מכל, יכול לגרום למחשבה שאולי בדיעבד זה לא היה שווה את זה. דווקא הניסיון להפריד את יום הזיכרון פוגע בכבודם.
התפילה "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ" (תפילת ימים נוראים) היא לא תפילה המדברת על ממשלה של פלוני כזה או אחר, אלא היא מכוונת לממשלת רומי, כסמל לכל מלכות רשעה שמחליטה להכרית, להרוג ולאבד את העם היהודי. כל אחד מאיתנו שנשלח ושולח את בניו לצה"ל, שותף בהחלטה, בזכות הגדולה להילחם ולחיות בעד ארצנו ואם צריך גם למות בעד ארצנו. זה חלק מהסמיכות הנכונה הזו, אותה תפיסת עולם גיבורה, וזה מה שחופף הוד על הרוגי המלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. הסמיכות הזו בסופו של דבר מרוממת מאוד, מעצימה את זכרם של הנופלים. עלינו להתייחד עם הנופלים ובה בעת לזכור שאנחנו סומכים את ההתייחדות לשמחה לארצך, את ה"בדמייך"- ל"חיי".
הדיון הזה על סמיכות יום העצמאות ליום הזיכרון מביא אותנו לפתוח את מסכת ברכות דווקא בסוגיה של סמיכת גאולה לתפילה, ולא בסוגייה של זמן קריאת שמע המופיעה בתחילת המסכת.. סוגייה זו היא, אולי, שיעור מבוא למבוא עצמו: דרך סוגיה זו נוכל להסתכל במבט רחב יותר על הקונטקסט של התפילה, ועל המסכת שלנו, שעיקרה עוסקת בקריאת שמע ותפילה. המסכת היא בין גאולה לתפילה: פרקים ראשון שני ושלישי עוסקים בקריאת שמע, וסמוך להם פרקים רביעי חמישי העוסקים בתפילה,
הסמיכות הזו בין יחידת קריאת שמע ליחידת התפילה, מחייבת אותנו להידרש ליחס ביניהן. יחס זה ייתן לנו מבט רחב יותר על התפילה היומיומית שלנו, שעיקרה הוא בשתי היחידות הללו: ק"ש וברכותיה ותפילת העמידה.
הסוגייה שלנו נמצאת בדף ד עמוד ב, ועוסקת בצורך להסמיך גאולה לתפילה. קריאת שמע עם ברכותיה היא הגאולה (המסתיימות בברכת גאל ישראל), והתפילה היא תפילת העמידה. הסוגייה מתייחסת לאמירה במשנה:
"מאימתי קורין את שמע בערבין? ...וחכמים אומרים: עד חצות... למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה" (משנה א', א')
הגמרא מביאה ברייתא בנוגע לזה:
"כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך" (ד:)
מזה שהברייתא מביאה שהאדם קורא בערב ק"ש ואז מתפלל, מובן שהסדר בין השנים הוא קודם קריאת שמע ולאחר מכן התפילה. מסתבר שיש דעה חולקת על כך, וזה מה שמובא בהמשך העמוד:
"אמר מר: קורא קריאת שמע ומתפלל. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום" (שם)
רבי יוחנן הוא זה שאמר שגם בתפילת הערבית, ק"ש קודמת לתפילה. אבל רבי יהושע בן לוי חולק עליו, וסבור שלא כמו בבוקר, בלילה הסדר מתהפך. או שאולי נגיד שבבוקר הסדר מתהפך.
המחלוקת של רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי נוגעת להאם מתחילים את היום בבוקר או בערב: לעניין קריאת שמע רואים שמתחילים מהערב, "מאימתי קורין את שמע בערבין", "ובשכבך ובקומך", "ויהי ערב ויהי בוקר" (ב.).1 לעומת זאת, את היחידה של התפילה בפרק רביעי מתחילה המשנה באמירה על "תפילת השחר" (ד', א'), והגמרא (כו.) לאחריה לא דנה כלל מדוע הופכים את הסדר. תפילה, לעומת קריאת שמע, מתחילה אם כן מהבוקר, כשם שעבודת המקדש והקורבנות התחילה עם שחר (תפילות כנגד תמידים תקנום, כו:). בדרך צחות ניתן לומר, שיש שני סוגי שמע – יש את קריאת שמע, המתחילה מהלילה, ואת "שחרית מנחה וערבית", שאו מרום עיניכם, המתחיל מהיום.
נסכם אם כן: ריב"ל סבור ש"תפילות באמצע תקנום", וסדר היום מתחיל בקריאת שמע ב"קומך", ממשיך בסדר התפילות: שחרית מנחה ערבית, ומסתיים בק"ש. רבי יוחנן לעומתו סבור שמתחילים, כמו בברייתא, בערב - שם מסופר על האדם שחוזר מעבודתו בערב, וקורא קודם ק"ש ואז מתפלל, כך בשחרית גם כן יסמוך גאולה לתפילה.
תוך כדי קריאת הגמרא נוכל לשאול כמה שאלות, גם אם לא עקרוניות,שיעזרו לנו להבין על התוכן הפנימי יותר:
1. השבח של "בן העולם הבא". רבי יוחנן אומר שהמסמיך גאולה לתפילה בערבית הוא "בן העולם הבא". לכאורה, השבח קצת מחליש את החיוב: רבי יוחנן לא אומר "מחויב", "צריך" ואפילו לא "לכתחילה", אלא מעין 'זה לא מחויב אבל זה מצווה'. מדוע?
2. למה דווקא הסומך גאולה לתפילה בערבית הוא בן העולם הבא?
3. גם לגבי סמיכת גאולה לתפילה של שחרית מציינת הגמרא שבח אחר, ש"אינו ניזוק כל היום" (ט:). מדוע בשחרית לא אומרים שהוא "בן העולם הבא"?
4. עיקרון חשוב שנוכל לראות כאן הוא שהמחלוקת לא מובאת בצורה סימטרית:
לא מופיע שרבי יוחנן אומר שצריך לסמוך גאולה לתפילה וריב"ל אומר שלא צריך לסמוך. או ריב"ל אומר "תפילות באמצע תקנום", ורבי יוחנן אומר משהו כמו, 'קריאת שמע ותפילה לאחריה'.
המונחים אם כן הם לא כמו בדרך כלל: אחד אומר חייב ואחד אומר פטור, אלא במחלוקת אסימטרית, שרבי יוחנן אומר שסומכים גאולה לתפילה, וריב"ל אומר "תפילות באמצע תקנום". על מה המחלוקת?
נמשיך ונראה שהגמרא מביאה במה הם נחלקו:
"במאי קא מפלגי? אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא" (כו.)
הגמרא מביאה סברה ופסוק כדי לבאר את שורש המחלוקת. מעניין שהגמרא מתחילה דווקא מהסברה: היציאה ממצרים התרחשה בבוקר[2], היא הגאולה מעלייתא, אולם הייתה גם כן גאולה מאורתא, עוד מהערב. המחלוקת בין רבי יוחנן לריב"ל היא האם הגאולה הזו, של הלילה, מספיק חשובה כדי לסמוך גאולה לתפילה.
אם נשאר רק עם הסברה בינתיים, נשאל על ריב"ל: הרי ריב"ל אומר שהגאולה מאורתא "לא הויא גאולה מעלייתא", משמע הוא מסכים שהייתה גאולה בערב, אז ממתי נותנים ציונים לגאולה?! ועוד נשאל: גם אם נגיד, במעט חוצפה לכאורה, שהגאולה מאורתא לא מספיק חשובה, מה אכפת לך ריב"ל לסמוך גם שם גאולה לתפילה? זה לא שריב"ל אומר לנו פה סברה אחרת. מדוע להפוך את הסדר? האם כדי להראות בדווקא שהגאולה לא מעלייתא? גם אם נגיד שריב"ל רוצה להדגיש את הגאולה מעלייתא, למה זה על חשבון גאולת הערב? (תבנה הר לעצמך, אל תחפור בור לאחרים)
בכל מקרה, ממשיכה הגמרא עם ה"קרא":
"ואיבעית אימא קרא - ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב: בשכבך ובקומך, רבי יוחנן סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע ואחר כך תפלה, אף שכיבה נמי קריאת שמע ואחר כך תפלה; רבי יהושע בן לוי סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע סמוך למטתו, אף שכיבה נמי קריאת שמע סמוך למטתו" (שם)
שניהם דרשו את הפסוק "בשכבך ובקומך" לגבי תפילת השחר, שם לכולי עלמא סומכים גאולה לתפילה. רבי יוחנן לומד מתפילת השחר, שכמו שמקדימים קריאת שמע לתפילה בבוקר, כך גם מקדימים ק"ש לתפילת הערב. לעומתו, ריב"ל לומד מהבוקר שקריאת שמע צריכה להיות סמוך למיטתו, וכמו בבוקר כך גם בערב.
אם זה באמת ההסבר של ריב"ל, שק"ש סמוך למיטתו, מדוע הוא לא אומר את ההסבר הזה בתחילת הסוגייה במקום ההסבר "תפילות באמצע תקנום"? מהסברו על הפסוק נראה ש"תפילות באמצע תקנום" נוצר מתוך עיקר התקנה, שקריאת שמע סמוך למיטתו – אז למה לא לומר זאת ישירות?!.
שואלת הגמרא:
"מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפלה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא" (שם)
גם אם לא ברור כל כך איך השכיבנו זה גאולה, ממשיכה הגמרא בכל מקרה ושואלת על האמירה "ה' שפתי תפתח", שנאמרת גם כן בבוקר- איך היא לא הפסק בין גאולה לתפילה?:
"דאי לא תימא הכי – שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח – כתפלה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו – כגאולה אריכתא דמיא" (שם)
בכל מקרה, יש לשים לב, שיש לנו שני מאריכים פה: מאריך של התפילה ומאריך של הגאולה – תפילה אריכתא וגאולה אריכתא. גם על הסומך וגם על הנסמך הסמיכו איזו הארכה, פעם אחת בהארכת הגאולה ופעם אחת בהארכת התפילה.
מעניין שהגמרא מתחילה לדון על סמיכות גאולה לתפילה דווקא מהערב, אולי כי לית מאן דפליג שסומכים גאולה לתפילה בבוקר. רש"י בסוגייתנו גם כן שואל את עצמו מדוע הגמרא התחילה מהערב ולא מהבוקר, ובנוסף שואל את עצמו מה ההסבר הרעיוני לסמיכות גאולה לתפילה:
"זה הסומך - וכל שכן דשחרית, דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה, כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר ל"ג), וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים, דכתיב ה' צורי וגואלי (תהלים י"ט), וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה (תהלים כ'), ואמרינן בברכות ירושלמי (פרק א'): מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה - לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג - אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו" (רש"י ד: ד"ה זה הסומך)
גם ברש"י יש לנו "אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא", ונעיין בה בהמשך:
1. ההסבר הראשון של רש"י הוא "קרא": הסמיכות של הפסוק "ה' צורי וגואלי" לפסוק "יענך ה' ביום צרה", סמיכות שמבטאת אמירה של דוד המלך, שהתפילה תתקבל (יענך ה') אם תבוא הזכרת גאולה לפני (גואלי).
2. ההסבר השני שמביא רש"י הוא "סברא", משל מהירושלמי, שם הביטוי שנראה שמתאים יותר להסביר את הסמיכות בין ק"ש לתפילה הוא: "תכף לגאולה תפילה". המשל מספר על אוהבו של מלך שהיה דופק על פתח דלת המלך, ואז המלך קם לראות את אוהבו, וכשהמלך מגיע, האוהב מפליג- ולכן גם המלך מפליג. הנמשל המשתמע אומר למתפלל: אם אתה אומר כבר גאל ישראל, וכבר דפקת בדלת והקב"ה כתוצאה מכך מגיע ורוצה לראות את אותו אחד שמכיר בגאולתו, המלך כבר קם- מה אתה הולך? חבל, תמשיך. תמשיך מגאל ישראל, ותסמוך לגאולה את התפילה.
כאמור, רש"י מציין שאם צריך לסמוך גאולה לתפילה בערב, ק"ו שצריך בבוקר משום שהגאולה המעלייתא הייתה בבוקר. בכל אופן, הגמרא כן דנה על סמיכות גאולה לתפילה של שחרית נמצא בדף ט עמוד ב:
"אמר אביי: ...לקריאת שמע - כותיקין, דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זירא: מאי קראה - ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (ט:)
בפשט, הפסוק "יראוך עם שמש" מוכיח לנו את הצורך בתפילת הותיקין, להיראות לפני הבורא בנץ החמה, עם שמש (ולא לפני או אחרי), אולם רש"י מבאר את הפסוק בצורה קצת אחרת:
"דכתיב ייראוך עם שמש וגו' - מתי מתיראין ממך - כשמוראך מקבלים עליהם, דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בקריאת שמע" (רש"י שם ד"ה יראוך)
את המילה "ייראוך" אפשר לבאר, אם כן, בשני אופנים: לשון התראות (ראייה) , ולשון מורא וייראה. רש"י, כך נראה, משתמש בשתי הלשונות גם יחד: לפי רש"י, הפסוק בעצם אומר לנו כשכמתראים עם הקב"ה, עומדים לנוכח ה' בתפילה ותחנונים, תדאג שעם שמש מוראו של הבורא יהיה עליך: קבל על עצמך עול מלכות שמיים[3] לפני התפילה.
כפי שראינו לעיל, ישנה ברכה מיוחדת לאדם הסומך גאולה לתפילה בשחרית:
"העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה - אינו נזוק כל היום כולו" (ט:)
אינו ניזוק כל היום כולו. שלא כמו בערב, שיש שבח, "איזהו בן העולם הבא" –כאן יש ברכה מסוג של 'סור מרע', של הגנה. את הברכה מסוג של שבח, של 'עשה טוב', מספרת הגמרא בדרך אגב בהמשך:
"אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות: זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" (ט:)
בכל אופן, שואלים התוספות:
"כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק - וא"ת והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. ויש לומר דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ" (ט: ד"ה כל הסומך)
שאלת התוספות מובנת: הרי כל העולם כולו סומכים, ומה היה מיוחד ברב ברונא שפעם אחת עשה כן ולא הפסיק לחייך? התוספות עונה באין הכי נמי, כך זה כל הסומך גאולה לתפילה בשחרית. התופסות יוצר זיקה בין הדין של סמיכת גאולה לתפילה, לבין דין תפילת הותיקין, שהסמיכה בין גאולה לתפילה ה'מקורית' היא להתראות עם הבורא עם שמש, לאחר קבלת מורא הבורא, וקבלת עול מלכות שמים.
השאלה המתבקשת היא האם עלינו לפסוק את ההלכה לפי רבי יוחנן? התשובה בפשט היא כן, שהרי הברייתא מסייעת לדעתו[4]. אם ההלכה באמת כמותו, הרי שבתפילת הערב סומכים גאולה לתפילה, לא הופכים את הסדר בין ק"ש לתפילת העמידה, "וכל הסומך הוא בן העולם הבא".
אלא, שיש דברים נוספים שמראים שסמיכות הגאולה לתפילה בערב אינה עובדת בדיוק כמו הבוקר. פתאום אנחנו מוצאים שבנוסחי התפילה הקדומים, הייתה עוד ברכה, אחרי השכיבנו: היו אומרים ברכת יראו עינינו כחתימת חלק הק"ש לפני התפילה. והרי זה לכאורה יוצר הפסק, ומה עם העיקרון של לסמוך גאולה לתפילה? התוספות עונה שזה סוג של גאולה אריכתא:
"דאמר רבי יוחנן איזהו בן העוה"ב וכו' - ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו. נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מבהכ"נ עד שיגמור כל אחד תפלתו. וגם יש באותם פסוקים י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות דשמנה עשרה ואגב שתקנו לומר אותם פסוקים תקנו לומר חתימה של יראו עינינו" (ד: ד"ה דאמר)
התוספות מבאר שגם אם ברכה זו אינה נמצאת בתקנה המקורית, הרי אם כבר חכמים הכניסו את השכיבנו כגאולה אריכתא, כל מה שיתקן לאחר מכן- הרי הוא גם כן יכנס לתוך המאריך הזה של השכיבנו. ובכל זאת יש פה קושי, שהרי ברכת יראו עינינו היא לא באמת גאולה אריכתא: חז"ל תיקנו את ברכות ק"ש כגאולה, וראו לנכון לתקן עוד ברכה בלילה. על כן את ברכת השכיבנו הכניסו באופן מובנה כחלק מברכות ק"ש, כהארכה של גאולת הלילה. אבל כשחכמים מאוחרים יותר תיקנו את יראו עינינו, לא נראה שכוונתם הייתה להאריך את ברכות ק"ש, שהרי יראו עינינו על פי התוספות מכילה 18 אזכרות של פסוקים, כנגד 18 ברכות של תפילת העמידה, ואיך היא תהיה גאולה אריכתא? (אולי אם הייתה סוג של תפילה אריכתא של הערב היה קצת יותר מתקבל). מכל מקום, התוספות ממשיך ומדגיש:
"והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה וכן פסק בה"ג. ואם כן יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמנה עשרה" (שם)
אמנם, יש הפוסקים אחרת:
"ומיהו בסדר רב עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה..." (שם)
יוצא, שההפסק בין גאולה לתפילה בערב לא מסתכם רק בברכות כאלה ואחרות, אלא בקדיש! זה לא משהו שנוכל להגיד עליו שהוא גאולה אריכתא או תפילה אריכתא, קדיש זה משהו שעומד בפני עצמו!
מכאן, אומר התוספות בשם רב עמרם גאון, שאולי הפסיקה היא אחרת. יתכן שהקדיש תוקן כדי להדגיש שהלכה לא כרבי יוחנן ולא בעינן לסמך גאולה לתפילה.
השאלה המתבקשת מכאן היא, שאם לא פוסקים כרבי יוחנן, האם זה אומר שצריך לעבור לדעתו של ריב"ל? המעבר הזה יכול להיות דרמטי, כי ריב"ל לא רק אומר שלא צריך לסמוך גאולה לתפילה, אלא שהופכים את הסדר בערבית! לגישה הזו זה לא ברור. האור זרוע[5] הבין מרב עמרם שזה שלא פוסקים כמו ר' יוחנן, אכן ההלכה היא לפי ריב"ל, שתפילות באמצע תיקנום, וק"ש סמוך למיטתו. אולם מפשט הרב עמרם גאון זה לא נראה ככה. הוא אומר רק שלא צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית, ולכן הכניסו קדיש.
התוספות בשם רב עמרם גאון תולה את הפסיקה האפשרית שאין צורך לסמוך גאולה לתפילה, בכך שתפילת ערבית רשות, ודוחה זאת:
"...לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ולא נהירא [דאם כן] ר' יוחנן סבירא ליה תפלת ערבית חובה דפלוגתא היא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן. ונכון להחמיר ולהזהר מלספר בינתים ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כרבי יוחנן צריך לומר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות היא מכל מקום מחייב לסמוך. אם כן גם לנו יש לסמוך" (תוספות שם)
התוספות לא מקבל את ההקבלה של רב עמרם גאון בין שתי ההלכות, כי אז יוצא שרבי יוחנן סובר שתפילת ערבית חובה, והרי ידוע שפוסקים שתפילת ערבית רשות. לכן, אומר התוספות, רבי יוחנן סובר להלכתא שתפילת ערבית רשות, ובכל זאת צריך לסמוך גאולה לתפילה.
נדמה שבכל זאת אפשר לקחת מרב עמרם גאון את הטענה, שכשהתפילה היא תפילת רשות, התוקף של סמיכות גאולה לתפילה הוא לא אותו תוקף כמו שחרית.
אנחנו פוסקים כר' יוחנן שצריך לסמוך גאולה לתפילה, ובה בעת סבורים שתפילת ערבית היא רשות. אז התוקף של סמיכות הגאולה לתפילה קצת אחר. מדוע? ערבית היום היא חובה - כי קיבלנו אותה ככזו[6]. לכן, לספר יהיה אסור, וגם אם החליטו להוסיף קדיש או יראו עינינו, זה לא אומר שמותר לדבר בין גאולה לתפילת הערבית.
ראינו אפוא חוץ ממה שהגמרא אמרה על ההוספות של השכיבנו ו"ה' שפתי תפתח", שהוסיפו במהלך הדורות גם את הקדיש ויראו עינינו. בנוסף לכל אלו, הרמב"ם בהלכות ברכות פוסק שלמרות שאין על האדם לומר אמן אחרי ברכות עצמו, אם יש רצף של ברכות עליו כן לומר אמן בסופן. כדוגמא, במפתיע, הרמב"ם מביא את ברכות קריאת שמע, שאחרי שאומרים השכיבנו, לפני הקדיש, יש לומר אמן:
"כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח, כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית..." (רמב"ם ברכות א', ט"ז)
הרמב"ם מביא כדוגמא דווקא את הברכה האחרונה של ק"ש של ערבית, אולם בבוקר לא[7].באותה הלכה בדיוק, הנוגעת לתוקף הסמיכות בין גאולה לתפילה, יש הבדל בין ערבית לשחרית, נוסף על כל ההבדלים שכבר מנינו.
ישנן עוד שתי הלכות שמבדילות בין שחרית לבין ערבית:
"אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה; ומיהו מה שמכריז ש"צ ראש חדש בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך התפלה; וכן יכול לומר: ברכו, להוציא מי שלא שמע, ולא הוי הפסק" (שו"ע או"ח רל"ו, ב')
אם ניקח דוגמא של הזכרת יעלה ויבוא: בשחרית ניתן להזכיר רק בעזרת איזה סימן בלי דיבור, כמו שתי דפיקות על השולחן. ובערב? לא צריך את שתי הדפיקות, מזכירים יעלה ויבוא בקול.
ההלכה השנייה אומרת כך:
"מצא צבור שקראו ק"ש ורוצים לעמוד בתפלה, יתפלל עמהם ואחר כך יקרא ק"ש עם ברכותיה" (שם, ג')
אם כן, מצאנו שני הבדלים נוספים בין הערב לבין הבוקר: בבוקר אסור להכריז אפילו לא לדבר מצווה, ובערבית אפשר. בנוסף,וזה הבדל משמעותי ביותר, בתפילת ערבית תפילה במניין קודמת לסמיכת גאולה לתפילה. בשעת הצורך אפשר קודם להתפלל ואז לקרואת קריאת שמע! מה שאין כן בשחרית, עדיף לסמוך גאולה לתפילה מתפילה במניין.
מה ההבדל אם כן בין הבוקר לערב?
אפשרות אחת היא להגיד נקודתית על ההלכה לומר אמן בין גאולה לתפילה, שהיא פועל יוצא של ההבדלים שכבר הכניסו חכמים בין ערבית לשחרית: כיוון שבבוקר יש רק ברכה אחת אחרי ק"ש, הרי שאחרי ברכה אחת לא אומרים אמן לכול"ע. בערב לעומת זאת, יש כבר זוג של ברכות (בגלל שנוספה ברכת השכיבנו) ולכן כן אומרים את האמן.[8]
אולם, בפשטות, נראה שברכות ק"ש הן יחידה אחת, חבילה של שבע ברכות, שלוש בבוקר וארבע בערב, שיחד יוצרות משהו שלם שעוטף את ק"ש. גם אם נרצה לחלק בין הבוקר לערב, מכל מקום אין ספק שהברכות של אותה ק"ש הן יחידה אחת, שיש בה איזה סדר מסוים: מתחילים בעולם הגדול, ברכת "יוצר אור", אחרי זה יש את ברכת "אהבת עולם" המדברת על אהבת התורה ובחירת עם ישראל, ק"ש ואחרי אזכור יציאת מצרים ההמשך כמתבקש הוא הגאולה, ומכאן לתפילה.
יש פה סדר מובנה, ולכן פחות נראה שנקבל את התשובה הזו שכמות הברכות היא החילוק בין הבוקר לערב. נרצה לחפש הסבר מהותי יותר בין סמיכת גאולה לתפילה של ערב לסמיכת גאולה לתפילה של בוקר.
על מנת להבין את ריב"ל ורבי יוחנן באופן מהותי, נפתח בחלוקתו של הריטב"א. לאחר שהריטב"א מביא את הדיון שראינו לעיל בתוספות, מציין שהרמב"ן לא היה אומר "יראו עינינו" ומביא את החלוקה של רב עמרם גאון, הוא מסכם:
"ואנן לא סבירא לן הכי ולא איכפת לן וברייתא לא מסייעא ליה מסמיכת גאולה לתפלה אלא שאין תפלות באמצע" (ריטב"א ד: ד"ה כיון)
למה מתכוון הריטב"א? בהתחלת הסוגייה ראינו שהברייתא מסייעת לרבי יוחנן, שהרי מספרת על האדם שחוזר מהשדה, קורא ק"ש ומתפלל, וראינו שזו גם הסיבה שפוסקים כר' יוחנן. גם אם יש יראו עינינו, וקדיש, והכרזה כל שהיא, פוסקים (לכתחילה) כמו רבי יוחנן- קורא ק"ש ורק אז מתפלל, ולא כריב"ל שתפילת הערב קודמת לקריאת שמע.
כלומר יש פה שתי מחלוקות:
1. מחלוקת אחת היא לגבי סדר היחסים בין גאולה לתפילה: האם ק"ש סמוך למיטתו ותפילות באמצע תיקנום, או שלעולם ק"ש לפני תפילה, כשבזה פסקנו כמו רבי יוחנן.
2. סמיכות גאולה לתפילה זו מחלוקת אחרת. לא רק שזו מחלוקת אחרת, אלא אף נוכל לראות שלגבי סמיכות גאולה לתפילה בערב נפסקה אחרת ההלכה.
בביאור המחלוקות הללו, כאמור, באה הגמרא ושואלת "במאי קמיפלגי", במה נחלקו, ועונה "אי בעי אימא קרא אי בעית אימא סברא". כשאת הקרא מסבירים ריב"ל ורבי יוחנן הפוך. מתבקש לשאול: מה עומד מאחור ההסברים שלהם, מהן הסברות להסבר ה'קרא' "בשכבך ובקומך"?!
נתחיל מהסברו של ריב"ל: "תפילות באמצע תיקנום". אם נעיין במושג, נוכל לראות שאם תפילות באמצע, הרי שהיום של ריב"ל מתחיל בבוקר: מארז התפילות, שחרית מנחה ערבית, נמצא בין ק"ש כשהאדם קם ממיטתו, לבין ק"ש כשהאדם הולך לישון. תפילות נמצאות באמצע כאשר מסתכלים על היום לפי הסברה שהתחלתו מהבוקר!
ריב"ל בעצם דוגל בכך שהיום שלנו סובב סביב התפילה. התפילה היא חלק ממי שאנחנו כבני אדם. יומו של היהודי מתחיל בזריחת החמה, בתפילה ויציאה לעבודה. באמצע היום גם כן האדם מתפלל, על פעולתו ועבודתו, וכך גם בערב, על מה שעבד.
ומהי קריאת שמע לפי ריב"ל? זה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח')[9], זה "ודברת בם בשבתך בביתך" (דברים ו', ז'). קריאת שמע זה לימוד תורה.
אם הפסיקה הייתה לפי ריב"ל, תפילות היו באמצע, לא משום שק"ש צריכה להיות בהתחלה ובסוף היום, אלא משום שתפילות אמורות להיות באמצע: אחת בתחילת האמצע, אחת באמצע של האמצע, ואחת בסוף אותו אמצע. לפי ריב"ל סמיכות גאולה לתפילה פחות בתוקף, שהרי מבחינתו ק"ש ותפילה הם כשתי יחידות נפרדות: יחידת התפילות הסמוכות אחת לשנייה שמלווה את יומו ופעולתו של האדם, ויחידת ק"ש, של התורה שבבית, שמתחזקת את האדם ביציאתו ובחזרתו של האדם לביתו[10].
לעומת ריב"ל, רבי יוחנן אומר שני עקרונות: עקרון אחד הוא שגם בלילה וגם ביום צריך להקדים גאולה לתפילה, וחוץ מזה העיקרון השני הוא שעלינו לסמוך גאולה לתפילה. לפי הריטב"א אם פוסקים לפי רבי יוחנן, אפשר לקבל רק את עיקרון הסדר של גאולה ואז תפילה, ולא חייבים לקבל את עיקרון החיוב לסמוך אותן יחד. לפני שנכנס לעניין הסמיכות גאולה לתפילה, נשאל כמו ששאלנו על ריב"ל: מה הסברה של רבי יוחנן? מהו העניין של הסדר גאולה ואז תפילה, ולא כמו ריב"ל "תפילות באמצע תקנום"?
הסדר הזה מייצג את האדם שרוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמיים שלמה. כך אומר רבי יוחנן בהמשך הגמרא:
"ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה" (ברכות יד:-טו.)
הקשר בין עול מלכות שמיים לקריאת שמע הוא ברור, הרי זה בדיוק ה"ייראוך" שראינו קודם לכן. אבל יש משהו מעבר: רבי יוחנן אומר שכל הסדר הזה, נטילת הידיים, תפילין, שמע ותפילה, הכל ביחד מהווה משהו שלם.
הרב סולובייצ'יק בשיעוריו דן בהקשר זה באחת משאלות היסוד של התפילה: איך ייתכן לעמוד בכלל בתפילה מול הבורא. זה מעמד כל כך עצום! חייבים לפני זה משהו שיתיר את המעמד הזה וזוהי ק"ש:
"דסמיכת גאולה לתפלה הוי מתיר להתפלל" (הרב סולובייצ'יק, רשימות שיעורים ד:)
העיקרון של הסדר הנכון לקבלת עול מלכות שמיים שלמה, זהו עיקרון שבעצם אומר שיש דרך לקבל עול מלכות שמיים. בניגוד לריב"ל, רבי יוחנן סבור שקריאת שמע ותפילה הן יחידה אחת. שניהן חלק מסולם שלם מלא בשלבים, כשהשלב האחרון הוא תפילת העמידה. הסדר הזה מוגדר במדויק, ונכון גם לבוקר וגם לערב, גם אם תוקפו יורד כי תפילת ערבית רשות.
את הרעיון שעומד מאחורי חיבור קריאת שמע ותפילה, ניתן לראות באופן עמוק בדברי תלמידי רבינו יונה:
"יש להקשות וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עוה"ב ואומר מורי הרב שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים שנאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים... והתפילה היא עבודה כדאמרינן ועבדתם את ה' א-להיכם זו היא תפלה וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו, כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותנו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו, וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני גאלו ועושה רצונו ומצותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא" (ב: באלפס ד"ה כל הסומך)
שואלים תלמידי רבינו יונה על השבחים, על מה ששאלנו בתחילת הסוגייה. מה שמפתיע בתשובתם, זה שהשבח הזה של "בן העולם הבא" מגיע משום שהוצמדה תפילה מיד לאחר הגאולה. לאחר שנאמרו שתי ברכות בהן הוכר הקב"ה כמי שיוצר אור ובורא חושך, כבורא העולם, ואחרי זה הוכרה בחירתו בעם ישראל ובתורה שנתן לעמו באהבה, לאחר שנקראה ק"ש, שהסתיימה עם אזכרת הציצית (זכר ליציאת מצרים), ולאחר שנאמרה ברכת הגאולה- איך אפשר לעצור עכשיו?! הגאולה תובעת משהו! אם הוקרת את הקב"ה כגואל, אל תעצור פה! זה המשל שהביא רש"י, על אוהבו של מלך שדפק על דלתות ארמון המלך, היללו בתשבחות, והמלך בא לדלת לראות מי הוא זה שמשבח אותו ומכיר בו כגואל- הבורא מגיע אל הדלת, ועכשיו הולכים?! בשלב הזה אנחנו ממשיכים בבירור התפקיד בתוך הגאולה הזו: שאל את עצמך איפה אתה מתפלל על הגאולה הזו? איפה אתה בתוך כל התהליך הגדול הזה? הרי בשביל מה הקב"ה הוציא אותך ממצרים וגאל אותך? כדי לעבוד אותו! בדיוק עכשיו, מיד אחרי אזכרת הגאולה תעבוד, ואין עבודה אלא תפילה.
יוצא מכאן, שהדגש הוא לא על התפילה אלא על הגאולה.
אין פה "לסמוך גאולה לתפילה" כדי שהגאולה תתיר לך את מעמד התפילה. מה שיש פה זה משהו אחר, יש פה גאולה גדולה, שאל לך לעצור אותה, חבר אותה לתפילה. נדמה, שניתן להשתמש כאן בהבדל בין הביטויים "תכף לגאולה תפילה", לביטוי "סמיכת גאולה לתפילה":
"דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה" (ברכות מב.)
שלושת הביטויים שאומר רבי חייא יוצרים איזשהו קשר ביניהם. נוכל לראות דמיון מסוים בין שתי התכיפות האחרונות: כמו שבין נטילה לברכה אסור לדבר, אבל אם אדם אומר איפה המלח ואיפה הלחם, זה מותר כי זה צורך הברכה, כך גם פה, מותר לדבר בין גאולה לתפילה לצורך התפילה- אבל דווקא בערבית. גם את הבדל בין הביטוי "תכף לגאולה - תפילה" לבין "לסמוך גאולה לתפילה" נסביר כך: ביטוי אחד שייך בעיקר לערב, והביטוי השני בעיקר לבוקר.
בכל סומך ונסמך יש את הדואליות, את יחסי הגומלין הללו, שבהם יש בעצם חיבור בין שני נסמכים – שכל אחד מהם יכול להיות המוצא לשני[11].
שתי ההסתכלויות האלה, פעם אחת עם דגש על הסומך ופעם אחרת עם דגש על הנסמך, מבוטאות גם כן בסוגייתנו באמצעות שתי קריאות שמע והתפילה שלאחריהן, בבוקר ובערב:
"אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" (יב.)
מבואר לנו כאן שמהות הבוקר מגולמת במילים "אמת ויציב". המילים הללו מתארות אדם מוצב ארצה, נטוע ויציב, שראשו רוצה, צריך, להגיע השמיימה דרך התפילה והבקשה לחסדיו של הבורא. מהות הלילה לעומת זאת מגולמת במילים "אמת ואמונה". "להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב, ג'). מגיע הלילה, 'יורד המסך', ומסתכלים על הדברים בפרספקטיבה, בצורה אחרת.
הדברים קשורים באופן הדוק לסמיכות גאולה לתפילה: מהותו של הבוקר אם כן הוא התפילה, בקשותיו של האדם, המוצב ארצה, על פעולותיו ועל עבודתו בעולם. אולם במטרה להגיע למקום הגבוה הזה, הרוחני כל כך, האדם סומך גאולה לתפילה. כדבריו של רש"י, אם אתה רוצה ש"יענך ה' ביום צרה", תגיד "ה' צורי וגואלי" לפני! כדי להגיע למעמד הרם כל כך, פתח בדברי שבח וגאולה לפני התפילה![12]
מכאן ברור מדוע דווקא הסומך גאולה לתפילה בבוקר הוא זה שמקבל עול מלכות שמים שלמה, כדעת רבי יוחנן. התהליך הזה של קבלת עול מלכות שמים בצורה מוחלטת, לא מאפשר הפסקים כלשהם: לא קדיש, ולא אמן, ולא תזכורות למיניהן וכמובן שלא ברכות אחרות. הדבר היחיד שמותר זה פסוק המאריך את התפילה, "תפילה אריכתא", המראה את הערך שלה עבורנו. וצורת קבלת מלכות שמים שלמה של סמיכת גאולה לתפילה עדיפה על פני התפילה במניין.
הבוקר אם כן מוקדש כל כולו לצורך התפילה, וחטיבת ק"ש עם ברכותיה, ובפרט עם גאל ישראל, מביאות אותך למורא שמיים נכון. רק מתוכו השמש יכולה לזרוח לך ולהראות לך את הדרך. כעת, בת קול אומרת לך, כמו לאברהם אבינו, "לך לך". האדם מקבל את הביטחון שהוא יכול להתקדם וה' יהיה בעזרו. רק מתוך "יראוך" תגיעה השמש.
מכאן מובן למה הסומך גאולה לתפילה של שחרית לא ניזוק כל היום כולו, 'ולא ירד חיוך מפיו כל היום'. שתי ברכות אלו מדברות דווקא על אותו היום: אתה תתברך בהם דווקא מתוך תפילת השחר, תפילה של חיי שעה שבה אתה מבקש שהקב"ה ישעה אליך. כדי להגיע לרמה גבוהה כל כך של לבקש דבר גדול כל כך, צריך להרים את המעמד שלך עוד קודם, באמצעות סמיכות גאולה לתפילה.
הכל משתנה כשמגיעים אל הערב. רבי יוחנן אומר שהסומך ק"ש לתפילת ערבית הוא בן העולם הבא. גם פה יש סדר קבלת עול מלכות שמים, אבל פה "תכף לגאולה - תפילה", מה שנסמך זאת דווקא התפילה לגאולה, ולא כבשחרית הגאולה לתפלה. לעומת המחשבה הראשונית שהייתה יכולה להיות לנו, שהגאולה שייכת יותר ליום, לזמני האור, הרי שנראה שהגאולה הגדולה מתחילה דווקא מהערב. "אמונתך בלילות"- תפילת הערבית היא לא על סיפוק חיי השעה שאתה רוצה, היא לא כדי לבקש (ואף לקבל) לא להנזק כל היום כולו, אלא היא מזמנת לנו דווקא מקום של הסתכלות – "חיי עוה"ב"
הלילה הוא הזמן לאחר שגמרת את עבודתך, להסתכל מאין באת ולאן אתה הולך. כשאתה מסתכל על היום שלך ועל העבודה שלך בפרספקטיבה לאחור, יש פה גאולה לא מעלייתא. כשאתה מגלה לעצמך שיצאת ממצרים, וכן מבין איך וכמה התקדמת באותו היום, ומתוך כל אלו מבין לאן נכון ללכת, איך נכון לתקן ולצעוד מדויק יותר, הרי שמדובר בגאולה, אבל היא לא מעלייתא. זו גאולה בה אני עושה עוד צעד ועוד צעד בדרך להשלמתה, ולכן איזהו בן העולם הבא- הסומך לגאולה הזו את התפילה, הבא להתפלל על גאולה שלמה על גבי הכרה בגאולה המתרחשת כרגע.
סיבת ברכת יראו עינינו, לפי הרא"ש, היא בדיוק בשביל זה:
"...ומנהג זה (ברכת 'יראו עיננו') נהגו אותו ההמון לפי שבימיהם הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשרה אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה..." (רא"ש ברכות א', ה')
הרא"ש מביא שתיקנו את ברכת "יראו עינינו" כדי להגיד סוג של תפילה מקוצרת לפני ערבית, כדי שמי שלא ירצה להישאר עד סוף התפילה יגיד לפחות מעין התפילה, י"ח אזכרות. ברור שתפילה כזו כל מטרתה היא שגם אם לא תתפלל ערבית, לפחות תסמוך סוג של תפילה לגאולה. גם את הקדיש תיקנו כדי שתחתם אותה התפילה. רצו לסמוך את התפילה לגאולה עד כדי שגם אם מישהו לא יתפלל, תיקנו לו מעין תפילה של י"ח אזכרות כדי שיסמוך תפילה לגאולה.
יוצא, שסמיכות הגאולה לתפילה בערבית היא כלל לא אותה סמיכות כמו של שחרית. מדובר על סמיכות אחרת לגמרי! לא מדובר כאן על הסדר של קבלת עול מלכות שמים, ששמה אסור להפסיק עד המעמד הרם של להתפלל אל בורא עולם, אלא מה שמוארך זו דווקא הגאולה ולא התפילה. כאמור ברכת השכיבנו, "גאולה אריכתא". כדי שלא תמהר אחרי שאתה בגאולה, האריכו אותה, והסומך לה תפילה, הרי הוא בן העולם הבא. מטרת הסמיכות היא שתשתהה בגאולה, שבברכת השכיבנו תכיר במראות הלילה, תכיר בגאולה שעוד תבוא, תביא את ירושלים, וגם תתפלל על אותה גאולה שלמה. שתי מטרות אם כן נמצאות כאן: גם להכיר בגאולה העכשווית, גאולת הערב -כגאולה. וגם לתכוף תפילה לגאולה ולהתפלל על הגאולה המעלייתא, הגאולה השלימה.
יש פה גם כן משמעות רחבה יותר: גם גאולת הלילה היא גאולה. יש אפשרות שיכירו רק באותה יציאת מצרים גדולה של הבוקר, ולא יכירו בגאולה אחרת מלבד גאולה ניסית כמו זו, גאולה שבה המשיח יבוא וייפול בית מקדש מן השמים. יש אפשרות כזו, שלא יכירו בגאולה של הלילה כגאולה!
אולם כאן המסר אחר: גם גאולת הלילה היא גאולה, גם אם מדובר בגאולה הבאה מאיתנו.
על זה בדיוק הפולמוס הגדול על החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ואולי גם כן על להגיד או לא להגיד הלל ביום הקמת המדינה. הגאולה של הקמת מדינת ישראל היא אולי לא גאולה מעלייתא, אבל גם היא גאולה. היא גאולה חשובה כל כך עד שחשוב להביא לה תפילה: מצד אחד להכיר בה, ומצד שני להתפלל עליה להשלמתה. בדומה לטענה על המלך חזקיה, תגיד שירה![13] תגיד הלל על הגאולה הזו, גם אם היא לא מעלייתא.
אם באמת כך תעשה, זה עצמו יתברר כגאולה שהולכת ומתעצמת, קמעא קמעא, כמובא בקול התור של רבי הלל משקלוב בשם הגר"א::
"קימעא קימעא, לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה קימעא קימעא מעט מעט, עפ״י חז״ל (ירושלמי ברכות) כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא באה, כאילת השחר, כי אשב בחשך ה׳ אור לי הולך ואור עד נכון היום" (קול התור פרק א', ט"ו)
גאולתן של ישראל משולה כאן לאותה ישיבה בחושך, שקמעא קמעא פתאום מגיח היום. בדיוק כך היא תפילת הערב. כך בדיוק כותב הרב מניטו בשערי דמעה:
"ביסוד הדיון ההלכתי (של סוגייתנו – סמיכת גאולה לתפילה של הערב), ישנה מחלוקת עקרונית, השקפתית, לגבי מהות הגאולה: האם הגאולה היא תהליך ובו מספר שלבים או האם היא באה בבת אחת ובלי שלבי ביניים? המחלוקת הזו דומה למעשה למחלוקת בין החכמים אשר תמכו במפעל חזרתו של העם לארץ בצורה טבעית, במפעל הציוני ובין החכמים אשר התנגדו לוף כי מבחינתן הגאולה האחרונה דומה לגאולת מצרים והיא תהיה כולה נסית" (שערי דמעה- פרקי מבוא, חלק א, עמוד 238)
ישנן אם כן שתי זיקות: אם המטרה היא קבלת עול מלכות שמים שלמה, הרי שצריך ליצור לשם כך סולם יציב, משהו שלם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ומכאן שאסור להפסיק באמצע העלייה בשלבים.
אבל אם הגאולה היא העיקר, יש פה משהו אחר. במהלך היום אתה דואג לכאן ועכשיו ומקווה שלא תינזק כל היום, אולם כשמגיע הלילה הדיבור משתנה מדאגה למה יקרה, להבין את מה שכבר קרה, וקורה.
בפרספקטיבה של הלילה, אחרי שהסתיים היום, אתה יכול לראות איך היום הזה מצטרף לתהליך הגאולה. בלילה אמונתך מתגלה, אתה כבן העולם הבא הרואה את הגאולה ופועל למענה, מתפלל עליה. חז"ל עטפו את קריאת שמע של ערב בברכות המרחיבות אותה, מכוונות אותה להיות קריאה להתעורר לגאולה, דווקא בלילה, ולא רק לימוד תורה בבית סמוך למיטתו,
תפילת הערבית היא תפילת רשות, התפילה של יעקב אבינו[14], תפילה של חלום ש"בשיבת ציון היינו כחולמים"[15], תפילה של גאולה, תפילת ה"קמעא קמעא": להכיר במה שעשית היום כקמעא אחת, ולהבין מה הקמעא הבאה שצריכה להיות בתהליך הגאולה. תפילת הערבית יוצרת תנאים אחרים מתפילת השחרית, לא מתוך הורדת הערך של סמיכות הגאולה לתפילה, אלא מתוך הכרה אחרת במטרת הגאולה והתפילה: אין פה סדר של קבלת עול מלכות שמיים, אלא הדהוד של גאולה.
לכן כל מה שתיקנו להגיד בין לבין, וכל מה שהתירו להגיד, לא נחשב כהפסק, כמו שדיבור רלוונטי בין נטילת ידיים לברכת המוציא לא נחשב הפסק. הברכות והפסוקים תוקנו והוספו בדיוק בשביל מי שלא יעשה תפילה, שלפחות יתפלל על הגאולה. אם אתה מפאר את גואל ישראל, קורא בתשבחות לקב"ה ודופק בדלת ארמונו, אל תעזוב לפני שתפעל לגאולה, תתפלל עליה, תחלום עליה, תהיה בן העולם הבא. הסומך גאולה לתפילה גם בבוקר וגם בערב, הוא בעל ההבנה שנכון ביום לעבוד ובלילה לחלום.
נסיים בדברי הכוזרי:
"ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ הענין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, - רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה" (כוזרי ה', כ"ז)
===
[1] השעור ניתן סמוך ליום הזכרון.
[2] יש ביציאת מצרים בלבול רב בתוך הפסוקים, כאילו התורה בכוונה מנסה לבלבל את הקורא כדי לא להבחין האם יציאת מצרים התרחשה בבוקר או בערב, אולי כדי להגיד לנו שגם בלילה הבוקר מאיר ואכמ"ל.
[3] ר"ת שמ"ע: עול מלכות שמיים בסדר הפוך.
[4] רי"ף מסכת ברכות דף ב עמוד ב: "וליתא לדר' יהושע בן לוי וקי"ל כר' יוחנן דתניא מסייע ליה".
[5] ספר אור זרוע חלק א - הלכות קריאת שמע סימן א: "והלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן".
[6] רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ו: ואין תפלת ערבית חובה... ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל... להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה. ואכמ"ל.
[7] מחלוקת ראשונים, כמובא בכסף משנה שם. פסיקת השו"ע (הלכות ק"ש סימן סו סעיף ז) היא שלא אומרים, לעומת הרמ"א שפסק אחרת. ועיין משנה ברורה שם שפסק להמנע מכך, ואכמ"ל.
[8] מעין זה כתב בכסף משנה הלכות ברכות פרק א הלכה טז.
[9] תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב: "ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש..."
[10] מעניין לראות שאת הסוגיה בדף ב. הנמצאת ברש"י ד"ה עד סוף האשמורה הראשונה, נוכל לפתור בקלות אם נפסוק כריב"ל, שהרי מה שמציע רש"י הוא לכתחילה, שהרי לפי ריב"ל המנהג להגיד ק"ש על המיטה הוא עיקר ההלכה, ואכמ"ל.
[11] סומך ונסמך זה לא רק הכשר ומצווה, אלא חיבור בין שני נסמכים. כמו בית ספר, בית מדרש, בית מקדש!
ברור שברירת המחדל הראשונה היא שיש סומך ראשי ונסמך משני, כמו שאם יש לי ספר ותוכן שצריך ללמד, וארצה לשים את הלמידה שלו במקום כינוס אחד, מקום הכינוס הזה יקרא בית ספר. כך גם המסגרת לתורת ישראל נקראת בית המדרש.
אולם נוכל לבחור להסתכל על הדברים אחרת, הפוך, מברירת המחדל: יש לנו את הבית, המקום המחמם, האינטימי והמחנך. אם ארצה להכניס לשם ספר, אקבל פתאום גם כן את המושג בית ספר. בית הספר מקבל מתוך היפוך ההסתכלות משמעות מיוחדת, משמעות של יחס אישי וחם, יחס אוהב לכל תלמיד. זה לא רק שיש ספר ואני מחפש לו מסגרת, ובמקרה יש בית שמעצים אותו, אלא יש פה משהו מעבר: יש פה קודם כל בית! לפעמים בחירת הנסמך מעניקה משמעות גדולה לסומך ולסמיכות כולה, וכך פתאום בית המדרש מקבל משמעות אחרת, בית הכנסת, בית המקדש!
[12] כך גם במנחה, תיקנו חז"ל להגיד אשרי כדי שלא תיגש לבורא ישר בבקשות 'אני רוצה כך וכך.
[13] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צד עמוד א: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח?" רש"י שם ד"ה "מ"ם", "כל הניסים הללו". וכן מל"ב י"ט, לה-לז, דבה"יב ל"ב כא, ישעיה ל"ז לד, לו-לח; ל"ח.
[14] ברכות כו עמוד ב.
[15] תהילים קכ"ו, א'.New Paragraph
