תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן
בבא קמא פרק א' - שיעור כללי 2 - הרב יוסי שטרן
סוגיית הגמרא הראשונה, "תולדותיהן כיוצא בהן", היא סוגיית מבוא מובהקת. דרך החיפוש האם התולדות כיוצא בהן או לא, אנחנו סוקרים את האבות והתולדות[1].
הגמרא מציעה שני מודלים:
1. שבת - תולדותיהן כיוצא בהן.
2. טומאה - תולדותיהן לאו כיוצא בהן.
הגמרא מביאה את רב פפא שיש כאלה ויש כאלה, ואז סוקרת את כל האבות ומסיקה שבכולם תולדותיהן כיוצא בהן - חוץ מצרורות, שמשלם חצי נזק.
בשבת יש פסוק מפורש, "מאחת מהנה", ממנו לומדים שלא רק אבות אלא גם תולדות אסורים:
"הנה אבות מהנה תולדות" (שבת ע:)
אבל לנזיקין אין מקור. מהיכן יודעים שאסור תולדות?
הדבר נעוץ בשאלה כללית - האם יש תולדות בכל התורה כולה? בשבת יש מקור, אבל בדין של "ולא תגוז בכור צאנך" (דברים ט"ו, י"ט), לדוגמה, יש תולדות? האם - כמו שבשבת אסור לתלוש שערות מדין גוזז – גם אסור בבכור? בנושא זה נחלקו הראשונים, כפי שנראה. בכל מקרה, יש לדון במקור התולדות - מהיכן אנחנו יודעים שבנזיקין יש תולדות?
אז ראשית, נדמה שיש לחלק בין דברים שנגדיר אותם ממש כמו האב, לבין תולדות. לצורך הענין, אולי התורה אסרה רק שור שנוגח, ולא זאב? אנחנו אומרים שיש דבר שנקרא בנין אב, או היקש - זה דומה לו בדמיון גמור. ברור שכשהתורה אמרה "שור" היא התכוונה לא רק שור, אלא כל בעל חיים המזיק. כל הדיון שלנו הוא לגבי תולדות, שזה לא אותו דבר ממש, אבל אותו רעיון עקרוני. לדוגמה, נשיכה ולא רק נגיחה.
על פי המהר"י כהן צדק, המופיע בשיטה מקובצת, תולדות זה דבר שבאופן טבעי נלמד מהאב, אלא אם כן יש לך סיבה לא ללמוד זאת. לכן בכל התורה כולה לא צריך לימוד על תולדות, רק בשבת, שהושווה למשכן, והיינו חושבים שרק מה שהיה במשכן אסור – היה צריך לימוד מיוחד לתולדות:
"ונראה למהר"י כהן צדק אי לאו קרא הוה ממעטינן תולדות מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן כי היכי דממעטינן שאר מלאכות דלא הוו חשיבי" (שטמ"ק ב: ד"ה תימה)
לעומת זאת, מהתוספות משמע שרק מה שיש עליו לימוד יש לו תולדות. לכן, באיסור גזיזת בכור אין איסור בתולדות, כי אין מקור מפורש:
"אף על גב דלענין בכור לא מחייב ביה משום לא תגוז לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים..." (בכורות כה. תוד"ה ואמר)
לשיטת התוספות, גם בטומאה וטהרה יש מקור מפורש, כי התורה מדברת על ראשון ושני לטומאה.
השאלה המתבקשת בעקבות שיטת התוספות היא, מהיכן יודעים שיש תולדות בנזיקין? אולי התורה דיברה רק על האבות עצמם?
האבני נזר דן בכך בשו"ת שלו, ואומר:
"דתולדות שבת ותולדות דנזיקין חלוקים בעניניהם. שהרי בגמרא מקשה אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר ר' פפא אהייא… הרי דהתולדות דומין ממש להאבות ואין טעם לחלק ביניהם, על כן לא צריך קרא דמסברא" (אבני נזר או"ח קל"א)
משמע מדבריו שיש הבדל בין שבת ונזיקין - בנזיקין לא צריך פסוק, כי זה ממש אותו דבר, זה אותו עיקרון. גם בשבת יש דברים שהם ממש אותו אב כמו זורע ונוטע, ולא נחשבים תולדה. אם כן, לפי האבני נזר בכל התולדות בנזיקין יש דמיון מלא לאבות. בשבת הדמיון הוא לא תמיד מלא כמו זורע וזומר, ולכן צריך לימוד מיוחד.
אנחנו נעמיק בסוגיה, ומתוך כך נציע מענה אחר לקושיה על התוספות.
הגמרא דנה האם תולדותיהן כיוצא בהן או לאו - אבל השאלה נשמעת, בוודאי לאור דברי האבני נזר, מיותרת - ברור שיהיה אותו דין! הרי זה אותו עיקרון, הרי הן "דומין ממש להאבות ואין טעם לחלק ביניהם" (אבני נזר שם).
הרא"ש (א', א') בהסברו את הריך סבור שעקרונית באמת אין סיבה לחשוב שיש שוני, אבל הסיבה ששאלו היא כי ראינו שיש הבדל בין תם למועד בקרן, אז העלנו על ליבנו לפשפש בדברים ולבדוק אם יש עוד דוגמה חריגה כזו. זאת אומרת, עקרונית באמת כל התולדות כיוצא בהן, ויש רק מקרים הלכה למשה מסיני חריגים.
לפי ההסבר הזה, עדיין הדברים של רב פפא, "יש מהם לאו כיוצא בהן", הם בעייתים - כי הרי אין באמת דברים ש"לאו כיוצא בהן", חוץ ממקרה אחד – צרורות שהוא חריג מאוד שיש בו הלכה למשה מסיני.
נדמה, שבזכות צרורות שבסוף מתגלה לנו ענין נוסף, שיש תכונה לאו כיוצא בהן יותר מאשר רק צרורות.[2]
עכשיו שהגענו לפרוש הרא"ש נביא עוד מדבריו באותו מקום, ובזה יתבאר בהמשך החידוש של צרורות. הדיון הוא בקרש שנמצא ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד. הרא"ש ממשיך ודן מדוע צריך הרי"ף להביא טעם לפטור רגל ברשות הרבים – "אורחיה הוא" - הרי יש פסוק. הרא"ש מסביר שאולי זה טעם הפסוק – חז"ל מסביר שפטורים ברה"ר כי אורחיה בכך. לאור זאת מסיק הרא"ש מסקנה מרתקת:
"...מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא הא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברה"ר. ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד. אבל קרן חייבת ברה"ר אע"פ שדרכו לילך שם דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוה ליה למריה לנטוריה והכי קי"ל דקנסא הוא כי היכי דלינטריה לתוריה. ונפקא מינה מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה עליו ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין" (רא"ש א', א')
הרא"ש מציע שפה יש נפק"מ האם זה גזירת הכתוב, דין מהפסוק, או טעם של אורחיה:
1. גזירת הכתוב - אם בפועל הוא הזיק ברשות היחיד אז חייב, למרות שעמד ברשות הרבים.
2. סברת אורחיה להלך – אפילו אם הזיק ברשות היחיד פטור, כי הוא הלך ברשות הרבים ומותר לו ללכת שם!
הבעיה, שהגמרא בדף י"ט מדברת על צרורות של בהמה שהלכה ברה"ר וניתזו ושברו ברשות היחיד, ושם הגיעו למסקנה שחייב.[3]
לכאורה זה אותו הגיון - דרכו להלך ברשות הרבים ומותר לו, והוא הזיק ברשות היחיד. צריך למצוא את הסיבה למה רק בצרורות נחייב ולא בקרש. אדרבה, היינו אומרים שבצרורות פחות סביר לחלק.
בשיעור הקודם הארכנו בנושא היחס בין הסדרים. כפי שראינו, סדר נזיקין הוא סדר "ישועות", ויש בו מימד שמרחיב את אחריות האדם, ומימד שמרחיב את רוח החיים שבו. לאור דברי רב פפא מסתבר, שבנזיקין הדין הוא לא כמו שבת ולא כמו טהרות, אלא "יש מהם… ויש מהם". מצד אחד הוא לא כמו טומאה, שיש ראשון ושני וכו', ולא כמו שבת שהתולדה בדיוק אותו דבר.[4]
שתי דרכים להסתכל על תולדות: תולדות דיניות – דמיוניות או תולדות מציאותיות - ולדות
1. אותו רעיון. האב והתולדה הם בעצם אותו רעיון עקרוני, רק בשינוי הפרטים המקריים.
2. מציאות-השתלשלות. האב יוצר את התולדה על ידי סוג של מעבר פיזי מאחד לשני.
תולדות שבת אלו תולדות שדומות לבנין אב. לא רק למעגל הקרוב אלא גם לדברים קצת יותר רחוקים - אבל זה אותו רעיון עקרוני של המלאכה. זו תולדה שנוצרת בדמיון.
בטומאה אנחנו מדברים על מעבר מאחד לשני, מציאות [רוחנית] שעוברת באיזה מציאות חוקית, ולכן צריך לפרט אותה.
בנזיקין, הדבר תלוי בשאלת היסוד המחייב בנזקי ממון. אם מסתכלים על הכל כחזות השמירה - מזיקין דומה לשבת שזה אותו רעיון, שצריך לשמור על הדברים. הדגש הוא האיסורי המוסרי
אבל אם מסתכלים על בעל החיים שהוא דומה לאדם, אז יש פה מעבר מציאותי - כמה זה רחוק מהאדם. אז בעל חיים הוא המשך של האדם, 'התלבשות' של הבהמה באדם כמו שהנשמה 'מתלבשת בגוף' .
כל עוד אני במעגל ראשון אני מסתכל על הדברים בנגלה שלהם, הייתי צריך לשמור. אבל בצרורות אי אפשר לומר שיש פה שמירה, אלא החיוב הוא בגלל שהוא שלך, שהוא הרחבה שלך.
צרורות זה בדיוק הביטוי של מעין 'ולד' ומבטא שיש ערוץ של כח המועבר מהאדם לבהמתו ומבהמתו יוכל לעבור לצרור. הוא כעת המזיק שהוא גם ביטוי – אמנם לאו כיוצא בו – של האדם.
כמו שאנו רואים בטבלה [המצורפת בקובץ השיעור], צרורות הן מקרה מבחן מצויין לכך. על פי הגישה שתולדות זה אותו רעיון, צריך לומר שצרורות הן מספיק משונות כדי לחייב רק חצי נזק. אולם, לגישה שתולדות זה הרחבת האדם גם לבעל החיים שלו ולמעשים נוספים שהוא עושה, "צרורות" הוא עוד יותר רחוק מהאדם – כי בעל החיים שלו יצר נזק.
בהלכות שבת אתה חייב על תולדה כמו שאתה חייב על האב, כי זה אותו רעיון - כל התולדות הן אותו דבר כמו האבות. אמנם, בנזיקין גם אם תולדותיהן כיוצא בהן, יש אפשרות של ערוצים שונים עם דינים שונים, "להלכותיהן"- כי כל אחד מארבעת האבות יש לו מאפיינים שונים וערוצים שונים של התרחבות האדם.
ממילא, אפילו אם תולדותיהן כיוצא בהן – זה לא בדיוק כיוצא בהן. התולדות תתחלקנה לפי האבות והכללים שלהם. חלוקה זו לא מסתברת, אם מדברים רק על חובת שמירה. אם הכלל הוא חובת שמירה, אין מקום לחלק[5] בין האבות[6].
אפשר להסביר הרבה מחלוקת ונפק"מ בגמרא בשאלת כיוצא בו, אך בשלב זה רק נזכור שיש ערוץ של לאו כיוצא בו: בצרורות זו דוגמה קיצונית לכך, אבל גם בשאר האבות זה כך.[7]
פה נוכל לענות על השאלה שבה פתחנו, דרך הדיון על המקל שמונח על הקרקע מול צרורות. ראינו שלפי הרא"ש במקל פטורים, אבל בצרורות חייבים. מדוע?
החילוק הבסיסי הוא שבצרורות האבן כבר נפרדה מהבהמה, ולכן אני מגדיר אותה כהרחבה נוספת של האדם. כל עוד מדובר על הבהמה עצמה הנידון הוא (הגן הדומיננטי) חובת השמירה וכך גם במקל ארוך. אבל כשניתק מהבהמה[8] כבר עובר להיות נידון (גן רסציבי מתגלה) ב'ממונך'. האופן שהאדם משתלשל אל המזיק שפועל כעת. וכאן ההיזק עצמו הוא כבר בשדה אחר.
בצרורות אנחנו מחייבים לא בגלל הטעם, שהיית צריך ללכת, אלא זה אתה, זה הרחבה שלך, זה הערוץ של חיוב ממונו כי זה חלק ממנו. אולם, במקל - שהוא עדייין נמצא כאן, אנחנו שואלים האם יש אחריות או לא. האם שמר כמו שצריך או לא.
הצד של איסורא הוא דומה מאוד לשאלת איסור השמירה, אני מציע פה שיש פה צד שהוא הרחבה שלך.
הברייתא אומרת שנשיכה זה תולדה של קרן ולא של שן. הגמרא ממשיכה:
"נשיכה תולדה דשן היא! לא, שן יש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה" (ב:)
אפשר לומר שנשיכה היא תולדה של קרן, ואפשר לומר שזו תולדה של שן רק תם, בלי הנאה להיזקה (כפי שניתן לטעון בעקבות תלמידי רבינו פרץ בשטמ"ק פה). דוגמה נוספת לכך הוא במשנה לגבי שן, שלא מועדת לאכול כסות וכלים, ובאמת במקרה כזה תשלם חצי נזק:
"כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה? הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים, משלם חצי נזק. במה דברים אמורים ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים פטור" (משנה ב', ב')
המקור לכך הוא במכילתא:
"ושלח את בעירה אין לי אלא שן לאכל את הראוי לה ולרגל לשבר כדרך הילוכה מנין לשן לאכל את שאין ראוי לה. ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה ת"ל ובער בשדה אחר לרבות דברים אחרים. יכול על הכל משלם נזק שלם ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם" (מכילתא דרשב"י כ"ב)
לומר שנשיכה זה תולדה של קרן זה לא אחד לאחד, כי אין פה ממש כוונה להזיק. זה יותר מתאים לשן, רק שפה אין הנאה להיזקה. אז זה יכול להיות תולדה. אם כן, נשיכה היא דוגמה טובה לתולדה – לא בדיוק כמו האב, אבל עיקרון בסיסי נשמר.
בגמרא בברכות נאמר:
"ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבע" (ברכות טז:)
על כך כותב הרב קוק בעין אי"ה:
"שהתורה הקדושה האריכה בסיפור האבות וקנייניהם, באשר היתה כל מגמתם להעמיד אומה שלמה יודעת את ד', וראוי לקרותם אבות ואמהות באשר בנו בית ישראל בכוונה, וזאת הייתה כל מגמתם ומטרת חייהם" (עין אי"ה שם)[9]
אנחנו מקבלים מהאבות. יש זכות אבות סגולית, ויש גם את מה שאנחנו יכולים ללמוד מהאבות. בצורה סיבתית אפשר ללמוד מהם. זה מעין "תולדותיהן כיוצא בהן".
אפשרות נוספת, מעין "תולדותיהן לאו כיוצא בהן", זה לא רק מודלים ואב טיפוס לתכונות מופשטות, אלא ההבנה שהאבות יצרו "אומה שלימה יודעת את ה' ". הם העמידו שורש, ולשורש הזה יש מעגלים, התרחבויות. כמו בטומאה וטהרה. האבות היו בשורש, ויש משם ולדות. הם הטביעו את החותם.
זה לא דמיון כמו בשבת, שדומה לזה, אלא זה כמו טומאה וטהרה - זה בא מהאבות. אנחנו באנו משם. אותו דבר כשאנחנו מבינים שהיחס בין האבות לתולדות. כמו תולדות במציאות
ההבנה שאני בא מכח אבא, ואבי מכח אביו, וכולנו מדור ראשון. וגם אם מסיבה מסוימת יש שינוי בעלילה שלי, ואני קצת לאו כיוצא בו, זה עדיין אבות ותולדות.
יש השתלשלות בתולדות. זה אותה תכונה, אבל זו גם מציאות.
לדוגמה, אנחנו לומדים את תורותיו של הרב קוק, על היחס לציונות וכו, אך מצד שני הוא היה נגד שנשים יצביעו. ניתן להסביר זאת בכל מיני דרכים, אבל אם אתה מבין שאני מסתכל על הרב קוק כאב, איך הוא למד על מציאות חדשה, או זיקות אחרות, והשאלה היא איך אני מיישם את זה עכשיו, לא רק מה אמר בדיוק אלא באיזה אופן אני ממשיך אותו.
הייתי אומר שתולדות של שבת הן לא תולדות יותר מאשר תולדות של טומאה וטהרה, אלא מדובר בשני סוגים של תולדות: תולדות מתוך שייכות פנימית ומתוך שייכות חיצונית. תולדותיהן לא כיוצא בהן של נזיקין מלמדים אותנו שלמרות שבגלוי זה נראה רחוק, השייכות היא בפנימיות.
חצי נזק צרורות הן לא רק גזירת הכתוב, אלא פתח לערוץ שיש לאו כיוצא בהן. בגלל המורכבות שאנחנו עוסקים באדם שהוא בין טומאה וטהרה לבין שבת, מסתכלים לא רק על חובת השמירה, אלא על האופן שבו הוא מונח בדברים שהוא עושה, קונה.
בישועות נביא גאולה, "בגלל ברית אבות לבנים תזכור ותביא גאולה לבני ביניהם".
[1] מעניין לשים לב, שהסוגיה הראשונה בירושלמי סוקרת גם היא את האבות, אך בלי שאלת החקר של "כיוצא בהן או לא כיוצא בהן".
[2] כמו בגנטיקה יש גן דומיננטי שהתופעה הגלויה נראת דרכו אבל יש גן רסציבי ויש לו השלכות בהמצא התנאים או בערוצים נסתרים
[3] יעויין בפלפולא חריפתא לפיו זו הסיבה שהרי"ף השמיט את הגמ' מדף יט, והוא עצמו מתקשה בזה ובצדק, שהרי זו גמ' ערוכה ומפני מה לדחותה. כנראה יש לחלק בין המקל הארוך לבין צרורות, אף על פי שבדך הפשט החילוק קשה ואדרבה אם מקל יפטר כל שכן צרורות שהוא רחוק יותר לאחריו.
[4] הוזכר בשעור הקדמה בעניין ששת הסדרים על פי המהר"ל שיש שלוש קטגוריות: גשמיים, מורכבים ונבדלים ובכל אחד יש עליון ותחתון. העליונים הם: שבת, איש וטהרות. נמצא כאן האיש (נזיקין) הוא מורכב בין שבת לטהרות. "יש כיוצ"ב ויש שאינו כיוצ"ב.
[5] בשבת אין חילוק מהותי בין האבות, הכל הוא 'לא תעשה מלאכה' חילול שבת, ורק לעניין חילוק ומלאכות והתראה נמנו אבות שונים. אבל נזיקין כל אב הוא ערוץ אחר של מושג הנזק.
[6] הגרי"ז אכן סבור שיש יסוד מחייב בכל אבות הנזיקין.
[7] נראה זו מייד בסוגיא בסמוך באב קרן בין נגיחה לנגיפה.
[8] לקמן בתולדות שן 'טינפה פירות להנאתה' הר"ח פרש כפשוטו, אבל רש"י מאן בפרוש זה כיוון שזה צרורות כל דבר היוצא מגופה והוא בדיוק ממחיש את האמור כאן.
[9] הרב קוק מפנה לרמב"ם במורה נבוכים, אך היה יכול גם להביא את דברי הרמב"ן על מעשה אבות סימן לבנים.
