ארבעה אבות נזיקין – ישועות זה סדר נזיקין
בבא קמא פרק א' - שיעור כללי 1 - הרב יוסי שטרן
בהיכלו של משיח יכול להיות "מי שהופך מר למתוק ומתוק למר" (על פי ישעיהו ה', ל'). בשיחת המוסר השבוע דיברנו על האפשרות להפוך מר למתוק לגבי מרחשוון[1]. בהתאם לכך, אנחנו עוסקים במסכת נזיקין, צרות בצרורות, נכנסים לעיסוק בנזק ובחוסר – אבל אנחנו ננסה לראות איך דווקא סדר נזיקין הופך להיות סדר ישועות (שבת לא.).
1. ששת הסדרים על פי המהר"ל
במשנה נאמר:
"ארבעה אבות נזיקין: השור הבור המבעה וההבער" (משנה בבא קמא א', א')
למה צריך לומר שיש ארבעה אבות? אפשר פשוט לספור ולראות, לא?! אז הגמרא עוסקת בזה. אבל בפשטות הכוונה שיש נזיקין, ולנזיקין האלו יש ארבעה פנים. בנוסף, כבר במשנה אנחנו מוצאים שני גורמים מחייבים - "ממונך", "שמירתן עליך". דרך נקודות אלו נתבונן מהו סדר הנזיקין.
תוך כדי לימוד הנגלה, אנחנו מנסים לחשוף מה מסתתר מאחורי אותו נגלה. בכך אנחנו מבצעים חיבור של הלכה ואגדה (על פי אורות הקודש א', איחוד ההלכה והאגדה), של הסוד והפשט.
המהר"ל בתפארת ישראל מתמודד מול המלעיגים על לימוד התורה ודקדוקיה, שסוברים שרק השכל שהאדם קונה נשאר איתו:
"כמו שהיו שואלים בני אדם באיזה צד יזכה האדם להצלחה הרוחנית על ידי מצות הגשמיות, כך הם שואלים על למוד התורה במצותיה ודקדוקיה, ובנזק השור והבור, וכיוצא בזה. שהיה נראה בדעתם, כי יותר יצליח כאשר ישיג בענין היסודות, ובמהות הגלגלים, ובשכלים הנפרדים. לכך דעתם כי הצלחת האדם בהשגת הדברים האלו. ודעתם בהשארת הנפש, שנשאר השכל אשר קנה האדם בחייו, וזהו אחר המות...
אך הדברים האלו אינם רק להוסיף על חרון אף ה' בדברים אלו, אשר אין להם שרש אמת וענף יושר. ותדע כי הטוב שבדבריהם הוא הכפירה בתחיית המתים. שלדעתם שהשארות הוא לשכל, לא יהיה כאן מיתה, ואין כאן תחיה כאשר אין כאן מיתה. לכך בני, אם יפתוך חטאים בדברי חלקלקות לשון להחניף לבעלי מדע, לתת להם לבד שם ושארית, אל תאבה ואל תשמע להם לאבד דם נפשות נקיים וצדיקים. בני, אל תלחם לחם כזבים, ואל תתאוה למטעמותיהם..." (תפארת ישראל פרק י')
הלעיגו על עם ישראל שממשיך לעסוק בשור ובחמור בזמן שהעולם כולו כבר עוסק במתמטיקה ובגלגלים וכו', מפתחים עולם של מדע, אתיקה וכו'. עם ישראל עדיין עוסקים בחכמת השור והבור. גם היום, אנשים שרוצים להקניט, מדברים על "השור והבור", זה הפך להיות הסמל של אותה התורה שכביכול עוסקת בנזיקין, בקטנות. עולם הישיבות עסוק בבבות, בנשים נזיקין.
המהר"ל מסביר שמי שאין לו השארות הנפש והעולם הבא, יכול להתעסק בגלגלים וכו', אבל מי שמאמין בתחיית המתים ובגאולה וכו', הוא מתעסק בשור ובבור. מתוך כך המהר"ל מגיע לדבר על ששת הסדרים, ששת הפנים של המציאות (ימין שמאל, קדימה אחורה, למעלה למטה). ההגעה לשישה היא מתוך חלוקת כל דבר לעליון ותחתון, וחומרי, מורכב ונבדל.
החלוקה של הסדרים היא על פי הגמרא בשבת:
"אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ישעיהו ל"ג, ו') והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'- אמונת זה סדר זרעים עתיך זה סדר מועד חוסן זה סדר נשים ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות" (שבת לא.)
וכך המהר"ל מסביר את ששת הסדרים:
"הנה חכמים ז"ל בששה סדרי משנה חלקו כל המציאות. ואף אם נראה לאדם שהם דברים קלים מאד, אין הדבר כך. ומפני שהמציאות בכלל נחלק לחלקים אלו; החלק האחד, המציאות אשר הם גשמיים. השני, שהם גשמיים ובלתי גשמים ביחד, כאילו הם מורכב. השלישי, המציאות הבלתי גשמיים. וכל חלק נחלק לשנים; האחד קרוב יותר מן השני אל המדרגה הנבדלת, עד שבזה הם ששה חלקים.
ולפיכך אמר "אמונת" זה סדר זרעים. וידוע כי סדר זרעים הם סדר צמחי הארץ, וכל אשר שייך להם, וזהו המדרגה הראשונה...
החלק השני, סדר מועד, שהוא בשמים. שהרי השמש והירח, שעל ידיהם אנו מונים המועדים, שהם צבא השמים...
והחלק השלישי הוא סדר נשים. כבר ידוע דבר זה כי האדם הוא גשמי מצד גופו, ובלתי גשמי מצד הנשמה הא-להית. וידוע כי האשה יותר חמרית מן הזכר. ולפיכך אמר "חוסן" זה סדר נשים.
ואמר "ישועות" זה סדר נזיקין... הוא כולל האדם בכללו, שהעיקר הוא הזכר. וכמה דברים שאינם שייכים לגמרי רק לזכרים, כמו דיינים ועדות...
ואחר כך אמר "חכמת" זה סדר קדשים. ידוע כי הקדשים היא העבודה אל השם יתברך...
וסדר טהרות נקרא "דעת"... הדעת, שהוא יותר עוד במדרגה, שהדעת הוא מופשט לגמרי יותר מן החכמה... כי מי שיש בו מדרגת הדעת, הוא שיש לו דבקות לגמרי אל השם יתברך" (שם)
יוצא לנו חלוקה של הסדרים:
1. זרעים ומועד - ארץ ושמים. החומר הנמוך והשמיימי.
2. נשים נזיקין – האדם.
3. קדשים וטהרות – נבדלים, מופשטים, חכמה ודעת.
ששת סדריה נותנים לנו מבט על העולם: תחתון ועליון, האדם - איש ואישה, והנבדל, המופשט של בבואה הקרובה לא-לוהות - חכמה ודעת.
2. ישועות זה סדר נזיקין
אם כן, דברי ריש לקיש, ש"חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין", הן כי זה דמות האדם. ברמז "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה.. ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ו'), האדם עולה מהאדמה, הוא מורכב לא רק מאדמה. לא לחינם בעולם הישיבות לקחו את סדר נשים ונזיקין כמרכז הלימוד.
אנחנו עוסקים בסדר "ישועות". מדוע נזיקין נקראים "ישועות"? רש"י מסביר - "מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון" (שבת לא: רש"י ד"ה סדר נזיקין), משה מזהיר אותן. קצת קשה על כך, שהרי מושיען אמר להם את כל התורה, אז למה רק נזיקין נקראים כך?!
במילים אחרות, אנחנו רוצים להבין איך הנזיקין הופכים להיות ישועה. איך יצא ש"עת צרה היא ליעקב – וממנה יוושע?!" (ירמיהו ל', ז'). בעת הצרה הזו יש ישועה, מתוך הצרה.
הרב קוק באורות התשובה כותב:
"דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השנון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחברו הכלולים אצלנו בלמוד חשן משפט... היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק הא-להי על בסיסו הנאמן ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים..." (אורות התשובה י"ג, ה')
דרך התשובה היותר מקורית וטובה היא דווקא התעסקות בחושן משפט. זו הדרך לתקן את הצדק הא-לוהי, להאיר את החיים המעשיים.
אפשר לצרף את זה לששת השאלות ששואלים את האדם אחרי מותו, המקבילים לששת הסדרים, ומופיעים מיד אחריהם בגמרא בשבת:
"אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפו"ר צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר" (שבת לא.)
כך תיראה ההקבלה:
- נשאת ונתת באמונה - זרעים.
- קבעת עיתים לתורה - עתך.
- עסקת בפריה ורביה - נשים.
- ציפית לישועה - נזיקין.
- פלפלת בחכמה – קדשים.
- הבנת דבר מתוך דבר – טהרות.
מסתבר שנזיקין זה "ציפית לישועה". לישועה צריך לצפות, זו ציפייה אקטיבית. "בימיך". מכל סדר עיון שלומדים ננסה לתרגם מדוע "ישועה" זה נזיקין. זו השאלה המרכזית שלנו בסדר הזה.
אנו אומרים בתפילה "מצמיח קרן ישועה". יש קרן לישועה. יש קרן שאנחנו נושעים בה, בראש השנה, ויש הצמחת קרן הישועה.
כבר בפרק הראשון, פרק קמא, של בבא קמא, בדף הראשון של הפרק הראשון, מביאים לנו את המקורות מהתורה לאבות:
- קרן - "בהם עמים ינגח" (דברים ל"ג, י"ז) בברכת יוסף.
- שן ורגל - "משלחי רגל השור והחומר" (ישעיהו ל"ב, כ').
בסוף הפרק מדברים על תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ואז אותם הפסוקים עצמם מגיעים כפסוקים של ישועה:
א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים... אית דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף דכתיב בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ..." (ב"ק יז.)
אותם הפסוקים שמדברים על המקור לנזק, מדברים על העוסק בתורה ובגמילות חסדים. אותם הפסוקים הם ישועה.
אותה ישועה של סדר נזיקין מופיעה בניסוח מרתק בזוהר:
"וַיַּרְא בָּלָק, רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי וְגוֹ'. כַּמָה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חָאבוּ קַמֵּיהּ, וְחָבִין קַמֵּיהּ בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא, אִיהוּ עָבִיד לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת.
וְהָכִי אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא, תְּלַת דִּינִין בָּבֵי דִּינָא, תַּקִּינוּ (רבנן) בְּסִדְרֵי מַתְנִיתָא. חֲדָא, קַדְמִיתָא, בְּאַרְבַּע אָבוֹת נְזִיקִין הַשּׁוֹר וְכוּ'. תִּנְיָינָא, טַלִית דְּאִשְׁתְּכַח. תְּלִיתָאָה, שׁוּתָּפִין וְרָזָא דַּאֲבֵידָה. מַאי טַעְמָא. אֶלָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל זִמְנָא, עָבִיד לוֹן לְיִשְׂרָאֵל זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת. וְאִינּוּן דְּסִדְּרוּ מַתְנִיתִין דִּתְלָתָא בָּבֵי, הָכִי סִדְּרוּ, אֹרַח דִּקְרָא נַקְטוּ, דִּכְתִּיב עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, וְהַאי פֶּשַׁע אִיהוּ דְּלָאו בְּזָדוֹן, וּמַאן אִיהוּ. עַל שׁוֹר, עַל חֲמוֹר, עַל שֶׂה, דָּא בָּבָא קָמָא, דְּהָכָא הוּא בְּאִינּוּן מִלִּין. עַל שַׂלְמָה, דָּא בָּבָא מְצִיעָא, עַל כָּל אֲבֵדָה, דָּא בָּבָא תְּלִיתָאָה"
(זוהר בלק דף קצח)
הבבא, השער העליון, זה הראשית, בראשית. מפה רואים שיש משמעות לכל שער בפני עצמו. גם בזוהר אנחנו רואים שהנזיקין זה "קרובה ישועתי לבוא". ואיך שהוא זה קשור לבלק, לבלעם, שרוצה לפגוע ובסוף יש היפוך.
ב. סדר האבות במשנה – אחריות מול מעשה
1. המשנה ושאלות עליה
כאמור, במשנה נאמר:
"ארבעה אבות נזיקים: השור והבור והמבעה וההבער.
לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור. ולא זה וזה, שיש בהן רוח חיים, כהרי האש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה, שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק" (משנה בבא קמא א', א')
ישנן מספר שאלות שניתן לשאול על פשט המשנה:
- לרוב המילים במשנה מובנות, אך פה יש את המילה "נזיקין", מה זה נזיקין? מאיפה הגיעה המילה "נזיקין? זו נראת כמו התפשרות בין שתי אפשרויות: מזיקים או נזקים
- מה זה המילה "מבעה"? לא מופיעה בתורה! מאיפה הגיעו אליה? כנראה רוצים לרמוז לנו על דבר מה.
- סדר של "לא הרי כהרי" - האם זה לפי נוחות מילולית, או לפי סדר מסויים.
2. סדר האבות במשנה – על פי הפסוקים?
נחלקו ודנו הראשונים לגבי סדר אבות הנזיקין, האם הן מסתדרות עם הפסוקים או לא.
רש"י כותב:
"כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור" (ב. ד"ה השור)
ההבער כן מסתדר לרש"י, אך המבעה צריך להיות אחת הפרשיות באמצע, בין פרשיית השור והבור לבין ההבער. או שפרשיית הגנב לרב, או פרשיית שן ורגל לשמואל. בכל אופן, החריגה פה בולטת, והרשב"א מערים קושיות על ההסבר שאומר שהולכים לפי סדר הפרשה, ומכך מסיק את הדברים הבאים:
"...אלא נראה דלא קפיד תנא בסדורן אלא (ד' תני) [דתני] להו על דרך המצוי ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם שהשור שדברה בו משנתינו היינו מועד והוא דרכו להזיק כדאיתא בגמרא ואדם אין דרכו להזיק דלא משכח ליה אלא בישן בלחוד והדר תני בור שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן (באחת) [באחד] הבורות ואחר כך האדם שאינו מצוי כל שהוא נעור וכ"ש שידליק גדישו של חברו..." (ב. רשב"א ד"ה השור)
דברים דומים מצאנו ברבינו תם בתוספות בתחילת שבת (ב. ד"ה יציאות), שדנים למה מתחילים עם הוצאה מרשות לרשות, ומסביר ר"ת כי זה "רגיל" ולכן בו פתחו (והוא מדגים זאת מהמשנה שלנו). כך הרשב"א מסביר פה - שור הנפוץ ביותר, אחר כך בור, אחר כך מבעה ואז הבער.
3. אחריות מול מעשה האדם
מהניסוח במשנה, משתמע שאפשר לחלק את האבות לשתי קבוצות:
- השור והבור.
- המבעה והבער.
תשומת לב, שהשור והבור אלו דברים שהאדם אולי אחראי עליהם, אך הוא לא גורם את הנזק. לעומת זאת, מבעה ניתן לומר שהאדם הוא עושה הפעולה. הדבר נכון כמובן לדעת רב שמבעה זה אדם, אך אפילו אם מבעה זה שן ורגל, כדעת שמואל, בפסוק של שן ורגל נאמר במפורש:
"ושילח את בעירו וביער בשדה אחר" (שמות כ"ב, ד')
אפשר להגיד שאדם ששם את בהמתו על קמת חברו, זה במידה מסוימת אכן בעל החיים, אך זה הרבה יותר ישיר, מתוך האדם – לכן אפשר לומר שזה אדם. גם לגבי הבער, האדם הבעיר את האש, ואותה האש המשיכה ושרפה, זה מיוחס בצורה הרבה יותר ישירה לאדם.
נרחיב את הדברים. יש שני מבטים שבהם אפשר לחייב את האדם על המעשים שלו[2]:
- חייב כי לא שמר.
- חייב כי רכושו הזיק.
האפשרות הראשונה היא שהאדם עצמו לא הזיק, אבל יש לו אחריות לשמור על בעל החיים אז הוא צריך לשמור עליו. הסיבה שהאדם משלם אם אירע נזק היא כי לא שמרת. מוסר התורה מחייב אותך.
בפסוקי התורה, הביטויים הקרובים לכך הם "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כ"א, כ"ט), וכן "ולא יכסנו" (שם, ל"ג) המופיעים בשור ובבור. בור תחילת עשייתו לנזק, בעצם עשייתו אתה יוצר נזק, ואם לא כיסית אתה אחראי. החיוב בשור ובבור הם בגלל שלא שמרת, כי הם גורמים שעומדים בפני עצמם, ואחריותך היא בשמירה עליהם.
לעומת זאת, בשתי הפרשיות האחרונות מדובר באדם, אדם ששלח את בעירו או אדם שהבעיר אש.
גם המסכת עצמה מסודרת בצורה כזו: בתחילה נזקי שור, נזקי ממונו. בפרק שישי אנחנו כבר באש, שקשה להגיד האם אש היא ממונו או אדם המזיק (ראו הדיון על אשו משום חציו או ממונו, ב"ק כב.). ובפרק השמיני כבר אדם המזיק.
אם כן, שור ובור חייבים כי ממונך הזיק ולא שמרת, ומבעה והבער דומה לאדם המזיק.
נראה, שיש פה מדרג מסוים בין האבות:
1. שור – אחריות. ממונו של האדם שיש לו אחריות עליו.
2. בור – מעשה האדם המוביל לאחריות. מעשה שהאדם עשר יצר מפגע, שעכשיו יש לו אחריות עליו.
3.
מבעה – אחריות שמובילה למעשה האדם. ממונך שיש לך עליו אחריות, ואם הזיק אני מגדיר כמעשה של האדם ("ושילח את בעירו").
4. הבער – מעשה האדם. מעשה שהאדם עשה גרם לנזק ("אשו משום חיציו").
לאור מה שראינו, אנחנו מבינים יותר מדוע סדר נזיקין הוא "ישועות". הישועה היא שאנחנו מבינים שלא מדובר פה רק בחובת תשלום, במחירון, אלא בהרחבת גבולות האחריות שלך. אנחנו רואים את הדברים כמעשה שלך ולא רק כמעשה של אחרים - אז הישועה היא שאנחנו לומדים את הופעות הנזקים ומושיען מזהיר אותנו, "שהאי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" (ב"ק ל.).
ניתן לראות את ההשלכה לכך במשנה הבאה, בה נאמר:
"כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו" (בבא קמא א', ב')
הגמרא מביאה את ההלכה ששור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן חייב, לעומת אש שפטור (ט:). הדברים מתיישבים לאור מה שראינו – אם מסרתי את הנזיקין לחרש שוטה וקטן, עדיין יש פה אחריות, האחריות שלי. אם מסרת לבר דעת אז הוא לקח אחריות, אבל אם לא האחריות שלך ופשעת. אבל באש זה לא כך, כי החיוב הוא לא משום אחריות אלא כמעשה האדם. ולכן אם הקטן שורף זה מעשה של הקטן ולא של מי שהביא לו את האש[3].
הסדר השני, ובו הישועה עוד יותר בולטת, "קרובה ישועתי לבוא" (ישעיהו נ"ו, א'), הוא סדר "לא הרי" של המשנה. אנחנו לא נמנעים מהנזק בישועה, אלא אנחנו משלימים ומתקנים. "ממנה יוושע". לדוגמה בפרק החובל, החובל בחבירו חייב ב"חמישה דברים - בנזק בצער בריפוי בשבת ובבושת". אנחנו לומדים מה זה תורת האדם: יש לו גוף [נזק], רגשות וכו', עד בושת. המדע גם מתפתח דרך מחלות, והאתגרים מובילים ללמד.
אם אני רוצה ללמוד מה זה אדם, אני צריך להבין מה זה כל אחד מהמרכיבים של הנזיקין. "שבת" זה לשלם על מה שיכול לעבוד - זה גרמא, לא ברור שצריך לשלם על זה. אלא החידוש הוא שהאדם זה מעבר, זה לעבוד. לומדים בסדר הזה את השתלשלות כוחות החיים והאדם עד בהמתו וממונו
המשפט "לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור – ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים". יש בשור רוח חיים, האדם נמצא בתוכו, רוח האדם. השאלה היא כמה היא נמצאת בפנים. האופן שבו אתה נמצא דרך ממונך, שבו אתה מופיע דרך כוחות החיים. בפרק ב' בבראשית האדם מתואר כחלק מהבורא ולא כחלק מהבריאה.
יש בחינוך הגלוי שהאדם מלמד את תלמידו מה אסור, מה מותר וכו'. ויש צד שהאדם חי את חייו. היותו הוא זה מה שמשפיע, הדברים עוברים דרכם. למעשיו יש השפעה גדולה מאוד – לא תמיד כסיבה אלא כחלק מהדבר.
אם כן, החלוקה היא כך:
1. שור ומבעה – רוח חיים.
2. בור ואש – אין רוח חיים.
עכשיו אנחנו באים מאיזה כלל שיש נזיקין, ישועה, מתפרטת לשני סדרים. הסדר של לא הרי מובהק בו תכונת החיים - אצל האדם יש אותה, לבעלי חיים היא מועברת, האש זזה ("דרכה לילך ולהזיק") עד הבור העומד במקומו. זה לא שמירתן עליך, אלא "ממונך". עד כדי כך, שקשה להגדיר את הבור כממון (כט:):
1. אדם המזיק – אדם ממש.
2. שור – רוח חיי האדם מועברת עליו.
3. אש – זזה.
4. בור – נמצא במקום.
אנחנו מקלפים את המוצגים ומגיעים למושגים שנמצאים.
הקללה שלמדנו בהתחלה היא הברכה, לומדים על כוחות החיים, נשתמש באותן כוחות חיים. וירא בלק זה ברכה, ברכת משה רבינו. בור יסודו הוא ברכה, אש היא ברכה – כל אלו הם חלק מהציוויליזציה, מהיכולת לקחת למקומות טובים. צריכים להזהר שהיא לא מצאה קוצים, אבל בסוף צריך לקחת את כל כוחות החיים למקום של ישועה.
הדרך הכי טובה להכיר אותה היא דרך הקללה - ובאותן כוחות החיים להפוך לברכה.
[1] ראו צילום וסיכום השיחה באתר הישיבה -
https://www.yakko.co.il/my-poste640c1a5 .
[2] האריכו בחקירה זו אחרונים רבים. ראו הגר"ש שקאפ (ב"ק סימן א', א'), הגרי"ד סולבייצ'יק (שיעורים לפרק הכונס נה: ד"ה משנה, נו "ה תחלתו בפשיעה, נו: סו"ד תוס' ד"ה פשיטא). האגרות משה (חו"מ א' צ"ד, ובדברות משה סימן א' ענף א'), אבן האזל (נזקי ממון א', י"ד) הגרנ"ט (ב"ק סימן ק"ט) והלבוש מרדכי (בבא קמא מ"ח א' ד"ה היוצא). ראו גם נמוקי יוסף (פרק הכונס ד"ה שהוחלקה כד: באלפס).
[3] דוגמה: אם מישהו זרק את חבירו והרג, החבר פטור והזורק חייב, אבל אם זרק על טומאה אז החבר טמא - כי יש דברים של מציאות ולא של מי אשם.
