להעלות על נס
פרשת חוקת - הרב יוסי שטרן
בתורה נאמר:
"וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַ-ה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (במדבר כ"א, ד'-ז')
יש פה סיפור של חטא ועונשו, והתגובה של משה היא "ויתפלל משה". אם היינו עוצרים פה ומגלים ש-ה' העיף את כל הנחשים, הכל היה נפלא. אבל התפילה לא הספיקה, כפי שממשיכה התורה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (שם, ח'-ט')
מה התכלית והרצון להעלות את הנחש על נס? מדוע היה צריך לעשות זאת?
בפשטות, נחש הנחושת על הנס הוא סוג של "מכת מרדות" על עם ישראל. ראו שהיה צריך להיות לכם נחש - הפעם אסלח לכם אבל הנחש הזה תלוי ועומד כרצועת מרדות, כמקל, לפעם הבאה. פיתוח של יראת העונש. אולם, כפי שנראה, נחש הנחושת הוא תיקון לדור באי הארץ.
המשנה הידועה במסכת ראש השנה מדברת על מלחמת עמלק ועל נחש הנחושת:
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר 'עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים" (ראש השנה ג', ח')
שואלת המשנה: האם במלחמת עמלק ידיו של משה עשו את המלחמה?! הקדוש ברוך הוא עושה מלחמה, הוא איש מלחמה (שמות ט"ו, ג')! אבל כשעלו לגבעה וראו את אהרן וחור עומדים משני הצדדים שלו, הדבר גרם לשיעבוד לב לאביהם שבשמים. משה עומד על הגבעה – ופתאום מאמצים את הכוחות.
אבל למה בסיפור הנחשים יש נחש על הנס?! זה לא מישהו לשאוף אליו כמו משה רבינו! לכאורה צריך להתרומם מהנחשים – אז היה צריך לשים משהו שהוא ההיפך מהנחש, כמו שמשה במלחמת עמלק עלה על הגבעה.
על כך כותב הרמב"ן, שיש פה "נס בתוך נס כדרכה של התורה", וכדרכו מסביר זאת גם למול הרפואה:
"והנראה בעיני בסוד הדבר הזה כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא...
וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו... וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם... וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל.
וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף הוא הממית אותם... והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע" (רמב"ן כ"א, ט')
אפשר לקחת את זה למקום מיסטי, אבל אפשר להבין את המקום הפסיכולוגי בו הדבר נמצא. כאשר אדם ננשך על ידי משהו, ועוד מבקשים ממנו להישיר מבט על מה שתקף אותו, זה עוד יותר מסוכן. הוא נכנס לזה, הוא מתפלש בתוך הקושי. פה, אומר הרמב"ן, הגיע ה"נס בתוך נס", כדי ללמד שלא הנחש ממית או מחיה, אלא הקדוש ברוך הוא.
אני רוצה לקחת את הרעיון העקרוני הזה למקום קצת שונה. נדמה, שהעלאת הנחש על הנס באה לא רק להראות שיש פה נס בתוך נס, אלא יש פה מעין תגובת נגד לנס.
כאשר מגיעים יסורים או מחלות על האדם לא עלינו, יש שתי דרכים מרכזיות שבהם האדם יכול לפעול:
א. השתדלות – לפעול בדרך העולם, ללכת לרופא, להתרפא. במקרה שלנו: להביא לוכד נחשים.
ב. ביטחון – להתפלל ל-ה', להרים ידיים לקדוש ברוך הוא. לשעבד את הלב לאבינו שבשמים.
בסיפור נחש הנחושת מוצגת דרך ביניים חשובה ביותר. המשנה אומרת "וכי נחש ממית או נחש מחיה?!". והתשובה הראשונה לזה היא שנחש אכן לא מחיה, אבל נחש יכול להמית. ומה שהמשנה מלמדת אותנו הוא, שלא רק שהקדוש ברוך הוא מחיה ולא הנחש, אלא שהנחש גם לא ממית. כפי שאנחנו מכירים מהגמרא על רבי חנינא בן דוסא והערוד:
"תנו רבנן מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא .אמר להם הראו לי את חורו, הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם: ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא" (ברכות לג.)
לא נחש ממית אלא החטא ממית.
אם הכל היה הולך לפי הספר, בסיפור נחש הנחושת התפילה הייתה מספיקה. אבל היא לא, והנחשים המשיכו לנחוש. אז ה' אומר למשה להכין את הנחש כדי שעם ישראל יסתכלו למעלה. זו דרישה קשה מאוד, אם נצליח לדמיין את הסיטואציה. אם לא ננשכת, אתה מנסה להתחמק מהנחשים ואין לך זמן להסתכל למעלה, ואם כבר ננשכת אתה מתעסק בכאב, בנסיון לרפא. האדם נצרך להתעלות – ה' לא יעשה את הנס, אלא אתה תעשה את הנס!
הנחש לא ממית, אם אתה תצליח להעלות על נס. המילה נס היא אות, וגם משהו מוגבה. "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס', ו'). התנתקו מהנחשים! מי שרוצה להתרפא צריך להתנתק מהנחשים.[1]
אני סמוך ובטוח שלחלק מהאנשים היה קשה מאוד להסיט את מבטם למעלה, בטח ליותר מכמה שניות (סביר להניח שנדרשה התבוננות ממושכת בנחש הנחושת). צריך את היכולת להסיח את הדעת מהנחש התחתון ולהסתכל על הנחש כנחושת[2] . להתרומם מעל המציאות. כשאני מסתכל על נחש הנחושת אני מבין שמה שניסה לפגוע בי הוא בסך הכל נחושת, דבר שלא באמת יכול לפגוע בי.
ברור שיש פה נס מלמעלה, אבל הכלי לנס הוא הפעולה של האדם, שמוכן להסתכל – ברגע האמת, ברגע הנסיון – למעלה. הנחש הוא שליח. "פורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י', ח'): פרצתם את הגדר ולכן נשכו אתכם – עכשיו אתם צריכים להכנס אל הגדר. אתה מסתכל למעלה ומבין שהנחש הוא נחושת, ואז אתה מצליח להתרפא. רק ככה הנחשים יצאו מהגדר ויעזבו אותנו.
עקרון זה נכון בטבע באופן פשוט[3], ונכון גם ברובד עמוק – כגון כאשר יש לאדם יסורים ומחלות שבאות עליו: הקדוש ברוך הוא אומר לך – תגביה. כמובן אין זה במקום לרפא וללכת לרופא, אבל האדם, במקביל, צריך להגביה את עצמו. בטבע האדם בריא בגוף ובנפש, אז המחלה הגיעה בעקבות משהו.
בתפילה, על פי המשנה, "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (משנה ברכות ה', א'). הלכתית זה מורכב, אבל העיקרון היוצא מפה הוא חשוב ביותר. הנחש הכרוך על העקב, המזכיר לנו את הנחש הקדמוני ש"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג', ט"ו), לא אמור להפסיק אותנו מתפילה. אם האדם מהעקב עד ראשו מתפלל, אז הנחש לא יעשה לו שום דבר. הנחש לא יזיק את האדם אלא להיפך – האדם ישופנו עקב. אולם, כאשר אין לאדם בטחון אז הנחש תוקף אותו. אם הוא מתפלל כמו רבי חנינא שהייתה תפילתו שגורה בפיו (משנה ברכות ה', ה'), אז גם אם הנחש ינסה אותו הוא ימות.
יש בזה צד שהוא לא רק מיסטי. אנחנו מכירים אנשים שחלו בנחשים קשים, במחלות ממאירות, ובמקביל למאמץ הרפואי האנשים האלה החליטו לחיות והגביהו, והעלו את נחש הנחושת למעלה. לא רק פנו בתפילה, אלא אורח חיים בריא, ותזונה בריאה, ושליחות של לעשות טוב לאנשים[4].
אם תהיו בחינת מתפלל, תהיו בתוך הגדר. אתם תהיו הנס. המבחן ש-ה' נתן לנו הוא ההתנתקות מהנחש. אתה יכול לא להסתכל על הנחש, אלא לעשות בבואה שלו למעלה. להבין שזה לא הנחש ממית, אלא "אוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא" (ברכות לג.).
אני רוצה להציע אפשרות שניה, קריאת כיוון, שהיא שאיפה גדולה בעיני למרות שיכולה להיות גם מסוכנת. ניתן לומר שמטרת נחש הנחושת על נס היא לא להתנתק ממנו, אלא נועדה לבדוק איך למצוא בו שורש דקדושה.
מצינו שיש גם נחש דקדושה. "יהי דן נחש עלי דרך" (בראשית מ"ט, י"ז), ותלמיד חכם ש"נוקם ונוטר כנחש" (יומא כג.), וכידוע, יש מעלה להתחמם כנגד אורם של חכמים, ש"לחישתן לחישת שרף" (אבות ב', י'). על פי הגמרא, אם אדם צד נחש בשבת שלא יזיקנו פטור, אבל אם הוא צד אותו לרפואה זה מותר (שבת קז:). יש נחש שמחייה[5]. גם היום תופסים נחש שנשך, גם כדי לדעת בדיוק איזה רעל, וגם – כמו שאנחנו מכירים בימינו חיסונים – שאפשר להשתמש ברעל כדי להתרפא.
מה הנקודה הפנימית של העלאת הנחש על נס? בקהלת נאמר שנחש מכיש סתם ("אם ישוך הנחש בלוא לחש...", קהלת י', י"א), אין הנאה להיזקו (ערכין טו:). שאר בעלי החיים נהנים מלתקוף אחרים, אבל נחש מכיש ואין לו תועלת מזה. רוב הנחשים הם אכן מזיקים, אבל אם הצלחתי לתקן את הנחש אז אני עושה משהו לא לשם התועלת שלו אלא לשמה. נחש בגימטריה משיח. נחש דקדושה הוא לעשות את הדברים לשמה.
תלמיד חכם הוא נקי, ולכן כאשר הוא נוקם ונוטר הוא עושה את זה כנחש, לא להנאה או רווח אישי. כשבאים יסורים על האדם הוא יכול למשמש במעשיו ולהפוך את היסורים ליסורים של אהבה. להעלות את הנחש לרפואה.
זה מסוכן, כפי שבפועל במשך דורות לקחו את נחש הנחושת והפכו אותו לסוג של עבודה זרה, "נחושתן", עד שחזקיהו נאלץ לכתת אותו (מלכים ב' י"ח, ד') וחז"ל הודו לו על כך (משנה פסחים ד', ט'). כשהופכים את הנחש לעיקרון גדול הוא יכול להיות עבודה זרה, אבל יש בנחש את ערך הלשמה. אם אתה מעלה אותו לשורשו אז הוא לא רק נחושת, הוא עשיית הדברים לשמה.
נסיים באחד הנחשים המזיקים בדורנו, אם לא גופנית אז נפשית – הטלפון. בפלאפונים הישנים היה משחק אחד, הסנייק. כמה סמלי לטלפונים, שהם כל הזמן לוחשים ונוחשים ולוקחים לנו תשומת לב ומשאבים נפשיים וריכוז.
לפי מה שראינו, שני דברים יכולים לרפא אותנו. ראשית, להפוך את הנחש לנחושת. 'מה זה הטלפון הזה שכל הזמן מושך אותי, כל רגע למקום אחר, לוקח אותי למקומות שאני לא רוצה ללכת, ומפסיק אותי מדברים שאני רוצה לעשות?! זו חתיכת נחושת!'. האדם מסוגל לשים אותו במקום שלו, להצליח לא להסתכל. יש לאדם "חרדת החמצה" (FOMO), אנשים מפחדים שאם לא יראו מה עדכנו לא יהיו בעניינים. האדם לא מצליח להרים את העיניים מהטלפון שלו, כי הוא מפחד להיות אאוט. העלאת נחש הנחושת על הנס היא האומץ להגיד – זו רק מסגרת ברזל. לחזור לבריאות נפשית.
שנית, ניתן לקחת לכיוון הלשמה – להשתמש בנחש הזה לשמה. בכוונה, לא בשביל הנאה. כמו שהנחש נושך ואין לו הנאה בזה, אז הנחש דקדושה, הנחושת, להצליח ב'מצח נחושה', בעזות ובתוקף – להסתכל במכשיר בצורה של קודש.
אם אני שומע שיעורים של תורה, אני לוקח את זה לשורש. לא רק מתייחס למכשיר כברזל ולמעט את זה, אלא מחפש איפה אפשר להעלות אותו על נס. לומר שבמכשיר יש דבר טוב. לא רק כתירוץ לכך שאני מסתכל עליו, אלא שימוש בכוחות של נחש, גימטריה משיח. יש אפשרות לראות בו לשמה. גם את הנחש, המזיק הכי גדול, אפשר לקחת לדבר מרומם.
ה' אומר לנו: אל תחכו, דור באי הארץ, שאני אדאג לנחשים. תתרוממו מעליהם, ואולי גם תצליחו לגלות את שורש הנחש העליון. נחש שמגיע מתוך הכוונה, שרף, כוח ותוקף, אפשר להפוך אותו, לייצר ניסים – לא רק לחכות לניסים.
למרות שהנחשים היו שם, אתה לא נסחב לזה אלא מקבל על עצמך עול תורה ויפרקו ממך עול דרך ארץ (משנה אבות ג', ה'). האמונה היא נבואה שמגשימה את עצמה. רואים את הנחש שנמצא על נס - וחיים.
===
[1] "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי י"ב, כ"ה). אמנם יש דעה בחז"ל (עיין יומא עה.) שהכוונה ישיחנה לאחרים, לדבר ולהעמיק את הדאגה אבל יש דעה הקרובה לפשט ישיחנה מדעתו, היכולת להתנתק מהבעיה כמו שהיא מתגלת. להרים את המבט.
[2] הקדוש ברוך הוא לא צווה את משה על החומר ממנו הוא צריך לעשות את הנחש, רשי מביא שנחושת "לשון נופל על לשון" (ועיין גם רמב"ן). יתכן שעומק העניין הוא להפוך את הנחש לנחושת שאינה ממיתה.
[3] ניתן למצוא דוגמה לדבר בטבע. יש אנשים שמפחדים מכלבים, למרות שרוב מוחלט של הכלבים לא מזיקים. אדם כזה, המפחד מאוד מכלב, יעבור ליד כלב ברחוב ויחשוש מפניו – ולפתע הכלב ירוץ לעברו, אולי אפילו ינסה לנשוך. אז האדם שמפחד אומר לחברו: 'אתה רואה, לא סתם אני מפחד! הנה הוא תקף אותי'. אבל האמת היא להיפך: בגלל שאתה פוחד הוא התנפל עליך!. הפחד גורם לזה שהכלב יתקוף. אם נעשה בובה של כלב צעצוע ונסתכל עליו במקום על הכלב, הכלב לא יתקוף. איך זה יכול להיות?! היום אנחנו יודעים שכלבים מריחים פחד, , כמו שנץ יכול לראות לטאה מגובה של מאתיים מטר ואנחנו לא, כמו שדבורה יכולה לראות אור אולטרה סגול שאנחנו לא מסוגלים, כך הכלב מריח אפילו מלמולי זיעה קטנים של פחד. אם האדם שליו, לא מפחד, הכלב לא ירדוף אחריו.
[4] זה תפס אותי השבוע, כשהייתי בסעודת הודיה של האחות הקטנה של אשתי, שהבן בן החמש חלה בלוקמיה ובחיידק טורף, המדדים היו כמעט חסרי סיכוי. במסיבת ההודיה הראו סרטונים של אמונה ב-ה', שירים, ושמחה. לא נתנו לנחש למשוך את זה למטה. אפילו כרוך על עקיבו, ופה זה היה יותר מזה. לא רק אנא ה' הושיעה נא, אלא חי ומחייך ויוצר ומשעבד את ליבו. הוא בתפילה. יש כוחות שצריך רק להרים את העיניים. ולא לתת לנחש.
כמובן שאין זה אומר שצריך להתעלם מהמציאות ולהתמודד עמה בנחישו, בתבונה ובאומץ – אבל חשוב להצליח להרים את העיניים למעלה.
[5] ופה הצדקה למה נחש הנחושת הוא הסמל של הרפואה, כגון חיל הרפואה.
