המאגר התורני

תקציר: המילה "איכה" מאפיינת את מגילת איכה, אך מופיעה לפני כן גם אצל משה ("איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם") ואצל ישעיהו ("איכה היתה לזונה), ורמוזה כבר אצל אדם הראשון ("אייכה?"). מתוך כך נלמד על התהליך של ההדרדרות מסדקים, לשחיתות שלטונית ולקינה, וגם נעמוד על התיקון – מציאות העצמיות של האדם. המענה של "הנני" ל"אייכה".

תקציר: דרך בני גד ובני ראובן, אנו לומדים את ה"לא", שהצמיח אחר כך, דרך המושג שנקרא תנאים, (על פני ה', תנאי כפול, אופני הביצוע) איך אפשר לעשות "כן, אבל". לעשות תנאים. לא רק במוסריות שלו לפני ה', אלא גם בדרכים, להקדים את הערים לטפכם. ראינו דוגמאות מהחיים שאנחנו לפני כן מתנים, ואז רואים את זה כדבר מקיים – בין אם זה בהתיישבות ממש, או שגם אם לא בפועל הוא מרגיש שהוא חלק אינטגרלי מההוויה, מהשליחות.

תקציר: כאשר רואים מלך מאומות העולם מברכים "שנתן מכבודו לבשר ודם". מבלי להכנס לדיון ההלכתי לימינו, ביקורו של הנשיא ביידן מזמין אותנו לדבר בכבודה של אומה זו, ידידתנו הגדולה שבאמריקה, בזכויות אך גם בסכנות שיש בתפיסת העולם מלאת החירות והחופש שהיא מייצגת. לסיום, נעלה את תקוותנו הגדולה מאומה זו – עליית היהודים שבה לארץ.

תקציר: המשנה באבות משווה בין בלעם הרשע, שמידתו המרכזית הייתה עין רעה, לבין אברהם אבינו, שמידתו עין טובה. בשיחה נבחין כיצד עין רעה באה לידי ביטוי בהתנהגות, במחשבה וברוחניות, וכנגדה – כיצד עין טובה צריכה להתממש בהתנהלות, בתפיסה בשכל, ואת השפעתה באופן רוחני. שנזכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו.

להעלות על נס פרשת חוקת - הרב יוסי שטרן פתיחה בתורה נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל : וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַ-ה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (במדבר כ"א, ד'-ז') יש פה סיפור של חטא ועונשו, והתגובה של משה היא "ויתפלל משה". אם היינו עוצרים פה ומגלים ש-ה' העיף את כל הנחשים, הכל היה נפלא. אבל התפילה לא הספיקה, כפי שממשיכה התורה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (שם, ח'-ט') מה התכלית והרצון להעלות את הנחש על נס? מדוע היה צריך לעשות זאת? בפשטות, נחש הנחושת על הנס הוא סוג של "מכת מרדות" על עם ישראל. ראו שהיה צריך להיות לכם נחש - הפעם אסלח לכם אבל הנחש הזה תלוי ועומד כרצועת מרדות, כמקל, לפעם הבאה. פיתוח של יראת העונש. אולם, כפי שנראה, נחש הנחושת הוא תיקון לדור באי הארץ. 1. נחש הנחושת – נס בתוך נס המשנה הידועה במסכת ראש השנה מדברת על מלחמת עמלק ועל נחש הנחושת: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר 'עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים" (ראש השנה ג', ח') שואלת המשנה: האם במלחמת עמלק ידיו של משה עשו את המלחמה?! הקדוש ברוך הוא עושה מלחמה, הוא איש מלחמה (שמות ט"ו, ג')! אבל כשעלו לגבעה וראו את אהרן וחור עומדים משני הצדדים שלו, הדבר גרם לשיעבוד לב לאביהם שבשמים. משה עומד על הגבעה – ופתאום מאמצים את הכוחות. אבל למה בסיפור הנחשים יש נחש על הנס?! זה לא מישהו לשאוף אליו כמו משה רבינו! לכאורה צריך להתרומם מהנחשים – אז היה צריך לשים משהו שהוא ההיפך מהנחש, כמו שמשה במלחמת עמלק עלה על הגבעה. על כך כותב הרמב"ן, שיש פה "נס בתוך נס כדרכה של התורה", וכדרכו מסביר זאת גם למול הרפואה: "והנראה בעיני בסוד הדבר הזה כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא... וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו... וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם... וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל. וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף הוא הממית אותם... והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע" (רמב"ן כ"א, ט') אפשר לקחת את זה למקום מיסטי, אבל אפשר להבין את המקום הפסיכולוגי בו הדבר נמצא. כאשר אדם ננשך על ידי משהו, ועוד מבקשים ממנו להישיר מבט על מה שתקף אותו, זה עוד יותר מסוכן. הוא נכנס לזה, הוא מתפלש בתוך הקושי. פה, אומר הרמב"ן, הגיע ה"נס בתוך נס", כדי ללמד שלא הנחש ממית או מחיה, אלא הקדוש ברוך הוא. 2. לא הנחש ממית אני רוצה לקחת את הרעיון העקרוני הזה למקום קצת שונה. נדמה, שהעלאת הנחש על הנס באה לא רק להראות שיש פה נס בתוך נס, אלא יש פה מעין תגובת נגד לנס. כאשר מגיעים יסורים או מחלות על האדם לא עלינו, יש שתי דרכים מרכזיות שבהם האדם יכול לפעול: א. השתדלות – לפעול בדרך העולם, ללכת לרופא, להתרפא. במקרה שלנו: להביא לוכד נחשים. ב. ביטחון – להתפלל ל-ה', להרים ידיים לקדוש ברוך הוא. לשעבד את הלב לאבינו שבשמים. בסיפור נחש הנחושת מוצגת דרך ביניים חשובה ביותר. המשנה אומרת "וכי נחש ממית או נחש מחיה?!". והתשובה הראשונה לזה היא שנחש אכן לא מחיה, אבל נחש יכול להמית. ומה שהמשנה מלמדת אותנו הוא, שלא רק שהקדוש ברוך הוא מחיה ולא הנחש, אלא שהנחש גם לא ממית. כפי שאנחנו מכירים מהגמרא על רבי חנינא בן דוסא והערוד: "תנו רבנן מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו ל ר' חנינא בן דוסא .אמר להם הראו לי את חורו, הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם: ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא" (ברכות לג.) לא נחש ממית אלא החטא ממית. אם הכל היה הולך לפי הספר, בסיפור נחש הנחושת התפילה הייתה מספיקה. אבל היא לא, והנחשים המשיכו לנחוש. אז ה' אומר למשה להכין את הנחש כדי שעם ישראל יסתכלו למעלה. זו דרישה קשה מאוד, אם נצליח לדמיין את הסיטואציה. אם לא ננשכת, אתה מנסה להתחמק מהנחשים ואין לך זמן להסתכל למעלה, ואם כבר ננשכת אתה מתעסק בכאב, בנסיון לרפא. האדם נצרך להתעלות – ה' לא יעשה את הנס, אלא אתה תעשה את הנס! הנחש לא ממית, אם אתה תצליח להעלות על נס. המילה נס היא אות, וגם משהו מוגבה. "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס', ו'). התנתקו מהנחשים! מי שרוצה להתרפא צריך להתנתק מהנחשים. [1] אני סמוך ובטוח שלחלק מהאנשים היה קשה מאוד להסיט את מבטם למעלה, בטח ליותר מכמה שניות (סביר להניח שנדרשה התבוננות ממושכת בנחש הנחושת). צריך את היכולת להסיח את הדעת מהנחש התחתון ולהסתכל על הנחש כנחושת [2] . להתרומם מעל המציאות. כשאני מסתכל על נחש הנחושת אני מבין שמה שניסה לפגוע בי הוא בסך הכל נחושת, דבר שלא באמת יכול לפגוע בי. ברור שיש פה נס מלמעלה, אבל הכלי לנס הוא הפעולה של האדם, שמוכן להסתכל – ברגע האמת, ברגע הנסיון – למעלה. הנחש הוא שליח. "פורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י', ח'): פרצתם את הגדר ולכן נשכו אתכם – עכשיו אתם צריכים להכנס אל הגדר. אתה מסתכל למעלה ומבין שהנחש הוא נחושת, ואז אתה מצליח להתרפא. רק ככה הנחשים יצאו מהגדר ויעזבו אותנו. עקרון זה נכון בטבע באופן פשוט [3] , ונכון גם ברובד עמוק – כגון כאשר יש לאדם יסורים ומחלות שבאות עליו: הקדוש ברוך הוא אומר לך – תגביה. כמובן אין זה במקום לרפא וללכת לרופא, אבל האדם, במקביל, צריך להגביה את עצמו. בטבע האדם בריא בגוף ובנפש, אז המחלה הגיעה בעקבות משהו. בתפילה, על פי המשנה, "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (משנה ברכות ה', א'). הלכתית זה מורכב, אבל העיקרון היוצא מפה הוא חשוב ביותר. הנחש הכרוך על העקב, המזכיר לנו את הנחש הקדמוני ש"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג', ט"ו), לא אמור להפסיק אותנו מתפילה. אם האדם מהעקב עד ראשו מתפלל, אז הנחש לא יעשה לו שום דבר. הנחש לא יזיק את האדם אלא להיפך – האדם ישופנו עקב. אולם, כאשר אין לאדם בטחון אז הנחש תוקף אותו. אם הוא מתפלל כמו רבי חנינא שהייתה תפילתו שגורה בפיו (משנה ברכות ה', ה'), אז גם אם הנחש ינסה אותו הוא ימות. יש בזה צד שהוא לא רק מיסטי. אנחנו מכירים אנשים שחלו בנחשים קשים, במחלות ממאירות, ובמקביל למאמץ הרפואי האנשים האלה החליטו לחיות והגביהו, והעלו את נחש הנחושת למעלה. לא רק פנו בתפילה, אלא אורח חיים בריא, ותזונה בריאה, ושליחות של לעשות טוב לאנשים [4] . אם תהיו בחינת מתפלל, תהיו בתוך הגדר. אתם תהיו הנס. המבחן ש-ה' נתן לנו הוא ההתנתקות מהנחש. אתה יכול לא להסתכל על הנחש, אלא לעשות בבואה שלו למעלה. להבין שזה לא הנחש ממית, אלא "אוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא" (ברכות לג.). 3. להעלות את הנחש על נס אני רוצה להציע אפשרות שניה, קריאת כיוון, שהיא שאיפה גדולה בעיני למרות שיכולה להיות גם מסוכנת. ניתן לומר שמטרת נחש הנחושת על נס היא לא להתנתק ממנו, אלא נועדה לבדוק איך למצוא בו שורש דקדושה. מצינו שיש גם נחש דקדושה. "יהי דן נחש עלי דרך" (בראשית מ"ט, י"ז), ותלמיד חכם ש"נוקם ונוטר כנחש" (יומא כג.), וכידוע, יש מעלה להתחמם כנגד אורם של חכמים, ש"לחישתן לחישת שרף" (אבות ב', י'). על פי הגמרא, אם אדם צד נחש בשבת שלא יזיקנו פטור, אבל אם הוא צד אותו לרפואה זה מותר (שבת קז:). יש נחש שמחייה [5] . גם היום תופסים נחש שנשך, גם כדי לדעת בדיוק איזה רעל, וגם – כמו שאנחנו מכירים בימינו חיסונים – שאפשר להשתמש ברעל כדי להתרפא. מה הנקודה הפנימית של העלאת הנחש על נס? בקהלת נאמר שנחש מכיש סתם ("אם ישוך הנחש בלוא לחש...", קהלת י', י"א), אין הנאה להיזקו (ערכין טו:). שאר בעלי החיים נהנים מלתקוף אחרים, אבל נחש מכיש ואין לו תועלת מזה. רוב הנחשים הם אכן מזיקים, אבל אם הצלחתי לתקן את הנחש אז אני עושה משהו לא לשם התועלת שלו אלא לשמה. נחש בגימטריה משיח. נחש דקדושה הוא לעשות את הדברים לשמה. תלמיד חכם הוא נקי, ולכן כאשר הוא נוקם ונוטר הוא עושה את זה כנחש, לא להנאה או רווח אישי. כשבאים יסורים על האדם הוא יכול למשמש במעשיו ולהפוך את היסורים ליסורים של אהבה. להעלות את הנחש לרפואה. זה מסוכן, כפי שבפועל במשך דורות לקחו את נחש הנחושת והפכו אותו לסוג של עבודה זרה, "נחושתן", עד שחזקיהו נאלץ לכתת אותו (מלכים ב' י"ח, ד') וחז"ל הודו לו על כך (משנה פסחים ד', ט'). כשהופכים את הנחש לעיקרון גדול הוא יכול להיות עבודה זרה, אבל יש בנחש את ערך הלשמה. אם אתה מעלה אותו לשורשו אז הוא לא רק נחושת, הוא עשיית הדברים לשמה. 4. הנחש בימינו נסיים באחד הנחשים המזיקים בדורנו, אם לא גופנית אז נפשית – הטלפון. בפלאפונים הישנים היה משחק אחד, הסנייק. כמה סמלי לטלפונים, שהם כל הזמן לוחשים ונוחשים ולוקחים לנו תשומת לב ומשאבים נפשיים וריכוז. לפי מה שראינו, שני דברים יכולים לרפא אותנו. ראשית, להפוך את הנחש לנחושת. 'מה זה הטלפון הזה שכל הזמן מושך אותי, כל רגע למקום אחר, לוקח אותי למקומות שאני לא רוצה ללכת, ומפסיק אותי מדברים שאני רוצה לעשות?! זו חתיכת נחושת!'. האדם מסוגל לשים אותו במקום שלו, להצליח לא להסתכל. יש לאדם "חרדת החמצה" (FOMO), אנשים מפחדים שאם לא יראו מה עדכנו לא יהיו בעניינים. האדם לא מצליח להרים את העיניים מהטלפון שלו, כי הוא מפחד להיות אאוט. העלאת נחש הנחושת על הנס היא האומץ להגיד – זו רק מסגרת ברזל. לחזור לבריאות נפשית. שנית, ניתן לקחת לכיוון הלשמה – להשתמש בנחש הזה לשמה. בכוונה, לא בשביל הנאה. כמו שהנחש נושך ואין לו הנאה בזה, אז הנחש דקדושה, הנחושת, להצליח ב'מצח נחושה', בעזות ובתוקף – להסתכל במכשיר בצורה של קודש. אם אני שומע שיעורים של תורה, אני לוקח את זה לשורש. לא רק מתייחס למכשיר כברזל ולמעט את זה, אלא מחפש איפה אפשר להעלות אותו על נס. לומר שבמכשיר יש דבר טוב. לא רק כתירוץ לכך שאני מסתכל עליו, אלא שימוש בכוחות של נחש, גימטריה משיח. יש אפשרות לראות בו לשמה. גם את הנחש, המזיק הכי גדול, אפשר לקחת לדבר מרומם. ה' אומר לנו: אל תחכו, דור באי הארץ, שאני אדאג לנחשים. תתרוממו מעליהם, ואולי גם תצליחו לגלות את שורש הנחש העליון. נחש שמגיע מתוך הכוונה, שרף, כוח ותוקף, אפשר להפוך אותו, לייצר ניסים – לא רק לחכות לניסים. למרות שהנחשים היו שם, אתה לא נסחב לזה אלא מקבל על עצמך עול תורה ויפרקו ממך עול דרך ארץ (משנה אבות ג', ה'). האמונה היא נבואה שמגשימה את עצמה. רואים את הנחש שנמצא על נס - וחיים. === [1] "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי י"ב, כ"ה). אמנם יש דעה בחז"ל (עיין יומא עה.) שהכוונה ישיחנה לאחרים, לדבר ולהעמיק את הדאגה אבל יש דעה הקרובה לפשט ישיחנה מדעתו, היכולת להתנתק מהבעיה כמו שהיא מתגלת. להרים את המבט. [2] הקדוש ברוך הוא לא צווה את משה על החומר ממנו הוא צריך לעשות את הנחש, רשי מביא שנחושת "לשון נופל על לשון" (ועיין גם רמב"ן). יתכן שעומק העניין הוא להפוך את הנחש לנחושת שאינה ממיתה. [3] ניתן למצוא דוגמה לדבר בטבע. יש אנשים שמפחדים מכלבים, למרות שרוב מוחלט של הכלבים לא מזיקים. אדם כזה, המפחד מאוד מכלב, יעבור ליד כלב ברחוב ויחשוש מפניו – ולפתע הכלב ירוץ לעברו, אולי אפילו ינסה לנשוך. אז האדם שמפחד אומר לחברו: 'אתה רואה, לא סתם אני מפחד! הנה הוא תקף אותי'. אבל האמת היא להיפך: בגלל שאתה פוחד הוא התנפל עליך!. הפחד גורם לזה שהכלב יתקוף. אם נעשה בובה של כלב צעצוע ונסתכל עליו במקום על הכלב, הכלב לא יתקוף. איך זה יכול להיות?! היום אנחנו יודעים שכלבים מריחים פחד, , כמו שנץ יכול לראות לטאה מגובה של מאתיים מטר ואנחנו לא, כמו שדבורה יכולה לראות אור אולטרה סגול שאנחנו לא מסוגלים, כך הכלב מריח אפילו מלמולי זיעה קטנים של פחד. אם האדם שליו, לא מפחד, הכלב לא ירדוף אחריו. [4] זה תפס אותי השבוע, כשהייתי בסעודת הודיה של האחות הקטנה של אשתי, שהבן בן החמש חלה בלוקמיה ובחיידק טורף, המדדים היו כמעט חסרי סיכוי. במסיבת ההודיה הראו סרטונים של אמונה ב-ה', שירים, ושמחה. לא נתנו לנחש למשוך את זה למטה. אפילו כרוך על עקיבו, ופה זה היה יותר מזה. לא רק אנא ה' הושיעה נא, אלא חי ומחייך ויוצר ומשעבד את ליבו. הוא בתפילה. יש כוחות שצריך רק להרים את העיניים. ולא לתת לנחש. כמובן שאין זה אומר שצריך להתעלם מהמציאות ולהתמודד עמה בנחישו, בתבונה ובאומץ – אבל חשוב להצליח להרים את העיניים למעלה. [5] ופה הצדקה למה נחש הנחושת הוא הסמל של הרפואה, כגון חיל הרפואה.

הלב, השפתיים והקול - תפילת חנה כתיקון קורח פרשת קורח - הרב יוסי שטרן פתיחה – קורח, חנה ושמואל בהפטרה של פרשת קורח מופיע שמואל הנביא המחדש את מלוכת שאול, תוך הדגשתו את התנגדותו העקרונית למלוכה. זהו אותו שמואל, שלפי דברי הימים היה צאצא של קורח (דברי הימים א' ו', ז'-י"ג). בכתבי האר"י מופיע שקרח סופי תיבות – "צדיק כתמר יפרח" [1] . יש פה פוטנציאל של צדיקות, אבל הוא הלך לפי הגישה ש"כולם קדושים" ולכן למעשה פטורים מהמצוות, גישה שאחר כך נמצא אותו במקומות אחרים, כגון הנצרות. גישתנו הפוכה: "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט, ב'). אם נזכה ונצליח לתקן את קורח, אז נגלה את האחריות האישית של כל אחד, את גרעין האמת של קורח עם הקדושה של כל אחד. חנה, אמו של שמואל, ביקשה "זרע אנשים" (שמואל א' א', י"א), זרע שיהיה שקול כמשה ואהרן (ברכות לא:). עד כדי כך! היא אכן זכתה ששמואל יהיה שקול כנגדם, כפי שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהלים צ"ט, ו'). כפי שאמרו "בלועי קורח... משה ותורתו אמת" (בבא בתרא עד.), ועם האמת הזו יש גם מקום לאחריות האישית של כל אחד. בעיקר בעת שההנהגה המכהנת לא ממשיכה את דרכם של "משה ואהרן בכהניו". באותו זמן בניו ממשיכיו של עלי הכהן חטאו, והיה צריך להקים הנהגה שתעורר את הקדושה שבכל אחד מישראל. זהו "שמואל בקוראי שמו". כל אחד יכול לקרוא בשם ה'! הגמרא (ברכות לא:) מספרת ששמואל חידש את ההלכה ששחיטה כשירה בזר. שגם זרים יכולים לשחוט. אולם, לפי המתואר בגמרא שמואל היה "מורה הלכה בפני רבו", כיוון שאמנם צדק בהלכה אך עשה זאת למול פניו של עלי, רבו. אז הגיע חנה ואמרה: "אל הנער הזה התפללתי!". נער שיעורר וינהיג את העם למוסריות אישית. כדברי שמואל עצמו – "הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א' ט"ו, כ"ב). חנה הייתה המקור לכך שאישה יכולה להתפלל ל-ה', חידוש ששמואל הרחיב אחר כך עם ההלכה ששחיטה כשירה בזר. "ממידות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה" (השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מצווה ה'). יש לנו יכולת לפנות לקדוש ברוך הוא. זה מה שחנה חידשה. אמנם תפילות אבות תקנום, אבל "כמה הלכתא גבירתא אפשר ללמוד" מחנה, כדברי הגמרא. אם כן, חנה ושמואל בנה הם התיקון של קרח. שמואל הולך וסובב בכל מקום שהוא (שמואל א' ז'), נותן לכל אדם להרגיש את הקרבה ל-ה'. שמואל התנגד למלוכה בגלל שהוא חשש – ומסתבר שבצדק – שהמלוכה תקח את האחריות מהאדם הפרטי. "כל העדה כולם קדושים" – בתיקון. הגמרא מציינת תשע הלכות שאפשר ללמוד מתפילת חנה. אנו נתמקד בשלושת ההלכות הראשונות: "אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו" (ברכות לא.) היא התפללה בליבה, שפתיה נעו אך קולה לא ישמע. ברור למה עלי חשב שהיא שיכורה, אבל חז"ל למדו מכאן הלכות בתפילה, ובעיקר – שכל אחד יכול לעמוד לפני ה'. הלכה א' – לדבר על הלב ההלכה הראשונה שלומדים מחנה היא "מכאן למתפלל צריך שיכוין ליבו". לכאורה זו דרישה טריוואלית, כי הרי חז"ל לומדים מ"לעבדו בכל לבבכם", שאיזו היא עבודה שבלב זו תפילה (תענית ב.). אם תפילה זו עבודה בלב, די סביר שצריכים לכווין את הלב! נדמה, שהדברים נעוצים בהבדל הדק שבין "על לבה" לבין "בלבה", עליו כבר עמדו חז"ל במדרש: "הרשעים ברשות ליבן: אמר נבל בלבו, ויאמר עשו בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים ליבן ברשותן: וחנה היא מדברת על לבה, ויאמר דוד אל לבו, וישם דניאל על לבו. דומין לבוראן, ויאמר ה' אל לבו" (בראשית רבה ס"ז, ח') באופן שיטתי בתנ"ך, "בליבו" זה אדם שהולך ונמשך אחר ליבו. לעומת "מדבר על ליבו", כמו דוד וחנה ואפילו ה'. לאור זאת, העבודה של "לכוון את ליבו" הוא לא רק להיות מרוכז, אלא היכולת שהלב שלך ברשותך. יש לאדם כל מיני דברים על הלב: הוא צריך פרנסה, חולה בבית וכו'. אולם, כאשר האדם עומד לפני ה', הוא צריך להניח רגע את הלב ולכוון אותו. אדם שמנגן אבל הכלי שלו לא מכוון המנגינה תהיה צורמת. צריך לכוון את הלב, לפני שעובדים איתו את עבודת התפילה. אישה רוצה ולד ואם אין מתה אנכי, ולפני שהיא שופכת את שיחה, היא מכוונת את הלב. אולי יש סיבה למה ה' לא נתן לי ילד? אולי צריך להיות לי ילד אחר שלא כדרך כל הארץ? לדבר על הלב זה לברר את הרצון. תפילה היא העלאת הרצון. "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים ס"ט, י"ד). רצון אותיות צינור. "עשה רצונך כרצונו" (אבות ב', ד') – מה ה' רוצה ממני. הרש"ר הירש מרחיב את הרעיון, המופיע אצל פנחס, שתפילה זה לשון פלילים, בבנין "התפעל". כידוע מהגמרא, הדורשת את "ויעמד פנחס ויפלל" (תהלים ק"ו, ל'), ש"אין עמידה אלא תפילה" (ברכות ל:). מה הוא עשה? הוא "התפלל" עם חרב ורומח, הוא עשה פלילים (בבניין התפעל), משפט. כשאדם עומד בתפילה הוא עושה פלילים עם עצמו, הוא עושה חשבון נפש, הוא מתפלל. האדם בודק את עצמו: איפה אני ביחס לאידיאל? מה הרצון שלי? אם אני רק רוצה שיהיה לי כסף ואוכל וכו', אולי הגיע הזמן לחשוב עוד פעם? הרב קוק, בעיקר באורות הקודש, מדבר על התפילה כהעלאת הרצון, רוממות האדם [2] . הלכה ב' – לחתך בשפתיו שפתיה של חנה נעות, אבל "קולה לא ישמע". מכאן לומדים שצריכים לחתך בשפתיים. אחרי כוונת הלב, האדם יכול להגיע למצב שהוא עשה עבודה משמעותית כל כך על הלב, שהוא מקבל את רצון ה' בלי לפעול. [3] זה עלול להיות מקטין ומחליש, מעין ענווה פסולה. אמנם "היא מדברת על ליבה", אבל צריכים גם כלים לרצון, שפה לרצון. אחר העלאת הרצון, צריך שהרצון יתממש ויתגמש. צריך כישורי שפה, מענה לשון רבי אליעזר אומר ש"העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (משנה ברכות ד', ד'). יש לכך הסברים שונים בגמרא: שאינה כמשאוי, שיכול לחדש בה דבר ועוד. אנו נתמקד באפשרות שאומרה בלשון תחנונים. "ורבנין אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים" (ברכות כט:) מה החידוש למול מה שכתוב במשנה? לא רק ש"אין תפילתו תחנונים", אלא ש"אינו אומרה בלשון תחנונים". משמע שיש פה לשון, יש פה שפתיים. אחרי שהאדם העלה את הרצון, וחשב על זה, והיה מוכן לקבל גם את האפשרות שאבא יאמר לא, אז הוא מפתח שפה להמשכת הרצון לפעול שמה של חנה דומה לחוני המעגל ורבי חנינא בן דוסא, הידועים בתפילתם, - כולם לשון חן, בתחינתם ל-ה' כבן לפני אביו (תענית ג', ח'). כל אלו מביאים אותנו לח"ן, חכמת נסתר, נשיאת חן, כלשון "ואתחנן אל ה' " (דברים ג', כ"ג). לשון תחנונים זה לייצר לשון ושפה של אדם שרוצה משהו, ורוצה אותו לשם שמים. יש פה התקדשות: בתחילה אנחנו עם העלאת רצון, לבדוק אולי יש לנו ערבוב רצון – אבל אחר כך בחיתוך השפתיים ובלשון התחנונים יש הנעה של הרצון – שפתיה נעות. גם חנה בתחילה התרעמה והייתה קשת רוח (שמואל א' א'). כנראה תוך כדי התפילה "שפתיה נעות" והיא אומרת "ונתתה לאמתך זרע אנשים...". היא מבינה שאמנם לא יהיה לה ילד רגיל שישחק בחצר, אבל אולי ילד אחר כן יכול להיות. ילד שהשאלתיהו ל-ה', שמורה לא יעלה על ראשו, שיביא את התפילה לכולם. כאן נפתח פתח חדש. זה חלק מתנועה שפתית, שאדם נמשך בלשונו. כך האדם יוצא ממסגרות של קבע, מתפילה קבועה. גם היום אפשר ורצוי להוסיף, בשומע תפלה ובמקומות אחרים. האדם מחתך בשפתיו, והלשון רוצה להופיע במציאות. האדם מוכן להשתנות, לשנות את הרצון, אבל גם רוצה שזה יקרה. כך שבים והופכים את התפילה ל"חיי שעה" (שבת י., לג: ועוד), מלשון הקשבה, תשובה, כעין "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ה'). שעה זה להקשיב, חיי שעה זה מעשה עם משמעות. תפילה היא לא רק כוונת הלב אלא גם "שוב". רצון לממש. אחרי שחנה עשתה את השינוי של דיבור על הלב, היא הבינה שהיא צריכה להביא ילד יוצא דופן, שישנה את המציאות בשפתיו הוא הלכה ג' - קולה לא ישמע כאמור, ההלכה השלישית שלומדים מחנה הוא ש"אסור להגביה קולו בתפלתו" כי קולה של חנה "לא ישמע". אולם, מצינו קולות שכן ראוי להשמיע: "קול ברמה נשמע" (ירמיהו ל"א, י"ד) של רחל, "השמיעיני את קולך" בשיר השירים (ב', י"ד), "... הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים" בישעיהו (מ', ט'). אבל יש צד של "שפתיה נעות וקולה לא ישמע". לכאורה זה אומר שאין קול, אבל זה לא מה שכתוב – כתוב ש"קולה לא ישמע". יש לה קול אבל הוא לא נשמע [4] . איזה קול זה? חז"ל דרשו שחנה חידשה שם משמותיו של ה', "צבאו-ת" (ברכות לא:). עד אז לא קרא ל-ה' ככה: "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹ-ת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַ-ה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א' א', י"א) אנחנו יודעים ש"צבאו-ת" זה שם ה' שמכוון כנגד יניקת הנבואה. שמואל היה אבי הנביאיםואחר כך גם ממליך המלכים. המסר שאפשר לקחת משמואל זה "הלא שמוע מזבח טוב..." (שמואל א' ט"ו, כ"ב). יש קרבנות, ועדיין שמוע עדיף. הדיבור בקול מבטא את השלטון, "באשר דבר מלך שלטון" (קהלת ח', ד'). ברם, יש גם קול נוכח שאינו נשמע לרבים, קול אישי. קול עמוק הבא מתוך תנועת שפתיים, אבל אינו נוטל את הרבנות רק משמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, משה עונה ליהושע "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר י"א, כ"ט). ואם לא נביאם הם בני נביאים (פסחים סו.), "וכל בניך לימודי ה'" (ישעיהו נ"ד, י"ג). היום שיש בחירות אומרים כל קול שווה. זהו שמואל בן חנה המלמד לקרוא בשם ה'. למדנו על הכניסה לחורבה [5] , ושם ראינו שיש בת קול שמנהמת כיונה, ואם רבי יוסי לא היה נכנס לחורבה לא היה יודע, שהקול הזה קורה שלוש פעמים ביום. כי יש הרבה קולות, אבל לא כל קול נשמע. כך גם "קולה לא ישמע". הקול קיים גם כשלא שומעים אותו. "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל". יש את הקול של שמואל –השמיעה האישית המוסרית בקול ה'. שמואל כאמור, חושש מן המלכות שתשתיק את קולות היחידים. אם האדם מדבר על ליבו, הוא מוציא בשפתיו ויש לו לשון תחנונים, אז יש לו קול. הקול לא צריך להשמע, מספיק שהוא ישמע כלפי פנים. כאשר יש לאדם בשורה הוא על הר גבוה, אבל גם אם אדם לא מחזיק מעצמו בעל בשורה, אז הוא קול נמוך ואישי בעל גוון מסוים. שפתיה נעות וקולה לא ישמע, אבל הקול הזה לא נאבד אלא עבר לבנה שמואל. שמואל למד את המיומנות של שפתיה נעות וקולה לא ישמע. כל מקום שהלך וחזר, "כי שם ביתו", היה מדובב אנשים להשמיע את הקול שלהם. הקדוש ברוך הוא אומר "שמואל שמואל" (שמואל א' ג', ו'), ושמואל מתעורר ובטוח שעלי קורא לו. שמואל שומע קול שאפילו עלי הכהן לא שומע. זה לא רק קול הכהונה ומשה ואהרן, אלא זה "שמואל בקוראי שמו". שמואל – שמו-א-ל. שומע את הקול של הא-ל. גם בית הלל, עליהם למדנו השבוע, הם כך. שומעים את הקול שלא נשמע. יש קול נוכח שלא נשמע, שאינו החלטי והוא לא תופס, אבל הוא קול שמניע. שפתיה נעות זה קול שמניע, אבל לא של מלך. מה שעומד מול המלוכה, ואפילו מול הכהונה, זה קוראי שמו. סיכום ראינו את מה שעומד מול קורח. "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל", כשחז"ל (סנהדרין קט:) הסבירו שהכוונה לקורח, או לבני קורח, שמהם יצא שמואל. תפילת חנה היא העמוד שלנו של "קדושים תהיו", שכל אחד יכול לעמוד כנגד ה'. ראינו את שלושת ההלכות הראשונות שנלמדות מחנה: 1. לדבר על הלב – דע לפני מי אתה עומד, להיות במודעת של ענווה ושל לדבר על הלב, לעשות פלילים עם הלב. 2. שפתיה נעות – לא להתייאש, לנסות לחשוב איך זה מגיע. אם אני רוצה ילד אני צריכה לחשוב אולי זה ילד שונה. זה לפתוח את הפתח. 3. וקולה לא ישמע – לא צריך להשמע בחוץ, אלא קול רגשי, כמעט נשי, קול שעבר לשמואל הנביא, קול שמתגלה בצבאו-ת, וכל אחד יש לו אות בצבא הזה יש לו עמידה. ברגע שהעם מבקש מלכות שמואל שומע שהם רוצים לבטל את האחריות האישית והוא מתנגד לזה. מוריד שאול, ודווקא מתוכו – ויעל. [1] כך, לדוגמה, בספק עמק המלך (שער ט"ז פרק ל"ה): 'צדיק כתמר יפרח' סופי תיבות 'קרח', שיפרח מן הארץ בסוף יומייא". [2] ראו לדוגמה אורות הקודש חלק ג, מוסר הקודש, הרצון והסכמת החיים. [3] כמין התפשטות הגשמי ועשוי לצאת מכך "רצוא בלי שוב". [4] יש דין של "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" (ברכות טו.), וגם שם יש שאלה האם באמת צריך לשמוע עד כדי כך. [5] ברכות ג., וראו שיעור כללי ברכות 4 – "אגדת החורבה".

תקציר: הקיץ הוא "שעת המפזרים", ועל כן אנו נעשה כהלל הזקן וננסה להתכנס, להתרכז. הריכוז משמעותי בשלושה מישורים: ראשית, כדי להתקדם צריך לימוד תורה ברצף, ולא קרעים קרעים. יתירה מזאת, "בכל דרכיך דעהו" הכוונה שמפנימים לעומק את מה שלומדים, ובכלל כל מצווה או מעשה מקופל בו כל העולם כולו באותו רגע. ומי שמתרכז ומפנים, חי את הדברים, "תורתו מכרזת עליו" החוצה.

תקציר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ויהושע משרת משה מזדעק שצריך לכלוא אותם. אלדד ומידד, שלפי מקורות שונים היו אחי משה למחצה, מייצגים אלטרנטיבה רוחנית להאצלת הרוח של משה לזקנים. יהושע חושש מהאנרכיה, אך משה רבינו דווקא תומך באפשרות של קשר רוחני ישיר ל-ה'.