בלי עין הרע
פרשת בלק - הרב יוסי שטרן
השיעור היום יעסוק בעין רעה ומתוך כך נעמיק בעין טובה. זה מפגש של פרשת השבוע, בלק, עם החוש של החודש, תמוז. לכל חודש בספר יצירה יש חוש המחובר אליו, והחוש של חודש תמוז הוא הראיה[1]. הראיה המתוקנת היא עין טובה, לראות את הטוב. "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב" (תהלים ל"ד, י"ג). בלעם, לעומת זאת, היה "שתום עין" (כ"ד, ג'), בעל עין רעה.
דברי חז"ל המפורסמים במסכת אבות מציינים זאת:
"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע... (אבות ה', י"ט)
עין טובה מול עין רעה, זה המאפיין הראשון שמבדיל בין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם. אני רוצה שנראה את העין הטובה מול העין הרעה בשלושה מימדים:
א. בהתנהגות.
ב. בשכל-מחשבה.
ג. בצד המיסטי-רוחני.
בחז"ל מופיע מושג במציאות של נתינה בעין טובה, "עין יפה". אחד המקומות היסודיים שזה מופיע זה בתרומה. מהתורה אין חובה לתת סכום מסוים, אך חז"ל קבעו שיעור:
"שעור תרומה: עין יפה אחד מארבעים,
בית שמאי אומרים משלושים. הבינונית מחמישים. והרעה משישים" (משנה תרומות ד, ג')
רואים שעין יפה זה לא רק ביטוי לשפע, אלא זו מידה, זה כלי המדידה. אדם שנותן "בעין יפה" זה אדם שמודד, על כל ארבעים נותן אחד. הוא מתנהל במציאות בצורה של עין טובה, של נתינה מעבר.
רעיון זה בא לידי ביטוי במקומות נוספים בהלכה. כך, רבי עקיבא טוען שכאשר אדם מוכר שדה הוא נותן גם את הדרך לשדה, כי "מוכר בעין יפה הוא מוכר" (בבא בתרא סד:). ביטוי מרתק נוסף הוא "טפח שוחק", שמהותו הוא שאותה מידה יכולה להיות גדולה יותר, כשהיא כביכול "שוחקת", צוחקת, מחייכת[2]. גם העין הטובה היא אותה עין רק עין אוהבת את הזולת ורואה אותו ברוחב.
רעיון הנדיבות נלמד מאברהם אבינו, איש החסד. חז"ל דורשים את הפסוק בשיר השירים (ז', ב') "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב...", על אברהם אבינו:
"דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנא' נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים"[3] (סוטה מט:)
אברהם אבינו הוא הנדיב, למול בלעם צר העין. בלעם אומר לשליחי בלק "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' " (כ"ב, י"ח). ממחשבותיו של אותו רשע, אתה מבין מה הוא רצה (על פי סנהדרין קה:) – רק לקחת כמה שיותר, למלא את ביתו כסף וזהב.
השורש של העין הטובה הוא לא ההתנהגות, אלא תפיסת העולם. מה שעובר לאדם בשכל, במוחין. פה עיקר ההשוואה בין בלעם לבין אברהם, כאשר חז"ל שמו את עיניהם על הדמיון הבולט בין סיפור אברהם לבין סיפור בלעם.
גולת הכותרת בעיני היא פתיחת פי האתון[4]. האתון רואה את מה שבלעם לא רואה, והיא בתחילה מנתבת אותו, לוחצת אותו ובסוף עוצרת. "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (כ"ב, כ"ט), הוא הולך להרוג אומה שלימה וצריך חרב בשביל להרוג בהמה![5]
זו בדיוק תמונת מראה לסיפור של אברהם, שמגיע לעקוד את בנו ורואה את המקום מרחוק, ואז מבין שהנערים לא רואים ואומר להם "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה" (בראשית כ"ה, ה')[6]. אברהם רואה מה שהחמור לא רואה, את "הר המוריה", "בהר ה' יראה" (בראשית כ"ב, י"ד). לעומתו, בלעם לא רואה את מה שהאתון שלו רואה.
אברהם רואה, הוא רואה שלושה ערבים, אבל רואה שהם ראויים להכנס לאוהל (בראשית י"ח, ב'). בעין הטובה של אברהם הוא נותן אמון. יכול להיות שבלעם היה פילוסוף גדול, יודע קסמים וכו', אבל הוא לא מאמין בטוב של האדם. בלעם היה אדם שמקלל – רואה שחורות בכל דבר, משתמש בעין הביקורתית, מחפש מה רע במציאות.
אנחנו מכירים אנשים כאלה לפעמים. אנשים שכלי נשקם המרכזי הוא חשדנות וציניות. בכל מעשה אלטרואיסטי הם חושבים מה האדם מתכנן, מה הוא מנסה להשיג. זה מה שהאתון אומרת לבלעם, כשהיא סוף סוף פותחת את הפה: "ההסכן הסכנתי לך כה?!" שנים אתה רוכב עלי[7], ולא עשיתי לך כלום – אז אם זזתי תן בי אמון שכנראה משהו קרה.
אם כן, לא רק שבלעם לא רואה את המלאך, אלא הוא גם לא רואה את האתון. הוא לא נותן אמון במציאות, כי חסירה לו עין טובה. אין לו את האמון שהדברים קורים בצורה הנכונה סתם כך, שהמציאות טובה. "אשר עשה הא-לוהים את האדם ישר" (קהלת ז', כ"ט), ואם אחר כך יש לעיתים יציאה מהסדר, אז צריכים לטפל בה, אבל המציאות בבסיסה היא ישרה.
הדרך הא-לוהית הייתה להמחיש לנו, דרך בלעם, את הבעיה בבסיס. הבעיה של בלעם היא לא רק ההליכה לקלל עם שלם, אלא שאין לו אפילו אמון בבהמה שלו. ה' היה צריך לפתוח את פי האתון כדי שנוכל לשמוע את זה דרך עולם הטבע[8].
רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מלמד הזכות הגדול של עם ישראל (סנגורם של ישראל), בעל העין הטובה. אחד הסיפורים הידועים עליו הוא שראו יהודי עם תפילין מתקן גלגל של עגלה, והתחילו גוערים בו: 'עם התפילין אתה מתקן את העגלה, עם כל הבוץ?!'. ר' לוי יצחק עבר שם, פרש את כפיו ל-ה' ואמר: 'רבש"ע, תראה את בניך האהובים! אפילו כשהוא מתקן את העגלה הוא לא נפרד מהתפילין!'.
זה נשמע לנו נאיבי קצת, על גבול הלא-אמת. מדוע לא להסתכל ישר במציאות, במקום לראות בעיניים כאלה?! אבל הסיפור הוא אמת לאמיתה! זו עין טובה. הם הכירו עגלונים רבים שלא תקנו עם תפילין את העגלה. עגלונים יכולים להיות אנשים מגושמים ומחוספסים שכל הזמן בדרכים, יתכן שכבר מזמן התנערו מהתפילין, ואילו העגלון הזה גם בדרך היה עם תפילין על הראש. אז הוא אמנם לא מל"ו צדיקים, אבל יש לו תפילין על הראש. בואו ונראה את חצי הכוס המלאה, ועם המחצית הזו נעבוד.
יתירה מזאת: מה יועיל לגעור בו?! מחר הוא יזרוק את התפילין! הוא עגלון, והשאלה היא איך נצליח להגיע למצב שהעגלון ימשיך להניח תפילין. זו הדרך. אולי הוא גם ישמע שרבי לוי יצחק מתפלל עליו, ומחר הוא יכבד יותר את התפילין. זה האמון באדם שהוא אדם טוב.
כמה פעמים ילדים חוזרים הביתה וחוטפים קריזה, ילד קטן מושך בשיער או מקשקש על הקירות, וההורים לפעמים רואים את הדברים רק נקודתית. אבל זה לא נכון. אתמול הוא לא היה ככה. "ההסכן הסכנתי לך כה?!". יש פה משהו, יש איזה מלאך רע שעומד שם. משהו שיבש אותו. אבל העין הטובה, החיזוק החיובי, העידוד, זה המנוע. זה האמון וזה האמונה. מאתון, דרך ילדים ועד האמונה בקב"ה ובעולם שהוא ברא.
גם בתוך הישיבה לעיתים יש מקרים של תופעות שנראה שאנשים התבלבלו, ואתה מחזיק את הבטן ושואל איך זה יכול להיות?! ואז אתה אומר – הוא עדיין רוצה להיות בישיבה, הוא פה איתנו – אז בוא נעבוד עם זה. מתוך הרצון הפנימי שיש לו נעבוד איתו. נעזור לו ללטש את הטוב שיש בו. זו העין הטובה.
את העין הטובה צריך האדם להפנות קודם כל לעצמו. האדם צריך לאהוב את הצד הטוב שבו, את הנקודה הטובה שבו. אחר כך "איש את רעהו יעזורו" (ישעיהו מ"א, ו). זה צדק, "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט, ט"ו), למצוא את הצד הטוב שבו (ראו ספר החינוך רל"ה). גם אם מידי פעם תטעה, עדיף להיות נאיבי.
הגענו ממקור עליון, יש לנו נשמה א-לוהית שהשתלשלה ונתגשמה עד לעולם הזה. אם משהו השתבש צריך לתקן אותו, אבל העיקר הוא למצוא את הטוב.
"וירא את המקום מרחוק" (בראשית כ"ב, י"ד), הוא רואה מאיפה זה בא. החמור נשאר בצד. לפעמים צריך לעזוב את החמור, את החומר, את ההסתכלות על כך שהכל נקודתי ואינטרסנטי.
זו הדרך הנכונה להסתכל על המציאות. זו גם הדרך המהנה יותר לחוות את המציאות. כיף לחיות עם אדם שזו הראיה שלו, כיף לחיות עם בן זוג כזה. גם כשיש דברים קשים יש עין טובה. ויש אמון!
הסוגיה היסודית שלרוב אנו עוסקים בה בנוגע למושג "עין הרע" היא סוגיית היזק ראיה בתחילת מסכת בבא בתרא. המשנה הראשונה במסכת מדברת על עשיית מחיצה בין שותפים שחלקו, והגמרא דנה האם "היזק ראיה שמיה היזק", האם זה מפריע ומזיק לי שמסתכלים עלי (אולי זה מונע ממני לעשות דברים בחצר). בכל מקרה, על פי הגמרא גם מי שאומר שהיזק ראיה אינו היזק, "גינה שאני", הדין שונה בגינה:
"דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה" (בבא בתרא ב:)
מדוע? רש"י מסביר ש"לא יזיקנו בעין רעה" (רש"י שם ד"ה אסור).
הרמב"ם (שכנים ב', ט"ז) לא פוסק שבגינה צריך לעשות גדר 4 אמות, כנגד עין רעה או היזק ראיה, אלא מספיק גדר עשרה טפחים שלא יתפס עליו כגנב (על פי דבריו שם ג', ו' ועוד). הראב"ד מתפלא על כך שזו גמרא מפורשת, וכותב "אמר אברהם זה שיבוש גדול אלא כותל ארבע אמות". חכמי לוניל שאלו את הרמב"ם על כך, והוא כתב להם:
"וכי לא שני לכו בין היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי שיראה אדם חברו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו ובין היזק ראיה שיראה קמת חבירו משום עינא בישא שאלו דברים חסידות הם שלא יעיין בו בעין רעה ואותו השנוי שנויא בעלמא הוא ואינו אליבא דהילכתא" (שו"ת הרמב"ם שצ"ה)
בקיצור, הרמב"ם פחות החזיק מעין רעה. דבר זה הוא מחלוקת יסודית בין גדולי העולם, ורבים מהראשונים, ביניהם הרמב"ן (בבא בתרא ד.), חולקים על דברי הרמב"ם.
מחלוקת דומה בין הרמב"ם לרמב"ן היא בשאלה האם האיסור לעשות כשפים הוא בגלל שזה כוחות טומאה חזקים שאסור, כדברי הרמב"ן (דברים י"ח), או כי זה שקר ואסור להתפתות לשקר, כדברי הרמב"ם (הלכות עבודה זרה י"א, כ').
אנחנו נלך בכיוון של הרמב"ן שיש עין רעה[9]. על פי חז"ל כוחו של בלעם היה לכוון את הרגע הקטנטן שבו הקב"ה זועם (ברכות ז.), והוא ידע להצליח להכניס את הרגע הזה למציאות.
אנחנו רגילים לראות את העיניים כקליטת המציאות, העיבוד שלהם נעשה במוח, והתגובה נוצרת באיברים. החושים הם קולטנים – להריח, לשמוע, למשש. אולם, בתפיסה הפנימית החושים הם אקטיבים. יש אורות היוצאים מהעיניים ומהאזניים[10].
מה המקבילה של העין הטובה ברובד זה? אם יש עינא בישא, יש גם עין טובה. "טוב עין הוא יבורך" (משלי כ"ב, ט'), ודרש רבי יהושע בן לוי "אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין... אל תקרי יבורך אלא יברך" (סוטה לח:). כשאדם רואה את חברו, הוא "רואה אותו" (בניגוד ל"לא רואה אותי"), הוא משפיע עליו דרך הראיה. הוא מברך אותו. לפעמים בפה ולפעמים במבט. כמו מבט של אמא על בן, מבט טוב – הסתכלות מחממת שנותנת כוחות.
האדם צריך להאמין שיש לו את הכוחות להסתכל, להיות הצינור לעין טובה. כמובן שהדבר קשור לשלבים הראשונים שדיברנו: אדם שמתנהג בנתינה, בעין טובה, ורואה את הצדדים הטובים שבחבירו, הוא ממשיך בלהיות אדם שמברך. מברך את מי שלצידנו.
על האדם להיות אדם מברך במקום אדם מקלל. במקום בלעם, שמקצועו הוא "קללן", אנחנו מאמינים ש"טוב עין הוא יבורך", זאת אומרת יברך. וכמובן שהמברך יבורך.
אתה יכול להעניק לחברך מבט טוב. ראיתי שאתה ככה, ראיתי איך אתה מתחזק. איך אתה מתפלל. להכניס עין טובה בחיים שלנו. כל פעם מדברים במישור המיסטי על העין הרעה, אבל יש גם עין טובה. אנחנו יכולים להיות שותפים לכך בהתבוננות על הדברים הטובים. אורות שיוצאים מהעיניים. העובדה שאתה רואה את האדם היא נראית, היא גורמת לשמחה, היא מובילה למילים והתנהגויות. יש סינרגיה של עין טובה שמרחפת באוויר.
עסקנו בעין הטובה מול העין הרעה. תלמידי בלעם מול תלמידי אברהם. פתחנו בהתנהגות, כי שם האימון המעשי, כשהאדם נותן הוא חושב על הזולת, ההיפך מעין רעה.
אחר כך הגענו למחשבה: שיפוטיות של אנשים למול מבט אמוני על העולם שנברא בטוב, והאנשים ובעלי חיים בטוב. "אוהב ימים לראות טוב". אם משהו התקלקל זה שיבוש, אבל הרע זה לא הטבע שלו. אם נגביר את הטוב הרע יעלם. לראות את האור שמאיר אצל האדם. להזיז את המחיצות שמסכסכות את זה.
אמירה זו לקחה אותנו לתפיסה רוחנית – סגולית יותר: לא רק לראות אלא להראות. אם יש עין הרע ואנשים שמאמינים בה ובלעם שידע לעבוד עם העין הרעה הזו, אז אנחנו רוצים להפוך את הקללה לברכה. אנחנו רוצים להשפיע דרך העין שלנו, דרך חוש הראיה, כדי לראות את הדברים בצורה טובה. בלע בן בעור בולע הכל, ואנחנו רוצים להעניק אור וחום, ואם צריך גם יבורך. אנחנו יכולים להעניק מילה טובה, מחמאה, חיוך, טפח שוחק בפה לזולת, ומתוך זה הופכים את קללותיו לברכות.
"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", כשיש את העין הטובה של תלמידי אברהם אבינו.
===
[1] יב החודשים מקבילים גם לי"ב שבטים ותמוז הוא חודש ראובן המתאים לחוש הראיה (ראו – בן). גם יש הקבלה לי"ב איברים לפי האריז"ל המונה את האיברים העליונים. האיבר של חודש תמוז הוא עין ימין – העין הטובה.
[2] הביטוי מופיע במספר מקומות (ראו סוכה ז.). כאשר האדם שוחק אז הפה מתרחב, וגם מידות יכולות להתרחב. זה אותה העין, רק היא עין טובה.
[3] וראו במאמרי הראי"ה, "על גרי הצדק".
[4] אם היה נס אהוב לבחור, הייתי בוחר את פתיחת פי האתון. הייתי רוצה להיות שם, להקשיב למה שהיא אומרת.
[5] כדברי חז"ל:
"כך אמרה האתון לבלעם אני אין אתה יכול להרגני אלא א"כ חרב בידך והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלימה שתק ולא מצא תשובה" (במדבר רבה כ', י"ד)
[6] "אני והנער נלכה עד כה" רמז לעכו. כפי שדורש רבי אחא בשם רבי חנינא (בראשית רבה כ"ג, ז', ירושלמי שקלים ו', ב') את הפסוק באיוב (ל"ח, י"א) "ואמר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך", כמדבר על עכו: "עד פה תבא ולא תוסיף – עד עכו תבא ולא תוסיף".
[7] חז"ל (סנהדרין קה:) הרחיבו את המשמעות של הרכיבה הזו.
[8] "מלפנו מבהמות ארץ", דרשו חז"ל (עירובין ק:): "אלמלא ניתנה תורה הינו למדים צניעות מחתול".
[9] אבל אפשר להבין גם מהרמב"ם שאף שאין "עין הרע" ממש, אבל כאשר אדם מסתכל על האחר, נוצרת קנאה ביניהם וממילא זה יכול להתגלגל לשנאה וקנאה ותחרות.
[10] . עוד קודם בריאת העולם היו אורות שיצאו מאדם הראשון, וכשיצאו האורות מהעיניים הייתה שבירת הכלים. הרמז לזה הוא מלכי אדום שמלכו קודם מלוך מלך על ישראל. המלך הראשון הוא "בלע בן בעור" (בראשית ל"ו, ב'). זה בלעם. שתום העין לוקח את החלק המאוד מסוים של האורות האלה ולוקח אותם למציאות. הוא לא בונה, אבל לקלל הוא יודע.
