הרב יוסי שטרן - שיחת מוסר - אמריקה

תשפ"ב
סיכום השיחה להורדה

תקציר:

כאשר רואים מלך מאומות העולם מברכים "שנתן מכבודו לבשר ודם". מבלי להכנס לדיון ההלכתי לימינו, ביקורו של הנשיא ביידן מזמין אותנו לדבר בכבודה של אומה זו, ידידתנו הגדולה שבאמריקה, בזכויות אך גם בסכנות שיש בתפיסת העולם מלאת החירות והחופש שהיא מייצגת. לסיום, נעלה את תקוותנו הגדולה מאומה זו – עליית היהודים שבה לארץ.



אמריקה

לרגל ביקור נשיא ארה"ב בישראל - הרב יוסי שטרן

 

1. הרואה מלכי אומות העולם

לפני שעות ספורות נשיא ארצות הברית נחת בישראל, וזו הזדמנות בשבילנו לדון בסוגיה של "הרואה מלכי אומות העולם". אמנם זה לא מלך אבל זה מנהיג המעצמה הגדולה בעולם, לפחות בדרך הנגלה, והיא גם נחשבת ידידתנו הגדולה ביותר. עלינו להכיר ולהוקיר את הטוב שהם גומלים איתנו מקום המדינה ועד היום, אך במקביל לא להתעלם מהאתגרים והסכנות. 

"הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו 

מלכי עובדי כוכבים אומר ברוך שנתן מכבודו לבריותיו" (ברכות נח.)

ובכן, יש ברכה שמברכים על מלכי אומות העולם. בפוסקי הדורות האחרונים יש דיון הלכתי מעניין מאוד, שלא נמצה אותו עכשיו, האם מברכים היום על מנהיגי מדינות. השאלה תלויה בהגדרת מלך, בשאלה האם צריך שיוכל להרוג ואין מוחה בידו, היחס לדמוקרטיה. הגישה הפשוטה היא שמלכים נשארים, רק העמדה שלהם והכינוי שלהם משתנה. מצד שני, מלבד העובדה שהסמכות של המנהיגים היום אינה אבסלוטית כבעבר, היום גם הנגישות למנהיגים נפוצה הרבה יותר, ולא סביר שכל אחד שאני רואה אחת לשלושים יום נברך, ובוודאי כשאני רואה אותו כל יום על המסכים.

אבל, הדיון שלנו אינו ברמה ההלכתית-מעשית, אלא במבט מלמעלה, ברמה האסטרטגית, לפיה יש ברכה כזו "שנתן מכבודו לבשר ודם". יש פה כבוד א-לוהי שניתן למלך שאינו יהודי. מצד שני, בהמשך הסוגיה שם נאמר:

"א"ר יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפי' לקראת מלכי עובדי כוכבים שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עובדי כוכבים" (שם)

מטרתנו היא לעשות את ההבחנה בין מלכי אומות העולם למלכי ישראל. למעשה, כבר בנוסח הברכות נזכה להבחין בין שני הבדלים משמעותיים:

  1. "יראיו" מול "בשר ודם" – בברכה למלך ישראל או מכנים אותו "יראיו", ואילו בברכה למלך עכו"ם אנו מכנים אותו "בשר ודם".
  2. "שחלק" מול "שנתן" – בברכה למלך ישראל אנו אומרים "שחלק מכבודו", ואילו בברכה למלך עכו"ם אנו אומרים "שנתן מכבודו".

כפי שמדגיש האבודרהם, הכבוד לאומות העולם זה ניתן, זו נתינה, אבל אצל עם ישראל זה 'חלק', "חלק ה' עמו" (דברים ל"ב, ט'), כי עם ישראל הם חלק מהענין הא-לוהי:

"והטעם שאומר בישראל לשון חלק ובאומות העולם לשון מתנה, מפני שהחלק הוא כמו הצנור משך מן הנהר שאיפשר להרחיבו ולהגדילו ואיפשר לקצרו ולחסרו, מה שאין כן במתנה כי תלושה ופסוקה ובישראל כתיב כי חלק ה' עמו ולפי' זכותם מתרבה ומתמעט ואין חלק אלא ליראיו בין בחכמה בין בממלכה. בחכמה יראת ה' היא חכמה, בממלכה צדיק מושל יראת א-להים" (אבודרהם ברכות ח', י"ד)

אנחנו חלק מיראיו. כבר בברכה אנחנו מבחינים בין ישראל, "עם לבדד ישכון" (במדבר כ"ג, ט'), לבין כבודם במקומם מונח של אומות העולם.

אני רוצה לפתוח בכבודה של אומה זו, ידידתנו ארצות הברית, ואז לבחון את הסכנות ואת האתגרים שיש – ולבסוף את התקווה הגדולה מאומה זו. התקווה הזו היא היהודים שיש שם, שישובו הביתה ולא ישארו ויעשה מזה אידיאליזיצה (אמרקיניזציה). יש לנו חובה והכרת הטוב עמוקה לאומה זו, וליהודים שבה, על התמיכה רבת השנים שלהם. לכן, תפקדינו הוא לעזור להם חזרה בדרך הנכונה, לקרוא ליהודים שם לבוא לארץ, ולא לשפוך שמן על מדורת הגלות.


  

2. כבודה של אומה זו

השורש של אמריקה הוא שזו אומה חדשה ביבשת חדשה, בעולם החדש. רוב המדינות זה אבולוציוניות, יש שימור מסוים של העבר העובר התפתחות. זה התחיל בעולם במסופוטמיה, אשור, ואלו כובשים את אלו, משתלטים עליהם ומטמיעים את עניינם. 

בשנת 1492, כשהבינו שהעולם עגול, נשלח קולומבוס להגיע להודו מהצד השני, והוא חשב שהגיע בדרך קיצור (על כן קרא לתושבי המקום אינדיאנים) לפתע הייתה אפשרות להתחיל את העולם מחדש. כמעצמה, ארצות הברית התעצבה לפני 250 שנה, במלחמת העצמאות שלהם מול הבריטים (עוד נקודת ההשקה אלינו). זה סיפור די חדש במושגים של ההיסטוריה. 

בהתחלה החדשה הזו יש דבר טוב, כי בעולם הישן הושרשו והוטמעו הרבה טומאה וקיבעון, שנסוב במקרים רבים סביב הדת. הנצרות שהתמזגה עם המלכות, וחלק ניכר מימי הביניים היה חושך ואפילה, בעיקר מבחינה דתית. בארצות הברית, בעולם החדש, הרעיון היה קודם כל חירות. מי שמגיע לארצות הברית רואה את "פסל החירות", שהוא אמנם יותר פסל מחירות, אבל הוא מסמל את החירות.

אחד היסודות של החירות זו ההפרדה של הדת מהמדינה. הרבה מהבעיות בדת ובמדינה באומות העולם נובעות משם. ולכן אצלם, בניגוד אצלנו, הפרדת הדת מהמדינה עשתה טוב גם לדת וגם למדינה.

הקתוליות הנוצרית האירופאית היתה אדוקה קנאית וחשוכה. וכשהופרדה הדת מהמדינה, הוקמה חברה שהיא אמנם נוצרית, אבל רובה פרוטסטנטית, כיום שליש אוונגליסטית, פרו ישראלית. זו האחרונה חיכתה, למעשה, להקמת מדינת ישראל. לא נכנס לכל האידיאולגיה שם, אבל היום זו עמדה דומיננטית מאוד, בפריפריה של ארצות הברית אם לא בערים. דת שלא רק שהשתחררה מהקיבעון הקתולי, אלא היא פתאום גילתה שיש עם ישן-עתיק שעומד לעלות חזרה על בימת ההיסטוריה, והם תמכו בכך מאוד. נכון, יש להם את הטוויסט שלהם איך זה אמור לקרות, על האנשים שלהם שצריכים להשתלב בתוכה, אבל בבסיסם הם תומכים בעם ישראל ובמדינתו בצורה בולטת.

אם כן, דיינו בכך שיש יבשת ומעצמה שהדת שמה הצטננה מכל הארס שהיה בותיקן ובנצרות הקתולית. יש שם נצרות, אבל היא מזן אחר והיא הרבה יותר פתוחה להכיל את עם ישראל, את הידידות איתו, שהיא הרבה יותר מקבלת ומכבדת. כאמור, אני כרגע בצד של כבודה, לא בביקורת.

גם מבחינת המדינה, הרווחנו מדינה שהיא אינה מדינה דתית. בזכות עובדה זו יש פריחה ופיתוח בכל מה שקשור לכלכלה, ליוזמה. הם הביאו חירות, לא רק להחריב ולבנות על גבי, אלא לבנות מחדש. הנהיגו את הקפיטיליזם, את זכויות הפרט, ומהר מאוד ארצות הברית נעשתה כלכלה מפותחת ביותר. עקפה את בריטניה מורשתה. 

גם מבחינת המודרנה והטכנולוגיה, ארה"ב היא המצפן. נשיא ארצות הברית שהגיע היום, השיק אתמול תמונה של טלסקופ 'ווב' מבית נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, הממוקם מיליון קילומטרים מכדור הארץ, ומצלם גלקסיות שהיו לפני המוני שנים. 

ארצות הברית לא רק מובילה בכלכלה, בתוצר וביבול, היא מובילה גם בפערים בין שכבות אוכלוסיה. הפערים שם הם מהגדולים בעולם, ואין ספק שהדבר מעלה שאלות ערכיות, אבל כרגע אנחנו בוחנים את כבודו של בשר ודם. המעצמה החדשה הזו הביאה לעולם לא רק דת שהתנערה מכל הסבל שהיה באירופה, אלא גם המדינה עם חופש ומודרנה.

הידידות עם מדינת ישראל בנויה על שני רבדים. הרובד הגלוי הוא רובד האינטרסים, שהוא השכבה העבה. מדינת ישראל גיאוגרפית ממוקמת במזרח התיכון. ארצות הברית צריכה וילה בג'ונגל אי-היציבות של המזרח התיכון. בנוסף, יש את ההון האנושי הישראלי, הפיתוח, העיגון שאנחנו נותנים. אנחנו קטנים במרחב אבל נמצאים בצומת חשובה מאין כמוה. זה שיחת חולין שצריכה לימוד, אבל לא כאן מקומו.

ברובד הפנימי, גם אם הוא דק יותר ונעלם, נמצאת השותפות הפנימית בינינו לבין ארצות הברית. קראתי פעם מאמר שלם שהביא ציטוטים מנאומים של נשיאי ארצות הברית. ולא רק הנשיא הקודם, הנשיא טראמפ, שהיה כולו ברוח הזו, אלא מהרבה מאוד מהנשיאים, שבנאומים שלהם (לפני שהגיעו לישראל ובהזדמנויות אחרות), רואים שהברית מושתת על תפיסת עולם, על אמונה בהיות עם ישראל העם הקדום שהביא לעולם את הקדמה, שהביא לעולם עם שיעבוד- ייעוד ומטרה. יש הכרה עמוקה, בארצות הברית אומת המצליחנים, בכוחו ובעוצמתו של האדם. הם רואים אותנו כאומה חדשה, כפי שהם עצמם. הם רואים את עצמם כעם שיצא מן המיצרים. 

לכן הברית הזו היא גם ברית יעוד, כמעט ברית גורל, שמכירים בה ומשתמשים בה. זו הידידות, ומכאן העזרה ומכאן התודה שמגיעה ל'דוד סם' על מה שנעשה.


 

3. עולם מפורק ללא גבולות

מהמקום הזה צריכים לדבר על הזכות להבחין בין מלכי אומות העולם למלכי ישראל. כיצד לא להשתעבד לנתינה הזו.

התפיסה האמריקאית, החירות, מושתתת בסופו של דבר על זכויות היחיד קודם לפרט. חירות זו לא נעצרת בחירות שמרנית שהייתה פעם בעולם המודרני והיה לנו איתה מכנה משותף, שהם דיברו על מודרנה יותר חילונית ואנחנו דיברנו על מודרניות מוסרית-ערכית-אידאלית. אבל החברה האמריקאית, אחרי מלחמת העולם השניה, הגיע למקום שבו הערכים הוחלפו בעושר, יש שויון הזדמנויות כביכול, כי שנת לימודים אקדמאית עולה 200 אלף ש"ח ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו. 

החברה האמריקאית מעריכה עושר מטריאליסטי חומרני. רודפת אחרי הישגים, בכלכלה ובספורט ובכל דבר. חופש, חירות ותחרות מניעים בסופו של דבר זה תרבות של גלובליזציה. אין יותר עמים, הכל שפה אחת ודברים אחדים, כולם ידברו אנגלית ומחשבים. כולם ינסו לתפוס בתחרות הזו כמה שיותר, להכנס כמה שאפשר לקידמה הטכנולוגית.

המצב הזה הוא הפרת איזון. הפרת איזון בין הכלל שקודם לפרט, ויותר מזה – בין הרוח לחומר. אם החומר הוא המוטו, זה על חשבון המוסר והאתיקה, שלא לדבר על ערכים ואידיאלים. 

בזה אנחנו לא ידידים עם ארצות הברית – פה אנחנו צריכים לדעת איפה אנחנו שונים. "שחלק מכבודו ליראיו" – באנו להוביל את העולם. אנחנו לא רוצים להיות כוכב 51 בדגל האמריקאי, איזו פרובינציה שהיא חזית קדמית במזרח התיכון. עם ישראל בא לעולם כדי להביא לעולם את התורה, את הייעוד, את הגאולה, את רוחו של האדם וערכים של צדק במובן הכללי – את תורת משה. 

יש פה קצת בלבול, שמתוך הידידות הגדולה וההערכה יש פה "ונהי בעינינו כחגבים..." (במדבר י"ג, ל"ג). היהודים לפתע מתבלבלים – אלה שגרים שם בוודאי קרובים להתבלבל, וממילא הדת עוברת להיות עם רפורמה. בדת כזו יהודי יכול להתחתן עם גויה, וכל דבר הוא פוסט, וקרובה הדרך להתבוללות. לצערנו הדבר לאט-לאט חודר לישראל. 

זה מתחיל בצד התרבותי של שירים ולהקות. זה ממשיך במכשירים אבל זה עובר משם למהות. אפל היא חברה מצליחנית בכל קנה מידה, היא חובקת עולם ויכולה להכתיב את השוק. הסמל של חברה זו, שסטיב ג'ובס עשה, הוא תפוח נגוס. הסמל הזה הגיע לחברה או כי אהב תפוחים, או שזו הייתה מחווה לאבי מדעי המחשב, אלן טיורינג, שהרעיל את עצמו עם תפוח עם רעל. באיזה מקום של השגחה זה הזכיר לי את "התפוח" מחטא אדם הראשון, שבנצרות ובאומנות המערב זה תפוח (למרות שאנו יודעים שזה לא היה תפוח, עיין ברכות מ:), וזה שורש כל התאווה והרע. "התפוח הגדול" הוא גם כינוי ניו יורק. כפי שלמדנו מאבי המחשב, טיורינג, הקידמה יכולה להרוג. הסמראטפון, האור הגדול הזה, יכול להכות בסנוורים. זו קידמה כל כך גדולה, שהיא יכולה גם להרוג. מובנה ביחד עם חתיכת המתכת הזו את כל העולם הסוחף שבו. 

כשהעושר עולה לראש, כשהפרט עולה על הכלל, כשטובת העצמי, הזכויות, עולות על החובות, כשהפרדת הדת מהמדינה הולכת לקיצוניות, זה התפקיד שלנו להוביל את ארצות הברית לתיקון.

אנחנו יכולים, בעודו כאן נמצא איתנו, למכור לו את הדבר שבו אנחנו חזקים, והוא הליבה שלנו – אנחנו לא גילינו יבשת חדשה, אבל אנחנו פה שלושת אלפים שנה. לא רק שגלינו וחזרנו, אלא היינו בכל חלקי תבל. אין פינה שלא היינו בה ולקחנו ממנה ניצוצות. אנחנו ממשיכים להפיץ את הצדק והאמת, "והצנע לכם עם א-לוהיך" (מיכה ו', ח'). מביאים את העולם לגילוי.

אתה בא לפה, נשיא ארצות הברית, אנחנו פורשים לך שטיח אדום אבל גם מזכירים לך שפה נמצא הדבר האמיתי, עמק הסיליקון הרוחני שהעולם אליו צועד. אנחנו מקור ההשראה, ולא צריכים להיות עוד נספח שמבקש טובות ונדבות. יש לנו הכרת הטוב ויש לנו גם מה למכור. "...יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים ל"ב, ח').

ארצות הברית מובילה קו של עולם ללא גבולות – אבל יש גבולות. אם לא נהיה עם הגבולות האלו, אז הם יכפו עלינו על ידי מלחמות, שגם היום הן קשות למדי, ובוודאי שיכולות להגיע להיות קשות עוד יותר. בעולם הערכים יש תרבויות שונות, ומה שכרגע נראה כמלחמה כביכול מקומית בגבול בין מזרח למערב, בין 'ברית המועצות' לאירופה, יכול להתפתח למלחמת עולם שלישי. מצד אחד יש פה קול קורא לעולם ללא גבולות, עם שרשראות אספקה שעובדות, וכולם מתעשרים וסוחרים עם כולם, וחברות שמחליפות מדינות ומטבע אחד לכולם. מצד שני, כל זה יכול להיות הרס גדול, מגדל בבל של כולם. "ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכולם – וזה החילם לעשות" (בראשית י"א, ו').

זה התפקיד של עם ישראל. יצב גבולות עמים. עם ישראל מציב כל עם במקום שלו, כל אחד והערך שלו. "כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה" (אורות ישראל א', א'). היא היתה בכל העמים ועכשיו גובלת בכל העמים, והיא יכולה להציב את הגאולה.

אז אנחנו לא נכפיף את קומתנו לארצות הברית, שבמחינת הפיתוח החומרי ואולי גם תיקון היחס של הדת למציאות פעלו גדולות – כי עם ישראל הוא הדבר האמיתי.



4. תקוותנו מארצות הברית

התקווה הגדולה להוציא מארצות הברית היא היהודים שבה. יש 6 מיליון יהודים בארצות הברית. נגיד את המספר הזה שוב כדי שיצלצל כפי שאמור להצטלטל: "שישה מיליון". אין מה לדבר על מספרים של התבוללות כי זה מעמיק כל הזמן. כל כך הרבה נשמות שנאבדות מאיתנו. בסור מרע אפשר לחשוב מה יקרה אם הם ייאבדו מתוכנו, אבל בעשה טוב אפשר לומר איך אותם אנשים, שהם סלתה ושמנה של ארצות הברית, יכולים לעשות טוב להתקדמות משמעותית של התקדמות הגאולה.מה יקרה אם יעלו לפה בפעימות המיליונים שגרים שם? ננסה לחשוב מה קורה אם מיליון יהודים לפתע יחליטו לעלות, בעקבות סיוע מלמעלה ותפילותינו. חלק גדול מהשאלות הכבדות שלנו, שנראות בלתי פתירות, כגון ההתיישבות, הביטחון, הכלכלה ועוד, יראה אחרת לגמרי אם מיליון עולים יגיעו מארצות הברית.

זו צריכה להיות תקוותנו הגדולה. ניתן דוגמה קטנה אך ייתכן ומייצגת: כשהגיע הרב ליכטשנטיין זכר צדיק לברכה לאלון שבות, להיות שותף לרב עמיטל בישיבת הר עציון, הוא פיתח את הישיבה והיה הגורם המרכזי לקליטת תלמידי בני חו"ל בישיבה שרבים מהם אחר כך קבעו את ביתם בארץ. בעקבותיו הגיעו לגוש עציון אוכלוסיה אנגלו-סקסית שבין השאר הקימה את אפרת. מה שהרב ליכטנשטיין הביא לעולם התורני, והשפעתו על עולם ההתישבות והחברה הישראלית, הן מרחיקי לכת. עכשיו תכפילו את זה בעשרת אלפים יהודים מארצות הברית שמגיעים לגליל, למרכז. תחשבו על קהילות עצומות כאלה, של מוחות טובים, של אינטרקציות משמעותיות. 

זו הידידות שאנחנו רוצים. נשמור על הקשרים הטובים עם ארצות הברית, אבל אחינו יהיו איתנו. הגיע עת לחוננה, זמן להתפלל על זה. 

לא צריך לשמר בכוח את הגלות. כשהגיע זמן הגלות להתפורר ומרכז הכובד עובר לארץ ורוב יושביה עליה אז יש לקדוש ברוך הוא דרכים אחרות איך לשמור על מדינת ישראל. זו עת התעוררות גדולה, זה אינטרס של ארצות הברית ושל הנשיא שפה עכשיו, שאת היהודים שנמצאים וגודלו שם לשלח לארץ. זה יהיה גם לטובתם, כי פה תיווצר גאולה.

עם ישראל יביא לעולם קדמה של חסד, של מוסר, של צדק וגאולה. תפיסה של עולם מתוקן, לא רק של תפוח שאתה יכול לנגוס אותו ולמצוא את הרעל, את חטא האדם הקדמוני. גם אם תשלח טלסקופ שרואה את החלל ממרחק עצום, זה עדיין חלק מהמציאות הגשמית. אבל יש שמים שהם מעבר לחלל, יש בורא לעולם שייעד לעולם תפקיד והביא את עם ישראל להיות השליח לכך. 

החזיר, המייצג את מלכות אדום, נקרא כך כי הוא עתיד להחזיר מלכות לישראל (קהלת רבה א', ט'). מהשמיים זיכו את ארצות הברית להיות מהמחזירים, מהתומכים במדינת היהודים. בנו אותה והכינו אותה להיות יבשת חדשה ומעצמה חדשה, וגשר בין העולם העתיק והישן והקשה, מלא עבודה זרה ונצרות קתולית, לבין העולם החדש. הם באמת בראו עולם חדש, שהוא פלטפורמה ובסיס לדבר האמיתי, שזו תקומת ישראל בארצו.



 

סיכום

מה שדיברנו עליו היום מחייב אותנו לנאמנות, לזקיפות קומה, עצמאות של תרבות עברית. לזכור שיש כבוד לבשר ודם, אבל יש חלק מכבודו ליראיו. התפילות שלנו צריכות להיות מכוונות לחיזוק הברית, אבל גם לזכות ולהבחין בין אומות העולם, ובין האימפריה ששולטת לבין העם. לזכות שגם הבנים שגרים שם ישובו ויחזקו את הברית, וגם לארצות הברית יהיה חלק בזה.



===

 [1] השיחה ניתנה ביום רביעי, ט"ו תמוז התשפ"ב, שעה קלה לאחר נחיתתו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בישראל לביקור נשיאותי.





By ישיבת ההסדר עכו 17 May, 2024
By ישיבת ההסדר עכו 04 Mar, 2024
תקציר: את הביטוי "כסדרם" אפשר להבין לפי סדר הפרשיות בתורה, כשיטת רש"י. או – באופן פשוט יותר – כשיטת השימושא רבה, שהולכים לפי ימין המניח. שיטת רבינו תם, לעומת זאת, מחלקת בפועל בין ימין המניח לימין הקורא, באותו תפילין. על פי הסברו של הגרי"ד, שהסביר את החלוקה בין קיום המצווה לעצמו, לבין הפרסום שלה. שין אחד מפרסם החוצה את יציאת מצרים (קדש והיה כי יביאך), ושין אחד הוא כלפי האדם עצמו (שמע והיה אם שמוע). על פי הקבלה, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, שניהם נכונים. יש את מה שהעם צריך להניח, "זה כבודו", וזו שיטת רש"י, ויש "בקרובי אקדש" שהיא שיטת ר"ת. יש צד שבו העולם הפוך. בתחילה האדם נמצא מול הקב"ה, אך בהמשך, כאשר הוא מתעלה מעל עצמו, הוא כבר מכוחו של הקב"ה.
Show More
Share by: